<h1>חדושי הר"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. דייקינן בגמרא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה ופי' רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין אותן משום דמועדין הם לקלקל תמיד כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו או ידרסו מעט ולא אדעתייהו דהני אחרים שרואין אותם. וא"ת הא מסיפא שמע' מינה דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה אלמא אע"פ שאחרים רואין אותם דיעבד אין לכתחלה לא דודאי האי וכולן ששחטו לכולהו אמוראי דגמרא אחרש שוטה וקטן קאי דלאביי ורבא ורב אשי ודאי ליכא למימ' דקאי אלא עלייהו ולרבא בר עולא ולרבינ' נמי דאמרי דקאי למר אטמא במוקדשין ולמר אשאין מומחין א"נ אשאין מוחזקין דהיינו לומר דאף עלייהו קאי כי היכי דליקום להו שפיר לישנא דוכולן אבל מ"מ חרש שוטה וקטן לא נפקי מכללא. וראיה לדבר מדאמרינן עלה בגמ' מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין וכדפריש עלה רש"י ז"ל. וכיון דלכולי עלמא האי וכולן אחרש שוטה וקטן קאי למה ליה לתנא לשנויי לישניה ולמיתני שמא יקלקלו לאשמועינן שאין מוסרין להם חולין לכתחלה מסיפא שמעת מינה. י"ל אין הכי נמי אלא אורחיה דתנא הוא למתני כי האי גוונא אין עושין לכתחלה ואם עשה כשר והכא נמי ה"ק חוץ מחרש שוטה וקטן שאין שוחטין לכתחל' לעולם שמא יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד. והא דאמר רבא זאת אומר' גבי לישנא דשמא יקלקלו לאו למימרא דלא שמעינן לה אלא לפרושי לישנא אתא. ור"ת ז"ל פי' רישא וסיפא תרתי מילי נינהו דרישא תנא שמא יקלקלו לאשמועינן שאין מוסרין להם חולין לכתחלה כשאין אחרים רואין אותם להתלמד וע"מ לנבל שמא הרואה שאנו מוסרין להם חולין לכתחלה יהא סבור שאפילו אין אחרים רואין אותם שחיטתן כשרה. וסיפא תנא דבאחרי' רואין אותם שחיטתן כשרה אבל לכתחל' אין מוסרין להם מן הטעמים שנתפרשו למעלה. ותמיהני א"כ היכי שייך לישנא דאין מוסרין להם חולין לכתחלה הוה ליה למימר זאת אומר' אין מוסרין להם חולין מאי לכתחלה הא באין אחרים רואין אותם אפילו בדיעבד פסולה. ונראה לי דה"ק זאת אומר' דליכא שום צד שיהיה מותר למסור להן חולין לכתחלה דעל מנת לאכול באחרים רואין אותן לא שרי לכתחלה וע"מ לנבל בלא אחרי' רואין אותן נמי אסור הילכך ליכא שום צד שיהא מותר למסור להן חולין לכתחל' אבל בדיעבד מיהא באחרים רואין אותם שרי.
גמרא התם כדקתני טעמא לא שאדם רשאי להמר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. פי' רש"י ז"ל דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא וכמו שכתבו בפירושיו. ולא נהיר דלישנא דהתם כדקתני טעמא משמע דאתי לאוקומיה דלעולם לכתחלה הוא וכדקתני טעמא (דאיעקר) [דאי עקר] ליה להכל דרישא וכדברי רש"י ז"ל ה"ל למימר הא קתני טעמא. לפיכך פי' ר"ת ז"ל דה"ק אע"פ שאינו רשאי לכתחלה להמיר מ"מ לכתחלה שייך ביה ולאו לכתחלה דהיתירא אלא לומר שהכל ממירין ומתפיסין בתמור' אפילו כשעושין כן במזיד ולכתחלה דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס כדאמרינן בפרק התודה [מנחות פ"א ע"א] ארבעין בכתפיה וכשר קמ"ל שאעפ"י שעושין כן במזיד ולכתחלה מתפיסין הן בתמורה.
טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. פי' רש"י ז"ל מזה ומזה מנודר ומשלם ומנודר ולא משלם ופירוש משתדור ולא תשלם שמא לא תשלם. ונ"ל שהוזקק לכך משום דכיון דס"ל לר' מאיר דטוב אשר לא תדור קאי אקרא דאת אשר תדור שלם כיון דאינו נודר טוב מנודר ומשלם פשיטא דטוב מנודר ואינו משלם הילכך כי כתיב משתדו' שמא תדור קאמר ודקאמר טוב מזה ומזה ה"ק דטוב שאינו נודר כל עיקר מנודר ואינו משלם ואפילו מנודר ומשלם. ומיהו איכא למידק היכי מסקינן דבהרי זו פליגי והא בקרא נדר כתוב. ואפשר כמו שפי' הרמב"ן ז"ל דקראי הכי מתפרשי את אשר תדור שלם כלומר אם באת לידור הנדר והתשלומין יהיו כאחד דהיינו הרי זו ומיהו אפילו בעניין זה טוב אשר לא תדור כלל וטוב ג"כ משתדור ולא תשלם כלומר שלא יהו נדריך תשלומין אלא תאמר הרי עלי והוצרך הכתוב לפרש במי שאינו נודר טוב מנודב ומנודר מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה שהנדר יכול לבא לידי בל יחל מה שאין דרך לבא כן בנדבה ובנדבה יכול לבא לידי מעילה מה שאין כן בנדר אם אינו מפרישו עד שיביא בהמתו בעזרה ולפיכך אמר הכתוב שטוב מזה ומזה שאינו נודר כלל.
<h2>דף ג.</h2>
אלא דאיטמי בשרץ. בדין הו' דהוה לי' לאוקומא בדאיטמי בטמא מת דה"ל ראשון ולא מטמא כלים כלל דהכי אמרינן בפ"ק דפסחים [דף י"ד] בנר של מתכת דאי נגע בדיקרב בדיקרב טהור. ותנן נמי במס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאין טומא' שבעה הרביעי בין אדם בין כלי' טמאין טומאת ערב פי' לפי שאין כלי עושה כיוצא בו ומדלא תנן בה וכלים הנוגעים ברביעי טמאין טומאת ערב ש"מ שאין ראשון שנטמא אפילו במת מטמא אפי' כלי מתכות דכיון דקי"ל שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והאי דלא אוקמ' דאיטמי' בטמא מת משום דמילתא פסיקתא ניחא ליה למינקט דלא ליהוי אפשר למהוי האי בשר טמא לעולם מה שאין כן בטומא' מת דאפשר למיהוי ראשון או שני.
כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה. וא"ת והא קדשים טעונין כלי כדמוכח בס"פ התודה [דף פ"ב ע"ב] ובסוף דם החטאת [דף צ"ז ע"ב] דגרסינן התם מנין לעולה דטעונה כלי שנאמר ויקח אברהם את המאכלת ומינ' ילפינן לכל הקדשי' ואפילו את"ל דמיירי הכא בשתקנה ועשאה כלי והא אין עושין כלי שרת מעץ דפלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודה היא בפ' החליל [דף נ' ע"ב] וקי"ל כרבי דאין עושין. י"ל דגבי שחיטה נהי דבעינן כלי כלי שרת מיהא לא בעינן וראיה לדבר מדאמרינן בפסחים בפ' ואלו דברים [דף ס"ו] גבי י"ד שחל להיות בשבת דכל אחד וא' מביא סכינו ומי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי קושרו בין קרניו אלמא לא בעינן כלי שרת שהרי כל אחד מביא סכינו. וטעמא דמילתא דכיון דשחיטה כשרה בזרים אף הם בסכין שלהם שוחטין. ויש דוחין ראיה זו ואומרים דילמא כל א' וא' היה מקדיש סכינו מאתמול. ובתוס' תירצו דהואיל ושחיטה כשרים בזרים אפילו את"ל שטעונה כלי שרת לא פסלו בה כלי עץ דלא בעינן כלי חשוב והכי משמע מדתניא בתוספתא חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי. ואי אפשר לומר שאינה טעונה כלי דהא כתיב ויקח אברהם את המאכלת אלא לומר דאפילו קרומית של קנה כשרה בה שאינה טעונה כלי חשוב.
התם מי קתני מניח המניח קתני אלא מסיפא כך היא גרס' רש"י ז"ל וכתב דרישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני כלומר לא דיעבד בלבד אלא אפילו לכתחלה. ולא מחוור דלאו רישא וסיפא נינהו דאדרבא הך דאין השומר בפ' ר' ישמעאל והך דהמניח בפ' השוכר את הפועל. אלא ה"ג אלא מהכא וכי תימא א"כ קשיא להדדי דכיון דתנא ליה בפ' ר' ישמעאל הך דאין השומר דאפילו לכתחלה היכי תני בפ' השוכר הך דהמניח דמשמע דיעב' דוקא. י"ל דהך דהמניח לא מכרעא אי לכתחלה אי דיעב' ואע"ג דלא קתני מניח היינו טעמא משום דלאו לישנא מעליא הוא דמשמע לא סגיא בלאו הכי וראיה בעלמא הוא דדחי' מי קתני מניח כלומר שיהיה מוכרח דלכתחלה קתני המניח קתני ואפשר דדיעב' קתני. ומיהו בתר דאסיקנא ממתניתין דאין השומר דאפילו לכתחלה מתניתין דהמניח נמי לכתחלה היא ותנא חדא גבי המטהר יינו של נכרי ברשותו דהיינו ההיא דאין השומר וחדא במניח נכרי ברשותו. וכי קאמר המניח קתני דיעבד גמרא הוא דפריך לה ולא אביי דלאביי אפילו בדיעב' לא סגיא ליה ביוצא ונכנס וכדקאמר איהו לעיל ואם שחט חותך כזית בשר וטעמיה משום דהתם לא נגע הכא נגע אלא גמרא הוא דקאמר לה ולא אביי.
הכל שוחטין ואפילו כותי בד"א בשישראל עומד על גביו. פי' כשהיה הכותי שוחט בהמה שלנו אי נמי שלו וכדי למוכרה לנו עסקינן ומ"ה בעינן שיהא ישראל עומד על גביו שכיון שאין דעתו לאוכלה אינו מתכוין בשחיטתו ושהי ודרס ולאו אדעתיה. אי נמי דדריס בכוונה כדי למהר שחיטתו דבלפני עור כה"ג לא איכפת ליה אבל בשוחט בהמה דידיה כדי לאכלה אפילו אין ישראל עומד על גביו שרי דלמאי ניחוש לה כיון דלעצמו שחיט מזהר זהיר. וכי תימא דחיישינן שמא אירע לו א' הדברים הפוסלין את השחיטה שלא לדעת ויאכיל אותה לנו ליתא דלפסול הבא שלא מדעת לא חיישינן דא"כ רבא היכי שרי בנכנס ויוצא והא שריותיה דנכנס ויוצא ליתא אלא משום נתפס כגנב וכל שלא מדע' לא מתפיס עליה כגנב. ולקמן נמי דשרינן מוצא תרנגולת שחוטה משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אם איתא דחיישינן לפסול שלא מדעת אמאי שריא ניחוש שמא אירע להן שהייה או דרסה אלא ודאי לפסול שלא מדעת לא חיישינן. וכיון שכן הא דבעינן הכא גבי כותי עומד על גביו דוקא בשוחט בהמה שלנו אי נמי שלו על דעת למכרה אבל בשוחט את שלו כדי לאכלה אפילו בלא ישראל עומד על גביו שרי. וא"ת וכי עומד על גביו מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט. י"ל דבודק סכין ונותן לו עסקינן. והאי דלא מפרש הכי בהדיא כדמפרש לקמן בישראל מומר משום דלכתחלה ודיעבד דמתניתין לא מתוקם בבדיקת סכין בלחוד כדמתוקם בישראל מומר. אי נמי נ"ל דכל שישראל עומד על גביו ורואה הכותי שהוא בודק סכינו ושוחט מותר דמסתפי כותי דילמא בדיק ליה ישראל לסכין ואם ימצאהו פגום שוב לא יקח ממנו. דכוותה בפ' אין מעמידין בין הגתות שנו דכיון דכולי עלמא אפכי מרתת ואמר השתא מדרכו לי כלומר ושוב לא יקחו ממני אבל ישראל מומר לא מירת' שאינו סבור שיבדקו סכינו אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו בישראל גמור.
<h2>דף ד.</h2>
אלא איכא בנייהו דלא כתיבא ואחזיקו בהו. פי' אף דלא כתיבא ואחזיקו בה איכא בנייהו וה"ה נמי דא"ב דכתיב[ה] ולא אחזקו בה דלעולם ת"ק אזיל בתר כתיבה ולא בעי חזקה ואחזיק בדלא כתיבה לא מהני ליה ולא מידי ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה וכתיבה לא מהניא ליה ולא מידי והכי מוכח בפ"ק דגיטין [דף י'] דתנן התם כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים והוינן בה בגמ' מני אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי אי ר' אליעזר אפילו בגט אשה נמי לא אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם ורשב"ג אזיל בתר חזקה לעולם. והא דאמרינן לעיל דאחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבה תנאי היא דאלמא דדוקא בדאחזוק בדלא כתיבה פליגי אבל בכתיבה בדלא אחזוק בה לא פליגי היינו טעמא משום דמאי דאצטרכי' מינה למאי דאיירי ביה בשמעתין דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו בה אע"ג דהגרמה ועיקור לא כתיבי הוא דאמרינן ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו בה נמי פליגי.
אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו. לענין הלכה קי"ל כרבא דהא מסייען ליה בסוף שמעתין מברייתא דהכל שוחטין ואפילו כותי ואע"ג דדחינן לה מדרב ענן כיון דאסיקנא דרב ענן אתותב על כרחיה ברייתא כרבא אתיא הילכך בודק סכין ונותן. ומסתברא דדוקא במומר לאכול נבלות הוא שצריך לבדוק לו את הסכין כיון שהוא מומר לאותו דבר עצמו אבל מומר לעבירה אחרת לא דכיון דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה הרי הוא לענין שחיטה כישראל כשר. אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות שחיטה ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה ישחוט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואח"כ יתננו למומר זה לשחו' בה מפני שחזקתו אינו טורח לבדוק. נראה מדבריו שהוא סובר דכיון דברייתא קתני ערל דומיא דישראל מומר כי היכי דבישראל מומר צריך לבדוק סכין הכי נמי בערל. וא"ת לפי אותה הסברא שכתבנו למעלה דבישראל ששחט אין צריך לבדוק סימנין אחר שחיטה דחזקה על רוב מצויין אצל שחיטה שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם היכי אמר רבא בודק סכין סתם ונותן לו דמשמע דלשאר דבריו הרי הוא כישראל ואין צריך לבדוק בסימנין דהא בישראל מומר ליכא חזקה שאם נבל הבהמה שלא מדעת אינו מודיע שהיא נבלה כישראל אחר. י"ל דלפסול הבא שלא מדעת לא חיישינן דחזקה הוא על כל השוחטין שאינן מסלקין ידם עד ששוחטין רוב של סימנין.
מטרח לא טרח. ואע"ג דאמרינן בסמוך מפני שהן מחליפין דאלמא מיטרח טרחי למיכלה התירא. לא דמי האי טירחא להאי טירחא דסכין אם לא יכול לתקן אותו בשעתו יצטרך להמנע מלאכול בשר אבל לגבי חמץ הרבה מחליפין ימצא היום או מחר ואין לו קפידא לאכול לאלתר מחמץ זה שהלחם מצוי הוא.
<h2>דף ד:</h2>
סברוה הא מני ר' יהודה היא. הני רבנן סברי לה כרב אחא דאמר מעיקרא בפ' כל שעה [דף כ"ח] דחמץ של אחרים שעבר עליו הפסח מותר לר' יהודה דיליף שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה ואע"ג דהדר ביה רב אחא התם ואמר דאפילו של אחרים אסור לר' יהודה מכל מקום לאו מאתקפתא ותיובתא הדר ביה אלא מסברא דנפשיה והכא סברי כסברא קמייתא דידיה.
וממאי דילמא ר"ש היא וכו'. וא"ת לפי דעת רש"י ז"ל שאומר שמחליפין אסורין למיחלף ר' שמעון היא מה תועיל בחליפיו דהא בתחלה היה אסור בהם מדרבנן והשתא נמי אסורין הם לו מקנס חכמים א"כ למה טרח והחליף. י"ל דאיסור אכילה חמור להם מאיסור הוצאת דמים.
מ"ש שתייה דאמרינן מומר לע"א לא הוי מומר לכל התורה כולה. ואם תאמר נהי דלא הוי מומר לכל התורה כולה כיון דלע"א הוי מומר היכי אפשר שאין יינו יין נסך. יש לומר שאין סתם יינם אסור משום חשש שמא נתנסך דאם איתיה דנסיכה לא הוי שתי ליה וכדאמרינן בריש פרק אין מעמידין אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה תו לא הוה מזבין ליה אלא משום בנותיהן הוא שנאסר הילכך אי מומר לע"א הוי מומר לכל התורה כולה כיון דככותי גמור הוא בכלל גזרתן הוא אע"פ שאין בבנותיו איסו' חתנות מן התורה אבל אי לא הוי מומר לכל התורה כולה שרי יינן.
<h2>דף ה.</h2>
קרי לה נערה וקרי לה קטנה וכו'. ואע"ג דכתי' ונער קטן נוהג בם גבי זכר ליכא קפידא כיון דאין לו ימי נערו' כבקטנה מאי נער קטן קטן שגדל אבל בקטנה דאיכא חלוק בין קטנות לנערות הוא דקשיא לן. והא דקשיא לן בפרק בתרא דסוטה [דף מ"ו ע"ב] גבי נערים קטנים דגבי אלישע קטני אמנה המנוערין מן המצות אי נמי על שם מקומן כי הכא לאו משום קושיא דקרי להו נערים וקרי להו קטנים אלא משום דאלישע לא הוה קפיד לא אקטנים ולא אנערים ולא הוה עניש להו. ואי קשיא והא גבי רבקה כתיב והנער' אפ"ה איכא מ"ד שהיתה פחותה משלש שנים. י"ל נערה אפילו קטנה במשמע אבל מכיון דקפיד קרא וקרי לה קטנה (הכי נמי) [היכי] הדר וקרי לה נערה והיינו דאמר קרי לה נערה וקרי לה קטנה.
<h2>דף ה:</h2>
מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם איכא בנייהו. ואם תאמ' מאי איריא דנקט חלב ודם טפי משארא לימא מומר לדבר אחד אי הוי מומר לכל התורה כולה א"ב לפיכך תירץ רבינו תם ז"ל דבין תנא קמא בין ר' שמעון (ובין) [בן] ר' יוסי סבירא ליה מומר לדבר אחד מקבלין ממנו קרבן לשאר דברים וכדתניא בברייתא דלעיל מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשוב' ובחלב ובדם בלחו' הוא דפליגי דתנא קמא סבר חלב ודם כעבירה אחת דתרווייהו בחד קרא איתסרו הילכך מסתמא מומר על החלב הרי הוא כמומר על הדם ואע"פ שהוא שב מידיעתו על הדם אינו אלא שנפשו קצה בו ור"ש ב"ר יוסי (כר' יוסי) סבר דכיון דמ"מ שב מידיעתו הוא בדם מקבלין עליו קרבן ממנו.
שמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עומד על גביו. פי' רש"י ז"ל כי מתניתין. ולישנא דשמא לא שמע רבי לא מחוור דמשמע דמכל מקום אית ליה תקנתא דר"ג והכי נמי מוכח מאי דהדר ליה ר' יעקב בר אידי בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי ואם איתא דר' זירא למעקר תקנתא לגמרי קא אתי מאי קא מהדר ליה למימרא בעי אה"נ דלא בעי למימר דר' זירא (ור"ג) [דר"ג] לא חדש שום דבר על שחיטת כותי, לפיכך נראה דה"פ שמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עומד על גביו שבזה הוא שנמנו ר"ג ובית דינו דלא לסגי דחותך כזית בשר ונותן לו והדר ליה ר' יעקב בר אידי בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי כלומר כיון דבשהיה דרסה חלדה הגרמה ועקור לא כתיבי הויא לה שחיטה לא כתיבא והחזיקו בה ופלוגתא היא דתנא קמא ורשב"ג וקי"ל כת"ק דאמר דאחזוק בדלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפ"ה בעי קבלה מיניה או לא קבלה מיניה דדילמא עיקר תקנתא של רבן שמעון בן גמליאל לומר שאף עפ"י שחתך כזית בשר ונתן לו ואכלו שיהא אסור לאכול משחיטתו ופשיטא לה מדר' יוחנן שאכל משחיטת כותי ובודאי בישראל עומד על גביו הוא שאכל דאי בשאין ישראל עומ' על גביו וכשחתך כזית בשר ונתן לו ואכלו היכי שביק ר' יוחנן תנא קמא ועביד לקולא כרשב"ג אלא ודאי בשישראל עומד על גביו הוא שאכל ואפ"ה פשיט רבי זירא דשמיע ליה ולא קבלה אלמא קבלה רבי זירא מרבי יעקב בר אידי ש"מ.
<h2>דף ו.</h2>
אי לשחיטה ר"ג גזר אי ליין נסך ר' מאיר גזר. פיר' אי לשחיטה וה"ה לשאר איסורין של תורה ר"ג גזר אי ליין נסך וה"ה לשאר איסורין של דבריהם ר' מאיר גזר ואם כן מאי גזרו ר' אמי ור' אסי הא ר"ג גזר עליהן על כל איסורין שהן של תורה ור' מאיר גזר על כל איסורין שהם מדרבנן ופירש רש"י ז"ל דהאי ר"ג דהכא היינו ר"ג בנו של רבינו הקדוש שהיה מן האחרונים ונמנה על שחיטת כותי אחר שנשנית משנתינו שהכל שוחטין ואסרה. ולא מחוור שאם כן ר"מ שמצא אותם עובדי ע"א היאך לא גזר עליהם על השחיטה ואפשר דר"מ הוה סבירא ליה כרב ענן דאמר מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו ולא גזר אלא באיסורין של דבריהם שהיו קלים בעיניהם. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דר"ג דהכא היינו ר"ג אביו של רבן שמעון בן גמליאל שהיה בימי ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא רבו של ר' מאיר והיינו לישנא דגמרא דקאמר ברישא אי לשחיטה ר"ג גזר והדר אמר אי ליין נסך ר"מ גזר אלמא גזרתו של ר"ג קדמה לשל ר"מ.
גזור אינהו ולא קבילו מנייהו. פירש"י ז"ל מפני שלא היה אפשר להם לפרוש מן הכותיי' בימי ר' ור"ג אבל בימי ר' אמי ור' אסי היה אפשר להם לפרו' מהם ומ"ה קבילו מינייהו. ולא נהיר דא"כ אף בימי ר' אמי ור' אסי לא גזרו עליה' אלא מפני חשש מיעוטן ואנן לא קי"ל כר"מ דחייש למעוט' לפיכך תירץ הרמב"ן ז"ל דמ"ה לא קבילו מר"מ ור"ג לפי שבימיהן לא נתקלקלו אלא מיעוטן ור"ג ור"מ הוא שהיו חוששין למעו' ומ"ה לא קבילו מינייהו אבל בימי ר"א ור' אסי ור' אבהו נתקלקלו רובן וגזרו עליהן ולפיכ' קבלו מהן. והכי מוכח בירושלמי דע"א דגרסינן התם כותאי דקסרין בעו מר' אבהו אבותיכ' היו מסתפקין משלנו ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו אמר להם אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם.
הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית. פי' רש"י ז"ל שכנתו אשת עם הארץ. משמע מדבריו דעם הארץ חשוד על השביעי' וה"נ משמע מדתנן בפ"ג ממסכ' דמאי ומייתי לה במס' גיטין בפ' הניזקין [דף ס"א ע"ב] המולי' חטין לטוחן כותי או לטוחן ע"ה הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעי' וקשי' מדתנן ומייתי לה בסמוך הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה משמע דעל המעשר בלב' נחשדו אבל לא על השביעית דא"כ כי עשר להו מאי הוי אכתי ליחוש שמא פירות שביעית הם. תרצו בשם רבינו שמואל ז"ל דכל שהוא קרוב לשביעית כגון שניה ושלישית חוששין לשביעית וכל שהוא רחוק משביעי' כגון רביעית חמשית ששית אין חוששין להם משום שביעית וכענין ששנו בפרק ב' דמסכת מכשירין פירות שניה שרבו על שלישית ושל ששית על של שביעית הולכין אחר הרוב להקל.
חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. וא"ת דהכא משמע דתבלין חייבין במעשר וא"כ טומאת אוכלין נמי מטמאין דתנן במס' נדה כל שהוא חייב במעשר מטמא טומאת אוכלין. ואלו בפ' העור והרוטב תנן הקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ופי' רב פפא תבלין ואיצטרפו הוא דמיצטרפו אבל לטמויי באפי נפשייהו לא וא"כ היאך חייבים במעשר. תרצו בתוספות דהכא לצדדין קתני שאור משום שביעית ומשום מעשר ותבלין משום שביעית. אי נמי י"ל שלא כל מיני תבלין שוין שיש מהן שמטמאין טומא' אוכלין כגון אותן שראויין לאכו' בפני עצמן כבצל ושומין ויש מהם שאינן מטמאין והם אותם שאינם ראויים ליאכל בפני עצמן אלא שהן עשויין להטעם כפלפל ומלח וזנגביל.
<h2>דף ו:</h2>
השתא מגזל גזלה. פי' רש"י ז"ל משל בעלה. ולא מחוור שהאשה יכול' לתת משל בעלה דבר מועט ואינו גזל וכדאמרינן בסוף ב"ק [דף קי"ט] גבאי צדקה מקבלין מן הנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה. וכי תימא התם בגבאי צדקה דוקא והא תניא עלה בתוספתא בן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוטה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכך נהגו. לפיכך נראה כפי' ר"ח ז"ל שפי' דתבואה זו של אשת חבר היא ואשת עם הארץ היא טוחנה וקאמר ת"ק דבזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה בטומאה יכולה היא אשת חבר לטחון עמה מפני שנזהרת היא מליגע בתבואה אבל בזמן שהיא מחזקת עצמה בטהורה לא תטחון עמה שמא תגע בפירות ותטמאם וכזבים שוינהו רבנן. ור' שמעון דאסר טעמיה מפני שחברתה אשת עם הארץ אחר שמחזק' עצמה בטהורה נותנת לה ואוכלת והא ודאי גזל הוא בידה שגוזלת מאשת חבר וכן פי' בתוספות. ולשון הירושלמי מוכיח כפי' זה דקתני במסכת תרומות אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון עמה מפני שמחזקת עצמה בטהורה ממנה.
והתיר רבי בית שאן על ידו. פי' רש"י ז"ל דקסבר הוא דבית שאן לא מא"י היא הילכך ירק כיון דמעשר דידיה בארץ גופה דרבנן הוא בחוצה לארץ אינו מתעשר כלל וה"נ משמע במס' ע"א פ' ר' ישמעאל [דף נ"ח ע"ב] דגרסינן התם ריש לקיש אזל לבצרה חזנהו דאכלי פירי דלא מעשרן אסר להו אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה אלמא מעשר פירות דרבנן אינו נוהג בחוצה לארץ וא"ת דבפ' כיצד מברכין [דף ל"ו] משמע דמעשר ירק נוהג בחוצה לארץ דתניא התם ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין ור"ע אומר אינו מתעשר אלא האביונו' בלבד וא"ר יהודה צלף של ערלה זורק את האביונות ונוטל את הקפריסין ופרכינן ולימא הלכה כר' עקיבא ומשני אי אמר הלכה כר"ע הו' אמינא אפילו בא"י קמ"ל בחוצה לארץ דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. ופרכינן תו ולימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומשני אי הוה אמר הכי ה"א הני מילי ירק שבארץ גופה דרבנן אבל ערלה דבארץ גופה דאורייתא לא קמשמע לן אלמא דמעשר ירק נוהג אפילו בחוצה לארץ. ויש לומר מקומות מקומות יש שאותן מקומות הרגילים עם ארץ ישראל דשכיחי שיירתא חייבין במעשר ירק אבל מקומות שאין רגילין עמהם אף על פי שהן קרובים לארץ פטורים והכי מוכח במס' ידים.
<h2>דף ז.</h2>
בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם. ואם תאמר והרי רבי ישמעאל מגדולי ישראל היה וקרא והטה כדאיתא בפרק קמא דשבת ובמסכת מכות נמי אמר לו ר' שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי והודה לו יהודה בן טבאי וביבמות נמי אמרינן גבי ר' אליעזר קרעו ספר תורה בחמתן קרעו ס"ד אלא נקרעה ספר תורה בחמתן והיה שם זקן אחד ואמר להם תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זה בית ע"א. יש לומר דכי אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה על ידם הני מילי כשאין פושעין בדבר אבל גדולי ישראל הללו ר' ישמעאל ור' אליעזר וחביריו פשעו בדבר דרבי ישמעאל היה לו לחוש לדברי חביריו להחמיר ורבי אליעזר וחביריו מתוך שבאו לכלל כעס באו לכלל חטא. ודר' יהודה בן טבאי שהרג עד זומם אפשר שאותו האיש מחוייב היה לשמים וזמנו הקב"ה יהודה בן טבאי לפגיעה כי ההוא מעשה (דרשב"א) [דראב"ש] דבריש פרק הפועלים [ב"מ פ"ג ע"ב] דקטליה לההוא גברא והיה לבו נוקפו. ויצא קול וא"ל רבי אל ירע בעיניך הוא ובנו באו על נערה מאורסה ביום הכפורים.
<h2>דף ח:</h2>
ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין למיפלט דמא לא בלעו. ואם תאמר אם כן דאפילו גבי שמנונית אמרינן דאיידי דטריד למפלט דם לא בלע שמנונית אפילו בשר נבלה שנמלח עם בשר כשרה לא יאסרנו דנימא איידי דטריד למיפלט דמא לא בלע ציר דאיסורא דמהאי טעמא הוא דאמרינן דמותר למלוח שתי חתיכות כשרות זו עם זו ולא אמרינן פלטה האי ובלעה אידך. ויש לומר דלעולם אימא לך דלא אמרו איידי דטריד למפלט לא בלע אלא בדם אבל שמנונית ודאי בלע והכא גבי סימנין שאני דכיון שהן פולטין דם בשפע אינן בולעין אפילו שמנונית ואשכחן דכוותה גבי כבד דאיידי דפלט בשפע לא בלע אפילו שמנונית.
ומ"ד קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. פי' לאו למימרא דכצונן גמור סבירא ליה. ותימא אגב דוחקא דסכינא בלע אלא בצונן בלבד כזה הוא דאית ליה הכי דלא צונן גמור הוא חשיב ליה. אלא דסבירא ליה דאינו רותח גמור דלבעי קליפה ולגבי קליפה צונן הוא ומיהו ברותח קצת חשי' ליה דאי לא לא היה צריך קליפה דכל שאין בו חום כלל לא אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע. וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך גבי סכין טרפה אימת קא בלעה לכי חימת לכי גמרא שחיטה ההיא שעתא דהיתירא הוא אלמא לא בלעה עד דחיימה ולא אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלעה וכיון שכן צונן גמור שנחתך בסכין של כותים אם קנח הסכין מתחלה אינו צריך אפילו הדחה ואם לא קנחו בהדחה מיהא סגי בדבר קשה ובדבר לח בעי גרירא לבי פסקי וכמו שכתבתי למעלה והדחה שאמרו היינו שפשוף והדחה גדולה עד שיתברר לו באומד הדעת שסר האיסור ממנו. ולדברי רש"י ז"ל שמחלק בין בליעת סכין שהוא קשה לבליעת סימנין שהן רכין אין זו ראיה ואפשר דלמאן דאמר קולף אפילו בצונן גמור אמרינן דאגב דוחקא דסכינא בלעה. ולענין פסק הלכה פסק הריא"ף ז"ל כרבה דאמר מדיח ולאו משום דבית השחיטה צונן דהא אמרינן בפרק כל הבשר [דף קי"א] סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח ומדקאמרינן אסור סתם משמע עד שיכשרנו הכשר גדול כהכשרו של כלי שבלע ברותחין דדכוותה נמי אמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא דכל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא הילכך מדאמרינן סתמא סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח שמע מינה דבית השחיטה רותח אלא דהא [ד]קיימא לן מדיח משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. וראיה לדבר דהכי קיימא לן דהא איפסוק בהדיא בגמרא בסכין ששחט בה טריפה דהילכתא אפילו בצונן ובודאי דטעמא לאו משום דבית השחיטה צונן דהא בסכין ששחט בה קיימא לן דאסור לאכול בה רותח אלא ודאי עיקר טעמא משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי הילכך השוחט בסכין של כותים בהדחה סגי לה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק (א') [פי"ז ה"ז] מהלכות מאכלות אסורות.
גזרה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר. כלומר וצריך שפשוף גדול יותר מכדי הדחתו מחמת דמו ושמא ישכח מלשפשף היטב.
לא לסחוף איניש כפלי עלויה בשרא. פי' בתוס' דדוקא בעוד שהם חמים הוא דאסור אבל לאחר שנצטננו מותר ומקרא מלא דבר הכתוב וישימו את החלבים על החזות.
<h2>דף ט.</h2>
הנך שכיחן. פי' רש"י ז"ל תפילין וציצית וברכ' חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהן ולפיכך אינו צריך שיהא בקי בהן. פי' לפירושו שאע"פ שכתב שחיטה ומילה מצויין תדיר באלו ממנין אנשים מיוחדים טבח ואומן וספר מתא ואין החכמים בקיאין בהם אבל אינך מצויות לחכמים ביותר.
<h2>דף ט:</h2>
שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה. ואם תאמר דהכא משמע דחיישינן לאדם טמא והכי נמי מוכח בפרק קמא דפסחים [דף י' ע"ב] דאמרינן גבי קרדום שאבד שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו. ואלו בפרק קמא דנדה אמרינן ככר שהיא נתונה על גבי הדף ומדף טמא נתון תחתיה ואי אפשר לה ליפול אלא אם כן נגעה טהורה שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה ואמאי נימא שמא אדם טמא נכנס לשם וטמאה דחיישינן כדאמרינן הכא וגבי קרדום שאבד וכל שכן הכא דאיכא למיחש נמי שמא נפלה ונטמאת. תירץ ר"ת ז"ל דלגבי כלים הוא דגזרו רבנן לחוש לאדם טמא וכדאמרינן פ"ק דשבת [דף ט"ו ע"ב] על ששה ספקות שורפין את התרומה וקא חשיב ספק כלים הנמצאים אבל באוכלין הנמצאין לא גזרו. ואפשר דטעמא דמילתא דמתוך שאין לאוכלין טהרה במקוה לא רצו לגזור עליהן ולהפסידן לגמרי מה שאין כן בכלים ואע"פ שיש כלים שאין להם טהרה במקוה דהיינו כלי חרס לא רצו לחלק בכלים.
<h2>דף י.</h2>
עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם ספק אינו פוגם. ק"ל דהא האי טעמא לא סגי בסוף סוגיין דהא אסיקנא אליבא דרב חסדא ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים דילמ' בעצם דמפרקת דבתרייתא אפגים והכא ליכא למימר דעצם דמפרקת דבתרייתא ודאי פגים וקמייתא ספק פגים וספק לא פגים. וראיתי בתוס' שכתבו דקרוב לודאי הוא דבעצם דמפרקת בתרייתא ודאי אפגי' לפי שבראשונות מזהר זהירי שלא ידחוק הסכין במפרק' בכח לפי שעדיין צריך לשחוט האחרות אבל באחרונה לא חייש. וזה דוחק ועוד דאין הלשון משמע כן דהא אמרינן מכדי מיתליא תליא וכו'. לפיכך נ"ל דהכי פירוש דשמעתין דמעיקרא סברי דטעמיה דרב חסדא משום דכיון ששבר בה עצמות כי נמצאת פגומה לאו ריעותא הוא כלל דעצם ודאי פוגם. ומותבינן עלה מטבל ועלה דאמרי' דאע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו דהיינו דומיא דשבר בה עצמו' אפ"ה כי נמצא עליו דבר חוצץ ריעות' מיקרי דמ"ה אמרינן דלא עלתה טבילה וה"נ נימא הכי ומפרקינן דאין הכי נמי דריעותא מיקרי אלא מיהו כיון דאע"ג דסכין איתרעאי אפשר בהמה לא איתרעאי וכמו שנפרש בסמוך בס"ד משום ריעותא דסכין לא מחזקינן ריעותא בבהמ' והאי הוא עיקר טעמי' דרב חסדא והיינו דאמרי' בסמוך ומאי שנא התם אתיליד ריעותא בבהמה הכא סכין אתרעאי בהמ' לא אתרעאי ולא מדכרינן עצם ודאי פגים כלל. וכ"ת אי שבקינן טעמא דעצם ודאי פוגם הוה לן למימר אלא ודאי היינו טעמא דרב חסדא משום דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי היינו טעמא דלא אמר הכי משום דנהי דודאי הדרי' ממאי דס"ל מעיקרא דליכא ריעותא בסכין ועיקר טעמיה דרב חסדא משום דנהי סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי אכתי מספקא ליה לתלמודא דדילמ' רב חסדא מסתייע נמי מטעמא קמא דטפי איכא למיתלי רעותא בעצם מבעור דבהכי שקלי' וטרי' בסוף סוגיין וכמו שאפרש בס"ד ומ"ה לא קאמר אלא. והיינו דאמרינן בסמוך לא כרב חסדא ולבר מקמייתא דס"ל דרב חסדא לא סמיך אטעמיה דסכין אתרעאי בלחוד דאי הכי הוה מכשר לכולהו אלא רב חסדא בעי נמי שיהא הדבר נוטה יותר שנפגם הסכין במקום שאינו פוסל בשחיטה דהיינו עצם דמפרקת מבעור ומ"ה אמרינן לא כרב חסדא ולבר מקמייתא. ודחינן לה להך סברא ואמרינן מכדי מתלא תלינן כלומר שאפילו אם תאמר כן אי אפשר לך לומר דליכא ריעותא בסכין וכדאוכחינן לעיל מטבל ועלה וכיון דמאי דשרי רב חסדא היינו משום דכיון דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי תלינן לקולא אפילו כשהדבר שקול אית לן למיתלי ולמימ' דבעצם דמפרקת דבתרייתא אפגים. כנ"ל.
טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ. וא"ת ומאי קושיא והא ודאי על כרחין בשלא היתה חפיפה סמוך לטביל' שאם היתה חפיפה סמוך לטבילה עלתה לו טביל' וכדגרסי' בפ' תינוקות אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבילה אינה צריכה לחוף ולטבול וכיון שכן מאי קא מקשי מיניה לרב חסדא דמיירי בשבדק סכין סמוך לשחיטה. י"ל דבסכין נמי אין בדיקתו סמוך לשחיטה ממש דהא איכא עור שהוא מפסיק בנתיים.
סכין אתרעאי. בהמה לא אתרעאי. וא"ת ואקשי ליה מדתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות משום דאמרינן העמד דבר על חזקתו. ואמאי לימא מקוה אתרעאי גברא לא אתרעאי. יש לומר לא דמי דהכא היינו טעמא דאמרינן סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי לפי שאפשר שאף על פי שהיה סכין פגום בשעת שחיטה לא נפסלה בהמה זו דאפשר דלא נגעה פגימה בסימנין או לא קרעה בהן במקום הפוסל שיעו' הפוסל הילכך לא אלימא ריעותא דסכין למיפסלה לבהמה אבל במקוה כיון דמקוה איתרעאי על כרחין גברא נמי אתרעאי שאי אפשר שיהיה המקוה חסר ושתעלה לו טבילה.
לא לאתויי ספק שהה ספק דרס. פירש היינו רבותא דאף על פי דשהיה ודריסה לא מנכרא כעיקור סימנין אפ"ה אסור. אי נמי לומר דאפילו ספק דתלו במעשה השוחט אין תולין אותו להקל ולומר וודאי כדרכו שחט.
<h2>דף י:</h2>
עד אחד נאמנין באיסורין. פירש רש"י ז"ל דכל אח' וא' האמינתו תורה כדכתיב ושחט את בן הבקר ואכלו בני אהרן ולא הזקיקתו להעמיד עדים בדבר. וגרסינן בירושלמי במסכת כלאים שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חבירו ואיכא מאן דאמר דאתיא לן מדכתיב גבי אשה וספרה לה לעצמה אלמא עד א' נאמן באיסורין קל וחומר מאשה. ובפרק המדיר נמי אמרינן גבי הא דתנן ומאכילתו שאינו מעושר היכי דמי אי דידע נפרוש ואי דלא ידע מנא ידע כלומר נסמוך עליה אלמא אפילו אשה נאמנת באיסורין. ועבד נמי נאמן מדגרסינן בפרק האשה רבה [דף פ"ז ע"ב] עלה דמתניתין דתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה אלמא עד אחד נאמן מנלן ואמרינן מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתא עד אחד ואמר בריא לי דשומן הוא דמהימן אלמא כי היכי דעד אחד נאמן באיסורין אשה ועבד נמי נאמנין. ואף על גב דבההיא סוגיא דחי' כי בעא למגמר מטבל הקדש וקונמות ואמרינן היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקן דאלמא אין עד אחד נאמן באיסורין אלא היכא דבידו לתקן היינו לומר דאי מהתם לא איריא אבל קושטא דמילתא דעד אחד נאמן באיסורין אף על גב דאתחזק איסורא ואין בידו לתקן ואפילו אשה ועבד נמי וכדכתיבנא. ואם תאמר דבפרק קמא דפסחים [דף ד'] אמרינן הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים ואוקים בדאמרן אנן בדקנוהו והוינן בה אטו אמירה דהני מידי ממשא אית בהו ואמרינן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הימנינהו רבנן בדרבנן אלמא דבדאורייתא אינן נאמנין. יש לומר דהיינו דוקא בבדיקת חמץ שלפי שהוא צריך טורח גדול וחפוש ולהכניס הנר לסדקין ולחורין אלו היה מדאורייתא לא סמכינן עלייהו שהיינו חוששין מתוך עצלותם יקילו בבדיקה דמורו ואמרו הכא לא שכיח חמץ ואינו צריך בדיקה. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם ר' ירמיה בשם ר' זעירא לית כאן נשים נשים הן עצמן נאמנות כלומר אפילו באיסורא דאורייתא נאמנות ואין צריך לומר בבדיקת חמץ ואין ראוי לומר ואפילו נשים ומהדר מפני שהן עצלות הן בודקות כל שהוא כלומר ולפיכך הוצרך לומר ואפילו נשים דמהימנן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן ואף על פי שלפי זה הירושלמי משמע דדוקא בנשים הוא דאצטריכו להאי טעמא דמפני שהן עצלות אבל בעבדים לא דמדינא אין נאמנין בדאורייתא כיון שפירשו כן גבי נשים ולא אמרו גבי עבדים ע"כ אנו צריכים לומר שאמרו כן בנשים וה"ה בעבדים דהא בסוגיא דפרק האשה רבה מוכח דעבדים נמי נאמנין בדאורייתא וכדכתיבנא. והכי נמי מוכח הא דתנן ומייתא לה בריש פירקן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ומדלא קתני בהו אחרים עומדים על גביהן ורואין אותן שמע מינה דאפילו בינן לבין עצמן שחיטתן כשרה ואפילו לכתחלה נמי שחטי דהתם בשחיטת קדשים מקשינן דיעבד אין לכתחלה לא ומתרץ ה"ה דאפילו לכתחילה נמי ומשום דבעו למתנא טמאין דלכתחלה לא דגזרינן שמא יגע בבשר תניא ששחטו ולא מתרץ דמשום נשים ועבדים נמי קתני דיעבד ושמע מינה דאשה ועבד נמי נאמנין הן באיסורין בעד אחד ואפילו בשל תורה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שחיטה ואפילו נשים ועבדים אם הם היו מומחין הרי אלו שוחטין לכתחלה ואם תאמר מדתנן בפרק כיצד מעברין [דף כ"ט] אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל כלומר דתחומין דרבנן משמע הא בשל תורה אין נאמנין. תירץ הרמב"ן ז"ל דההוא מתניתין ארישא קיימא דתנן רבה אחד ומיעט אחד שומעין למרבה וקתני עלה אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת כלומר שאף על פי שמיעט אחד והן מרבין שומעין להם ומ"ה איצטרך לטעמא שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל הא כל היכא שהן מעידין ואין אחר חולק עליהם שומעין אפילו בדאורייתא.
תניא דלא כרב אחא בר יעקב. פי' רש"י ז"ל מדקתני שאם הלך לבית והסגיר שהסגרו מוסגר. והקשה הרמב"ן ז"ל דאי מההיא ליכא לאקשויי לרב אחא דהא רב אחא ודאי מודה דמוקמינן מילתא אחזקה אלא למאי דאמר רבי יונתן דמהסגר נפיק לן פליג ואכתי מצי רב אחא למימר הכי דאף על גב דתנא קמא תני מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר היינו משום דקים לי' דמוקמינן מילתא אחזקה הוא דמצרף נמי הלך לביתו והסגיר ולא מהכרחא דקרא דרבויא דוהסגיר את הבית מכל מקום אפשר דלרבוייא דעמד בתוך הבי' והסגיר לחודיה הוא דאתא ואכתי מצי רב אחא למימר דמהסגר לא נפיק לן. לפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דמדאיצטריך אל פתח הבית למעוטי שלא יעמוד ברחוק מקום (דסגיר) [ויסגיר] הוא דמקשינן אדרב אחא בר יעקב דאלמא מסתמא היה יכול להסגיר אפילו ברחוק מקום משום דאמרינן אוקי מילתא אחזקה. ולא ידעתי מה הועיל בתקנתו דאכתי מאי תנא דלא כרב אחא בר יעקב דאדרבה רב אחא בר יעקב שפיר קאמר דמויצא הכהן ליכא למיגמר משום דדילמא עד דנפיק ואתי בצר ליה שיעורא דהא איכא לאוקומי כשיצא דרך אחוריו והכא מייתורא דאל פתח הבית הוא דנפיק לן דאמרינן אוקי מילתא אחזקה. וכי תימא מכל מקום תניא דלא כותיה דהא מכל מקום מהסגר נפיק לן אם כן אף לפירושו של רש"י ז"ל יכולני לומר דכיון דמעיקרא מיעט קרא שלא ילך לתוך ביתו ויסגיר ויעמי' תחת המשקו' ויסגיר ובתר הכי קאמ' והסגיר את הבי' מ"מ משמע דכל מאי דמעיט מעיקרא ואמר דלכתחל' לא מכשר בדיעבד דאמאי מוקי ריבויא טפי לעומד בתוך הבית מלהלך לביתו והסגיר הילכך אף לפי' רש"י ז"ל שפיר ילפינן מהסגר דמוקמינן מילתא אחזקה. אלא דאכתי ליכא למימר מ"ה תניא דלא כרב אחא דהא מ"מ איהו שפיר פריך אמאי דאמר ר' יונתן. לפיכך נראה לי בפי' של שמועה זו דר' יונתן וראב"י בהא שקלי וטרו דר' יונתן ס"ל דנהי דודאי יציאה דרך אחוריו שמה יציא' וכדמוכח בכהן גדול ביום הכפורים היינו לומר דיציאה דרך אחוריו נמי יציאה מיקרי וא"ה אם איתא דיציאה דבית המנוגע לא משכחת לה אלא דרך אחוריו ההיא יציאה לחודה לא הוה קרי ליה רחמנא יציאה דכה"ג ביום הכפורים נהי דמשום כבוד שכינה היה יוצא דרך כניסתו אפ"ה אי נפיק כאורחיה לא פסל אבל הכא אי לא משכחת לה אלא דרך אחוריו בלחוד ההיא יציאה לחודה לא הוה קרי לי' רחמנא יציאה. ואשכחן דומיא דהאי לישנא בפ"ק דקידושין [דף י"ג ע"ב] חדא דיבם לא איקרי אחר ולאו למימרא דליתא בכלל אחר דהא אמרינן בכתובות דיבם נמי כאחר דמי אלא לומר דיבם לחודיה לא הוה קרי ליה רחמנא אחר. ור' אחא בר יעקב א"ל דכיון דיציאה דרך אחוריו בכלל יציאה היא שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה בכי האי גוונא ואמרינן תניא דלא כראב"י ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר והוה ס"ל דהכי פירושו דכיון דרחמנא לא חייש לדילמא בצר ליה שעורא דהא ויצא אמר וכאורחיה משמע א"כ הולך לתוך ביתו מצי סמיך אחזקה אלמא מויצא דמשמע כאורחיה נפיק לן דמוקמינן מילתא אחזקה דהיינו דלא כר' אחא בר יעקב דאם איתא דלאו מהכא נפיק לן אלא מעלמא היכי קאמר דמויצא משמע אפילו הולך לתוך ביתו דליכא למשרי הכי אלא מההיא דוכתא דגמרינן דאוקי מילתא אחזקה. ועוד דאיכא למימר דכי סמכינן אחזקה דוקא היכא דלא אפשר אבל באפשר לא דאע"ג דלקמן מסקינן דברובא לא שני לן בין אפשר בין לא אפשר דילמא בחזקה שני לן דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והיכי קאמר דמויצא הכהן מן הבית שמעינן דסמכינן אחזקה אפי' היכא דאפשר אלא ודאי היינו טעמא משום דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה והיינו דלא כר"א בר יעקב. ור"א ב"י מהדר דלאו במסמך אחזקה כלל מיירי אלא בכגון דקיימא דרא דגברי דבכה"ג שפיר איכא למשרי מויצא הכהן מן הבית. כנ"ל.
<h2>דף יא.</h2>
מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא. פי' רש"י ז"ל דאיידי דאיירי במנא הא מילתא דחזקה נקט נמי הא. ונ"ל דמאי דאמרינן מנא הא מילתא דאמרי רבנן אוקי מילתא אחזקה ומנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא תרווייהו אמילתא דרב הונא קיימא דאמר לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומד' עד שיודע לך במה נשחטה והיינו משום דמוקמינן לה אחזקתא קמייתא והדר אמר נשחטה בחזקת היתר עומד' עד שיודע לך במה נטרפה והיינו משום דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות אינן טרפות ומשום חזקה ליכא לאכשורה דמנלן שלא היתה טרפה מבטן אלא ודאי אע"ג דאמר בחזקת היתר משום רובא הוא דקאמר ומ"ה אמרינן מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא דהיינו סיפא דמילתא ובדין הוא דכי אמרינן כי קא מיבעי לן רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה בדין הוא דהוה לן למימר כגון סיפא דמילתא דרב הונא אלא משום דרב הונא לא מסבריה קאמר לה דמתניתין היא בקטן וקטנה מדמסמכינן לה אמתני' ומ"ה אתי שפיר מאי דאמרינן לקמן רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה כלומר דעליה שקלי' וטרי' דאסיפא דמילתא דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת קיימינן.
אבל היכא דלייף לית לן בה. וא"ת אמאי לא ילפינן מתמידין ומוספין דדחו שבת ולא חיישינן שמא ימצא טרפה ונמצא שחלל שבת שלא לצורך. וי"ל דאי מהא לא איריא דדילמ' כי אמר רחמנ' דמצות קרבן תדחה שבת אפילו על הספק כי היכי דדחי ליה פקוח נפש.
<h2>דף יא:</h2>
והתנן לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים. פי' ומדאורייתא הוא דנפיק לן מדכתי' אל ארץ גזרה בעינן צוק שיהא אפשר שיעשה בו איברים דאי לא תימא הכי מאי והתנן דהא אנן מדאורייתא הוא דבעינן מנלן.
דילמא הך דאסהידו ביה טריפה הוה. וא"ת ולימא ליה דילמא משהי ליה תריסר ירחי שתא ואי מאית פוטרין אותו מספק אף ע"פ שאפשר שעכשיו נולדו בו סימני טרפ' ואי חיה קטלינן להו ואע"פ שנמצאת מענה את דינם מידי דהוה דמשהין אותו עד הרגל לקיים בהן והנשארים ישמעו ויראו. י"ל אה"נ ומיהו תפשוט למ"ד טרפה חיה יותר מי"ב חדש דודאי אפילו למ"ד חיה עדים זוממין שהעידו בטרפה לא קטלינן להו דאף ע"ג דטריפה חיה סופה למות מחמת אותו חולי ואגברא קטילא הוו מסהדי. ובתוספות פלפלו עוד דאם איתא שאין עדים זוממין נהרגין אלא לאחר י"ב חדש אפילו רוצח גופיה אינו נהרג אלא לאחר י"ב חדש דבעינן לקיומי כאשר זמם ואם איתא אף הם לא יהרגו אפילו לאחר י"ב חדש ודילמא ההוא דאסהידו ביה נעשה טרפה בסוף י"ב חדש ונמצא שלא באו להרוג אלא טרפה.
דילמא במקום נקב קא שחיט. וא"ת ודילמא דקרע ליה לעור ובדק בסימנין שאפילו ושט בדיקתו מבחוץ בניקב. וי"ל דלא חייש להך דחיה רחוקה משום שחיטה עצמו דקדשי' דאי אפשר דהוו להו בעלי מומין. והרשב"א ז"ל כתב דכי יש לו לושט בדיקה מבחוץ בנקב היינו דוקא כשאדם מסתפק בנקב במקום ידוע אבל כל שהוא צריך בדיקה לבדוק כל הושט אין לו בדיקה והכי מוכח אווזא דבי רבא דהוה ממסמס קועיה דמא דבפ' השוחט. ואחרים אומרים שכשם שאין בדיק' בושט מבחוץ דספק דרוסה כך לא הקילו בדיקה בנקב. ואכתוב זה בפ' ואלו טרפות בס"ד.
<h2>דף יב.</h2>
וכי תימא הכי נמי פסח וקדשים מאי איכא למימר. וא"ת אמאי לא אקשי ליה בשר תאוה שאכלו ישראל מא"ל. וי"ל דבשר תאוה לא קשיא דאמר לך ר' מאיר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו תמותות נבלות וכענין שאמרו בפ"ק דקדושין גבי יפת תואר אבל פסח וקדשים אלו היה שום איסור בדבר לא אמרה תורה קרב לתקלה.
מהו דתימא מדהאי שפיר שחט האי נמי שפיר שחט. כלומר דאיהו אמר לן כשם ששחטתי זה הסי' בפניכם כך שחטתי חבירו קמ"ל דהאי אתרמויי אתרמי ליה אידך שמא שהה שמא דרס שכל מי שאינו יודע ומקפיד בדבר בשעת שחיטה אע"פ שהודיעוהו הלכות שחיטה לאחר שחיטה ואמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי אין סומכין עליו חוששין מתוך שלא היה מקפיד לא הרגיש ולא ידע. וכן הא דאמרינן לעיל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו וה"נ קאמר שאפילו הודיעו אותו ושאלוהו שהית דרסת והוא אומר לא אלא כדרכי שחטתי בהולכה והבאה שחיטתו פסולה. וראיה לדבר מדפסיק רב נחמן ואמר ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ואם איתא דבבודקין אותו סגיא היכי פסיק ואמר ואם לאו אסור הא בבודקין אותו סגיא וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אבל מדברי רש"י ז"ל לעיל בההיא דכל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה נראה שאם הודיעוהו הלכות שחיטה ואמר שהוא זכור שלא שהה ושלא דרס שמותר לאכול משחיטתו.
או שאמר לשלוחו צא ושחט. רבותא אשמועינן דלא מבעיא מצא תרנגולת שחוטה בשוק דא"ל בעלים שחטוה אלא אפילו אמר לשלוחו והלך השליח ומצא שחוט דלא ברשות נשחטה אפ"ה חזקה שחוט.
<h2>דף יב:</h2>
מפני שיש להם מעשה ואין להם מחשבה. פי' רש"י ז"ל מעשה היינו מעשה ודבור כגון שחקק אלון ורמון למוד בהן עפר ואמרו בפירוש שלשם כך היו עושין האי גוונא הוא דקרינן בסוגיין מעשה ומחשבה היינו שמצא אלון ורמון חקוקים ואמרו שדעתם למוד בהם עפר. ומחשבתו נכרת מתוך מעשיו היינו דאיכא מעשה בלא דבור כך פי' רש"י ז"ל. והקשו עליו בתוספות דאי הכי אדתני יש להם מעשה ואין להם מחשבה דהיינו מעשה עם דבור ומחשבה בלא מעשה איפכא נמי הוה ליה למיתני אין להם מעשה דהיינו מעשה בלא דבור ויש להם מחשבה דהיינו מחשב' עם מעשה ולדידן לא קשיא הא דכיון דאסיקנ' דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדרבנן יש לו לא הוה למפסק ולמתני אין להם מעשה אלא שהקשו עליו עוד מדתנן לקמן העלום חרש שוטה וקטן אע"פ שנתכוון לכך אינן בכי יותן ואמאי הא איכא מעשה ודבור. ורש"י ז"ל הוצרך לדחוק ולפרש דאע"פ שנתכוון לכך לאו אשעת העלאה קאי אלא לאחר מכן ואין זה במשמע. לפיכך פירשו בתוספ' דמחשבה ודבור בקטנים לא מעלין ולא מורידין. אלא הא דתנן יש להם מעשה היינו כשאין לתלו' המעשה בדבר אחר בחקיקת אלון ורמון דודאי לבית קבול הן עושין ובכה"ג אע"פ שלא פירשו כלום מהני. ואין להם מחשבה היינו כשעושין מעשה שהוא שקיל ואין לו הכרע כפירות שהעלום לגג דא"ל מפני הטל ואיכא למימר מפני הכנימ' ולפיכך אע"פ שהם אומרים שמפני הטל הן עושין אינן בכי יותן וזהו ששנינו אע"פ שנתכוון לכך דהיינו בשעת העלא' אינן בכי יותן. ומחשבתו נכרת מתוך מעשיו היינו מעשה שיש לו הכרע אבל לא הכרע גמור כעולה דאי קיימא לדרום ואתיא לצפון ושחטה דטפי איכא למימר דאיכווני איכוון מלומר דמקום הוא דלא אתרמי ליה ומ"ה כיון שאין לו הכרע גמור בדאורייתא לא מהני אבל בדרבנן מהני. והיינו דאמרינן דהפך בהן הרי הן בכי יותן דאע"ג דאיכא למימר דמפני שתצא הכנימה שבצד אחד הפך בהן אפ"ה כיון שהוא צד הנראה יותר שמפני הטל הפך בהן אסור והרי הן בכי יותן.
<h2>דף יג.</h2>
פתו פת כותי. נקט פת כותי משום דתנן בסדר זרעים [שביעית פ"ח מ"י] פת כותי כבשר חזיר כלומר שהחמירו בפתו יותר מפת של (כותים) [עכו"ם] שפת של (כותים) [עכו"ם] במקום שאין פלטר ישראל עמעמו עליה והתירוה ופת של כותי אסורה וטעמא דמילתא לפי שחששו שמא יטמעו בהם ולפיכך גזרו על פתן שהוא עיקר חיי נפש יותר משל (כותים) [עכו"ם] דליכא למיחש כולי האי דלטמעו בהו. אי נמי פת של (כותיים) [עכו"ם] אי אפשר לרוב הצבור לעמוד בה כמו שאפשר לעמוד בהם בפת של כותיים.
<h2>דף יג:</h2>
כותיים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"א הם. הילכך בארץ ישראל מסתיא שיהו עובדי ע"א אבל אינן אדוקין כל כך בה שיהו מינין.
אבל מאומות העולם כלל כלל לא. וא"ת היכי תיסק אדעתין הכי והא כתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות וכתיב בתריה ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלהיכם מכל אלה משמע הא תמימין יקריבו. י"ל הוה אמינא דתמימין נמי לא אלא דבעלי מומין קאי עלייהו בלאו.
בין בראש הספינה. פי' רש"י ז"ל דאע"ג דאמרי' לקמן דאין שוחטין לתוך ימים כיון דבספינה הוא שרי (בעל כרחן) [דעל כרחו] שוחט על הים כדי של יטנף את הספינה, ואי אפשר לומר כן אלא כדאמרינן לקמן בפר' השוחט מוציא ידיו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה.
<h2>דף יד.</h2>
מתניתין השוחט בשבת אף ע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. וא"ת והא קי"ל דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל התור' כולה וכדתניא לעיל חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא וכיון שכן היכי קתני שחיטתו כשרה בשלמא למסקנא דשמעתין דאוקים לה בשוגג ניחא אבל מעיקרא דמהדרינן לאוקומה במזיד ור' מאיר היכי תנן שחיטתו כשרה. י"ל דלמאי דסליק אדעתין מעיקרא מוקמינן למתני' בשוחט בצנעא אבל בתוספות כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו הראשונה כשרה שאינו נעשה מומר אלא עד גמר שחיטה. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אותו ואת בנו [דף פ"א] דלרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה שחט ראשון לשלחנו ושני לע"א חייב משום אותו ואת בנו ואם איתא דשחיטה ראשונה שחיט' מומר חשבינן לי' אמאי מחייבי רבנן והלא אינה שחיטה כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי משמע שאין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך. ויש דוחין ולומר דלא דמי שבת לע"א דשוחט לע"א כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר שחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו הראשונה שהרי נעשית בהכשר אבל שוחט בשבת הרי בתחלת שחיטתו חלל שבת דחובל הוא הילכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר ושחיטתו פסולה. ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי ה"ל מקלקל בחבורה דקי"ל דפטור. אלא שדוחין עוד ואמרינן דאפשר דשחיטת מומר לע"א נהי דמיתסרא באכילה אפשר דלא הויא כשחיטת נכרי לטמויי במשא דהא אינו כותי וקדושיו קדושין ואם איתא דהכי הוא אע"פ שנעשה מומר בשחיט' ראשונ' לרבנן חייב משום אותו ואת בנו כשחיטה שאינה ראויה מקריא כיון שמטהר מידי נבלה הילכך ליכא למיליף מההיא דאותו ואת בנו.
הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. כלומר דאע"ג דאית ליה לר' יהודה מוקצה בהמה זו נהי דאיסור שחיטה רכיב עלה לאו מוקצ' הוא דס"ל לאביי דלא הוי מוקצה אלא מה שמקצה אדם מדעתו מה שאין כן בהקצאת בהמה מחמת איסור שחיטה שאינה באה מדעת האדם אלא דאריא דאיסור' רכיב עלה וכיון דנשחטה הותרה וכדדחי אביי לקמן גבי נר שהדליקוה באותו שבת שאני התם דדחייה בידים אלמא ס"ל דליכא איסור מוקצה אלא במה שאדם דוחה מדעתו.
עשרה מעשר ראשון. פירוש עשרה חלקים מן הנשאר מעשר ראשון שאין כאן עשר' לוגין שלמים שכבר חסרו שני לוגין של תרומה גדולה וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר.
מחל ושותה מיד. פי' רש"י ז"ל מחלל על המעות דכיון שאפשר לחללו על המעות לא התירו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה. והקשה הרמב"ן ז"ל שאע"פ שהוא מחלל צריכין אנו (לחלל) [לסמוך] על הברירה שאלמלא כן מעשר אין כאן וחלול אין כאן דהא כולהו קתני שאני עתיד להפרי' ואי לאו משום דסמכינן אברירה בשעה ששתה משקה מעורב הוא. אלא פי' מחל ושותה מתחיל ושותה כלומר שאין חוששין לבקיע' הנוד. ובשם רבינו האיי ז"ל מחל מלשון סבאך מהול במים כלומר מוזג ושותה מיד.
<h2>דף יד:</h2>
מידי הוא טעמא אלא לרב האמר רב חלוק היה ר' יהודה אפילו בסלי זתים וענבים. וא"ת מ"מ הא מודה ר' יהודה דלמשקין היוצא מהן אסור משום גזרה דשמא יסחוט ובהמה נמי כיון דלשחיטה קיימא איכא למימר שמא ישחוט, תירץ הרמב"ן ז"ל דמאי דאסר ר' יהודה בעומדין למשקה לאו משום גזרה שמא יסחוט דאי הכי אפילו לאוכלין נמי הוה אסור בסלי זתים וענבים דהא לסחיטה קיימא ויהיב דעתיה אלא עיקר טעמיה משום נולד דמעיקרא אוכל והשת' משקה משא"כ בעומדין לאוכלין דלא הוי נולד דמשקה שלא לרצון לא הוי משקה כדאיתא בפ' חבית הילכך אוכל דאיפרת הוא.
<h2>דף טו.</h2>
המבשל בשבת בשוגג יאכל. פיר' אפילו המבשל עצמו ואפילו בו ביום וראיה לדבר מדאמרינן בפ' כירה [דף ל"ח] בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל וה"ה לשוכח משרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנו חזרו וגזרו על השוכח דאם איתא דלעצמו אסורה בו ביום היאך היו משהין במזיד לאוסרן על עצמן. ועוד דאמרינן בפ' הנזקין [דף נ"ג] דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד וכיון דלא קניס כלל אפילו הוא עצמו יאכל בו ביום.
במזיד לא יאכל. כלומר בו ביום לא יאכל לא הוא ולא אחרים אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין וראיה לדבר מדבעינן לאוקמה למתני' כר"מ ומתני' שחיטתו כשרה קתני ל"ש לו ול"ש לאחרים וקתני נמי שבת דומיא דיום הכפורים מה יה"כ ביומיה לא אכל לא הוא ולא אחרים אף בשבת כן. ובדין הוא דליתני לא יאכל לא לו ולא לאחרים אלא איידי דתנא רישא בדידיה תנא סיפא נמי בדידיה.
ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דר' מאיר. וראיה לדבר מדאוקים למתניתין בשוגג כרבי יהודה. במזיד לא יאכל עולמית. פי' לא יאכל הוא עולמית אבל אחרים אוכלין במוצאי שבת כשוגג דר' יוחנן הסנדלר. וראיה לדבר מדאמרינן בפ' מרובה [דף ע"א] ובפ' אלו נערות [דף ל"ד] מאי טעמא דר"י הסנדלר כלומר דאסר מעשה שבת ולא אמרינן מאי טעמא דר"י אלמא ליכא מאן דאסר להו לגמרי אלא ר' יוחנן הסנדלר בלבד. כללו של דבר מזיד דר"מ היינו שוגג דר' יהודה ומזיד דר' יהודה כשוגג דר' יוחנן הסנדלר.
<h2>דף טו:</h2>
מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. פי' רש"י ז"ל מבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא בשקצץ לו דלעת מן המחובר. ומן דבריו ז"ל משמע שאם היה חולה מבעוד יום אף המחוברין שלו מוכנין הן אצלו.
<h2>דף טז:</h2>
תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי. פיר' הכי קמיבעאי ליה לענין ע"א אשכחן דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש משום דקרא דע"א מוכח הכי דמדמעט רחמנא הרים אלמא דוקא הר שהוא מחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסו' חברו בביתו נתסר. ולגבי הכשר זרעים אשכחן דאיכא מ"ד דכמחובר דמי דמענייניה דקרא נמי הוא דמדכתיב וכי יותן מים על זרע משמע דדוקא חשב לצורך תלוש גמור מכשיר אבל תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי ומבעי לי' גבי שחיטה אי הוי כתלוש והיינו משום דנפקא לן מויקח את המאכלת דמשמע מיני' תלוש גמור כדאשכחן לענין הכשר זרעי' או דילמ' לאו מויקח את המאכלת גמר ופסול מחובר גמרא גמיר ליה ותלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה כתלוש דמי כדאשכחן לענין ע"א. וא"ת ומאי קאמיבעי ליה לרבא הא אסיקנא לעיל ממתני' וברייתא דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד שחיטתו כשרה. י"ל דהכא לית ליה האי אוקמתא דאוקים לעיל למתני' ומתניתא דס"ל דמתניתן ר' חייא היא דר' חייא במחובר מעיקרו אסור לכתחלה גזרה שמא ישחוט בדבר שלא בא מכח אדם מיהו בדיעבד שחיטתו כשרה ובתלוש ולבסוף חברו מכשיר ר' חייא לכתחלה והיינו ברייתא דהכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר ומ"ה בעי רבא אליבא דרבי דפסיל שחיטת מחובר אפילו בדיעבד תלוש ולבסוף חברו מאי. ולעולם לא ניחא לן בהאי אוקמתא דמוקים רבא משום דניחא לן לאוקומה למתני' כרבי ולא ניחא לן למימר רבי היא ונסיב לה אליבא דר' חייא. ועוד דאם איתא דר' חייא לית ליה פסול שחיטה במחובר מדאורייתא כלל לא ניחא לן שיהא אסור לכתחלה משום גזרה דשמא ישחוט בדבר שאינו בא מכח אדם. ומ"ה מוקמינן לה לעיל ומסקינן דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה בדיעבד.
ולענין הלכה כאוקמתא דגמ' נקטינן דמן בתר רבא היא ופליגא עליה דהא הך דהיה צור יוצא מן הכותל אוקמינן לעיל כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו ואלו לרבא תרווייהו בתלוש כאן בסכין דלא מבטל ליה כאן בצור ודבר אחר דמבטל ליה הילכך נקטינן דתלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה כתלוש דמי אפילו במידי דמבטל ליה והיינו נמי דאמרינן בגמרא גבי בעיא דרבא הב"ע בכותל מערה דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאיליו ואסיק ש"מ. ושמעינן מינה דדוקא בכותל מערה אבל בכותל אחר שחיטתו כשרה אע"ג דמבטל ליה וכן דעת הריא"ף ז"ל שפסק בתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ולא חלק בין סכין לדבר אחר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שחיטה.
שבתחלה נאסר להם בשר תאוה. פי' רש"י ז"ל שלא הותר להם אלא להביא שלמים ולאכול כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. והקשו בתוס' דהא ההוא קרא בקדשים אצטריך לשחוטי חוץ. ועוד דאם איתא דר' ישמעאל מפיק לה מההוא קרא מאי מקשינן לקמן אלא לר' ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו דהא מההוא קרא דקא מפיק ליה לר' ישמעאל נשמע בהדיא דלא משתעי אלא בראויין לבא אל פתח אהל מועד דכתיב אשר ישחט שור או כשב או עז וכתיב נמי אל פתח אהל מועד לא הביאו. ולי דברי רש"י ז"ל עיקר דמההוא קרא מוכחינן דבשר תאו' מתסר דמ"ה אמר דשוחט שור או כשב או עז במחנה ענוש כרת אע"פ שלא הקדישן בפי' דבשלמא אי בשר תאוה מתסר כל השוחט סתם כמקדישן בפי' שאם לא כן למה הוא שוחט אבל אי בשר תאוה שרי חולין הוא שוחט ולמה ענוש כרת ואע"ג דליכא חיוב כרת אלא בראויין לבא אל אהל מועד מ"מ כיון דמשמע מהאי קרא דבשר תאוה איתסר ס"ל דצבי ואיל נמי אסירי. ולא ניחא ליה לרש"י ז"ל דר' ישמעאל מהאי קרא מוכח מילתיה וכדמוכח ר' עקיבא מקרא גופיה דבשלמא לר"ע איכא למימר שפיר דכיון דעכשיו צותה תורה וזבחת ועד עכשיו לא צותה ממילא משמע דעד השתא הותר בשר נחירה שהרי לא צותה לשחוט עד עתה אבל היכי נימא שבתחל' נאסר להם בשר תאוה אם לא נסמוך אסורו לאיזה פסוק שמחמתו יהו נמנעין לאכול בשר תאוה עד שבא התורה והתירתו וכל זה ברור. אבל הם פירשו דר' ישמעאל ור"ע כל חד וחד דייק מילתיה מהני קראי גופייהו דעל כרחין כיון דכתיב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך לחדש דין שהוא תלוי בביאת הארץ הוא בא ור' ישמעאל ס"ל שלא בא לאסור בשר נחירה דהא לא אשתרי כלל ומשמע ליה הכי מדכתיב הצאן ובקר ישחט להם וכתיב ושחט את בן הבקר ולא משמע ליה דנימא קדשים שאני וכיון דלא בא לאסו' בשר נחירה על כרחין לא בא אלא להתיר בשר תאוה והיינו דכתיב כי תאוה נפשך וכיון שהוצרך להתירו שמעינן שמתחלה נאסר להם ומאי דכתב רחמנא וזבחת לאו למימרא דעד השתא לא הוה בעי זביחה אלא דאי לא כתב רחמנא וזבחת (הא) [הוה] אמינא דכיון דבשר תאוה היתר הבא מכלל איסור הוא לגמרי שרייה רחמנ' דעד השתא בקדשים הוא דהוא בעי שחיטה אבל לא בחולין היינו טעמא דר' ישמעאל. ור"ע סבר דבשר תאוה לא אתסר כלל דאי אתסר צבי ואיל גופייהו לא הוה שרו וכיון דלא אתסר מה שתלה הכתוב בביאת הארץ כי ירחיב אינו אלא לאסור בשר נחירה כדכתיב וזבחת מכלל דעד השתא הוו שרו. וכי כתיב כי תאוה נפשך לאו למימרא דעד השתא אתסר בשר תאו' אלא שמתחלה כנגד תאותן הותר להן בשר נחירה קאמר השתא שלא יאכלו בשר תאוה אלא בזביחה. אי נמי למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון זהו דרכם בתוספות. אבל הרמב"ן ז"ל מביא ראיה לדברי רש"י ז"ל במדרש הגדה באלה דברים רבה דאמרינן התם רבנן אמרי הרבה דברי' אסר אותם הקב"ה וחזר והתירן תדע לך אסר הקב"ה לישראל לשחוט ולאכול עד שיביאנו אל פתח אהל מועד שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו מה כתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכאן חזר והתירו להם שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר. וכן נראה עוד בברייתא שהיא שנויה במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בויקרא רבה.
<h2>דף יז.</h2>
כל שכן דמרחקי להו טפי. מכאן תשובה למקצת נוסחאות שגורסות בפ' אלו הן הלוקין לעולם לא קדשה לעתי' לבא. וא"כ לר' ישמעאל הותרו הבמות ואי הכי קשיא מאי קאמרינן הכא לר' ישמעאל דארחיקו להו טפי אדרבה אקריבו טפי כיון דהותרו הבמות.
ר"ע סבר בשר תאוה לא אתס' כלל ור"י סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל. וא"ת ומנא ליה לתלמודא הכי דילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. י"ל דר"ע לא מצי לומר דבשר תאוה אתסר דאי הכי במאי אשתרי בשר נחירה בקדשי' ליכא למימר דהא כתיב ושחט ובצבי ואיל ליכא למימר דהאי בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה וזבחת מבקרך וצאנך כתיב מכלל דמעיקרא לא בעי זביחה ולאוקומי קרא דהתר נחירה בבעלי מומין בלחוד דלא חזו להקרבה לא משמע ליה לתלמודא מ"ה אמרינן דר"ע סבר דבשר תאוה לא אתסר כלל ור' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל דאי אשתרי היאך נאסר להם בתחלה בשר תאוה דהא בשר נחירה לא משכחת לה אלא בחולין דבקדשים הא כתיב ושחט.
כי אישתרי שלל גוים דידהו לא אשתרי. איכא נוסחי דגרסי (ודילמא) [או דלמא] לא שנא ולא מחוור דאם איתא למה ליה לר' ירמיה למנקט בעייה באיברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ שננחרה בהיתר הוה ליה למינקט בעייה בכתלי דחזירי דידהו אי נמי במה שנחרו משנכנסו לארץ אלא ודאי לא הוה מסתפק ר' ירמיה אלא במה שנעשה כבר בהיתר ותלמו' אהדר ליה דאפילו דבר טמא אשתרי להו כלומר שאפי' לנחור לכתחלה היו מותרין וכל שכן במה שנחרו קודם ומ"ה קא משני דדילמא שלל גוים הוא דאשתרי להו אבל דידהו לא ומ"ה לא הוה מספקא ליה אלא במה שנחרו בהיתר.
<h2>דף יז:</h2>
מורשא קמא מחליש בתרא בזע. פי' רש"י ז"ל דמורשה קמא מחליש עור ובשר ובתר בזע הסימן אבל מסוכסכת שאין לה אלא מורשה אחת כדקיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא כשרה ואי אפשר לה להחליש אלא עור ובשר ואינ' קורעת הסימן והקשו עליו דכיון דמכשירין סתמא מסוכסכ' משמע דבכל ענין מכשרינן לה ואפילו בשהוחלשו עור ובשר כבר אי נמי אפילו כשהיה חצי קנה פגום ואמאי והא ההיא מורשה דמסוכסכת בזעא הסימן. ועוד היאך אפשר ששתי מורשות שיש לאוגרות שהן סמוכו' הרבה דחדא מנייהו חלשא עור ובשר ובתרייתא בזעא הסימן והא ודאי אי אפשר. לפיכך נראין הדברים דמחליש ובזע דקאמרינן לאו בעור ובשר קאמרינן אבל בסימן עצמו שאין כח במורשה אחת לקרוע הסימן ואפילו היה חצי קנה פגום אלא אם כן קדמה מורשה ראשונה אי נמי חורפא דסכינא ומ"ה כל שהפגימה מסוכסכת שאין לה אלא עוקץ אחד בדקיימא ארישא דסכינא (ולהוליך) [והוליך] ולא הביא כשרה ואפילו היה חצי קנה פגום שאי אפשר למורשה לקרוע כלום. ולפי שיטה זו שהיא על דרך רש"י ז"ל כי אמרינן בסמוך כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ה"ה דהוה מצי לשנויי הא דקיימא ארישא דסכינא הא דלא קיימ' דתרתי בעינן הוליך ולא הביא וקיימא ארישא דסכינא. אבל לא נראה כן מדברי הריא"ף ז"ל שהוא כתב כאן בהלכות כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ולא הזכיר כלל דבעינן דקיימא ארישא דסכינא. לפיכך פירשו לפי דרכו ז"ל שהמסוכסכת היא פגימה כפופה מאוד שאינ' נכרת דרך הולכה ומעיקרא הוה משמע לן דמכשירין מסוכסכת אפילו בשוחט בדרך שהפגימה פוגע' הסימן ומ"ה מקשינן דכי היכי דפסלי' אגרת משום דמורשא קמא מחליש הסימן ובתרא בזע ה"נ הוה לן למפסל במסוכסכ' משום דחורפא דסכינא מחלשא ומורשה בזעא ומתרצינן דקאי ארישא דסכינא ולפיכך כיון שלא קדם לה חורפא דסכינא אין בה כח לקרוע ומקשינן דמ"מ כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזעא ומתרצינן כגון שהוליך ולא הביא והשתא דאתית להכי לא צריכינן לאוקומא דקיימא ארישא דסכינא דכיון שהפגימ' כפופ' והוא אינו שוחט אלא דרך הולכה אפילו לא קיימא ארישא דסכינ' כשרה והיינו דאמרי' בסמוך כאן שהוליך ולא הביא ולא מדכרי' דקיימא ארישא דסכינא. והרשב"א ז"ל הקשה אם איתא דכי מוקמינן כגון שהוליך ולא הביא הדרינן מאוקמתא קמיית' דקיימא ארישא דסכינ' הוה לן למימ' אלא ולדידי לא קשיא לי דמ"ה מוקמי' לה תלמודא מעיקרא דקיימא ארישא דסכינא לאשמועינן האי דינא שאפילו שחט בדרך שהפגימה פוגעת לסימן כל שלא קדם חורפא דסכינא כשרה לפי שאין כח במורשא אחת לקרוע ומ"ה כי מוקי לה כגון שהוליך ולא הביא לא קאמר אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דהדר ביה מהאי דינא ולא היא דאכתי קאי ביה. ומ"מ איכא למידק דמדפסיק ותני סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה ובפגימה אחת בלחו' הוא דמפלגינן בין מסוכסכ' לאוגרת משמע דכל שיש בה פגימות הרבה אפילו כולה מסוכסכת תדון כמגירה ואמאי כיון שהן פגימו' כפופות כל כך שאינן נכרות דרך הולכה כשהוליך ולא הביא הוה לן לאכשורי. י"ל דכל שיש בה פגימות הרבה חיישינן שמא ישכח ויביא ומהאי טעמא נמי מסקינן לקמן גבי השוחט במגל קציר דרך הליכתה שאף כשהכשירו בה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה.
<h2>דף יח.</h2>
ואף ר' יוסי ברבי יהודה לא אמר אלא בטבעת הגדולה אבל בשאר טבעות לא אמר. פיר' רש"י ז"ל ולא אמר רובו ככולו לשוויי שאר טבעות כקנה הואיל ומקיפות רוב הקנה ונימא דלהוו מקום שחיטה אלא אין השחיטה כשרה בקנה אלא או בטבעת גדולה או בין טבעת לטבעת ודאמרינן בסמוך אבל מגורמתא דרב ושמואל לאו מוגרמת ממש אלא כל שיצא ממקום שחיטה הגרמה קרי ליה. וזה תימא שא"כ צריך השוחט לקרוע עור ובשר תחלה כדי שיכוין לשחוט בין הטבעות ולואי שיזדמן לו שהטבעות סמוכות הן ביותר ואם איתא דרב ושמואל הכי ס"ל קי"ל כוותייהו דלא אשכחן אמורא דפליג עלייהו ולא מצינו לבעלי הלכו' שהזכירו זה כלל ומעשי' בכל יום ששוחטין ואין נזהרין בכך וכמעט שזה דבר שאי אפשר לעמו' עליו. ועוד דהא תניא לקמן בפ' אלו טרפות כל הצואר כולו כשר לשחיטה מטבע' הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה ומדפסיק ותני כל הצואר כולו משמע דלא שנא בטבעת עצמה ול"ש בין טבעת לטבעת לכך פירשו דר' יוסי בר' יהודה לא אמר דכי שחט רובא של טבעת והגרים ויצא לחוץ דשחיטתו כשרה אלא בטבעת הגדולה דמקפת כל הקנה הילכך רוב טבעת ורוב קנה א' הן. אבל בשאר טבעת שאינן מקיפות כל הקנה לא אמרינן דלהוו רוב טבעת כרוב הקנה והיינו מוגרמתא דרב ושמואל ומוגרמת ממש היא וקי"ל כוותייהו. ועדיין אין זה מחוור בעיני דאם איתא דהכי פירושא ר' יוסי בר' יהודה דתרתי אית ליה היכי לימא דשחט רוב טבעת שאינו רוב קנה שתהא שחיטתו כשרה וכי משום דאית ליה רובו ככולו לימא דרוב טבעת כרוב קנה עד שאפילו לא שחט אלא רוב של אותו רוב שתהא שחיטתו כשרה ואמאי ועוד שאפילו אין שיעור שחיטה שוה שבשאר טבעות שחט רוב טבעת אע"פ שלא השלים רובו של קנה שחיטתו כשרה ובין טבעת לטבעת כל שלא שחט רוב הקנה פסול וזה ודאי אי אפשר אלא ה"פ ששאר טבעות לפי שאינן מקיפות כל הקנה נמצא קנה מעובה מצד אחד יותר מצד השני שאינו אלא קרום של קנה דק ביותר וכששוחט בהן רוב עביו של קנה עדיין לא שחט רוב חללו וטבעת הגדולה כל הצדדין שוה בה ורוב חללה ורוב עביה כלין כאחד ורב ושמואל מספקא להו אי ברוב חללו ואי ברוב עביו כלומ' אי (חד) חשבינן עבי' של טבע' מכלל הקנה ותהא השחיט' עולה בעביו לפי ששחט בשאר טבעת רוב עביה אי ברוב חללה משערי' ואף ששחט רוב עובי' והגרים כלפי הראש ויצא לו חוץ לטבעת גדולה חוששין לה ואסורה וזהו שאמר ר' יוסי בר' יהודה אע"פ שאין מקיפו' כל הקנה הואיל ומקיפות רוב הקנה שחיטתו כשרה כלומר דשחיטה עולה בהן (ועדיין) [ועביין] מכלל קנה הוא נחשב ואין צריכין למנות מחלל קנה שהוא קרום שתחת הטבעת והיינו דאמרינן בפר' ואלו טרפות [מ"ד ע"ב] ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב וקא בדיק לה ברוב עביה אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבא בר בר חנא אלמא לרב ספוקי מספקא ליה והיינו דגרסינן בפ' הגוזל קמא [דף צ"ט ע"ב] ההיא מוגרמתא דאתאי לקמיה דרב טרפה ופטריה לטבחא מלשלומי פגעו ביה רב כהנא ורב אסי בההוא גברא אמרי ליה עביד ליך רב תרתי למעליותא דלא אוכלך ספק אסורא ולא אוכלך ספק גזולה דאי בעי אכשר לה כר' יוסי בר יהודה והיינו מוגרמתא דמספקא ליה לרב דאלו בטבעת גדולה רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר' יוסי בר יהודה. ואנן השתא הא קי"ל כרבה בר בר חנא דסמיך אגמריה ברוב חללה ומכיון ששחט רוב חללה אם רצה מגרים דתנן ורובו של אחד כמוהו ולפיכך השמיט הריא"ף ז"ל הא דרב ושמואל מן ההלכות שלא הוצרך לפסוק בה הלכה כך נכתב בספר המלחמות.
<h2>דף יח:</h2>
יוסף בר חייא מכ"ע גמיר. כלומר לא שמעה מרב ושמואל ומה שאין אוכלין אותו במקומו חומרא בעלמא הוא לא ע"פ רב ושמואל. ומ"ה פרכינן ולית ליה לר' זירא וכו' דנהי דלא אמרה רב ושמואל אפילו הכי היה לו לנהוג חומרי מקום שיצא משם.
כיון דאנן כייפינן להו. משמע הכא דבני בבל כפופין לבני ארץ ישראל ואלו בפ"ק דסנהדרין [דף ה' ע"א] לענין דיין הנוטל רשות כדי שאם טעה יהא פטור מלשלם משמע איפכא דאמרי' התם מהכא להתם מהני מהתם להכא מאי. ואומר ר"ת ז"ל דלענין איסור והיתר בני ארץ ישראל עדיפי דחכימי אבל לענין הפקעת ממון ראש גולה עדיף כדאמרינן התם דהכא שבט והתם מחוקק ואמרינן נמי לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים ואמרינן בפ"ב דהוריות דנשיא שבארץ ישראל אינו מביא שעיר משום דאיכא בבבל ראש גולה שהוא עשיר ממנו.
איבעי להו פגע ונגע. כלומר דכי אמרינן טרפה דוקא היכא דפגע ונגע דלא שיירינהו לכולי חטי לצד הראש בכה"ג אמרי' טרפה או דילמא אפילו פגע ולא נגע ושיירנהו לכולהו לצד הראש ואפ"ה טרפה. ופשיט' דהא מילתא פלוגתא דאמוראי דאמר רב פפא משמיה דרבא שייר בחטי כשר דהיינו שייר בחטי כולהו והיינו פגע ולא נגע אלמא כי אמר רבא לעי' טרפה דוקא בפגע ונגע ורב אחא משמיה אמר טרפה ולדידיה אפילו פגע ולא נגע נמי טרפה ורש"י ז"ל לא כתב כן ולא נתבררו דבריו.
<h2>דף יט.</h2>
מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישים דר' יוסי בר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום. מסתברא דכיון דמדמינן ליה לחצי קנה פגום דלר' יוסי בר' יהודה לאו דוקא שחט שני שלישים אלא ה"ה להגרים שליש ושחט שליש ועוד דהא רב הונא גופיה מכשר לקמן להגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ובודאי שהגרמה שבסוף אינה מכשירתה אלא שחיטת שליש אמצעי הוא מכשירתה ואם הניחה נמי כשרה זה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב מידי דהוה אחצי קנה פגום ומיהו הכא בתוספות כל שהוא לא סגי ליה דלא מצרפה הגרמה לאכשורי שחיטה הואיל ולאו מקום שחיטה הוא ולא נהיר דרב יהודה הגרמה כמקום הראוי לשחיטה עביד לה וכמו שנכתוב בס"ד.
ולענין הלכה הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג מהלכות שחיטה כרב יהודה ומשמע דטעמיה משום דר' אמי אמרה קומי דר' אלעזר ור' אלעזר קמיה דר' יוחנן ולא אפליגו מידי במילת' אלא במאי דמפליג בין שחט במקום נקב לשחט ופגע בנקב משמע דבשארא מודו ליה. ואחרים אמרו דאי מהא לא מכרעא דר' יוחנן לאו דקבלה מיניה אלא דשבשיה במאי דהוה ליה איפשר לשבושי ובשארא אע"ג דלא ס"ל כותיה מיהו לא הוה אפשר ליה למפרשה וא"ל דרב הונא מסתברא דעדיפא טפי דרב חסדא ס"ל כותיה כדאמר לה לעיל אדרבה לימא מר איפכא מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישים דר' יוסי בר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום אלמא כמקום שחיטה משוי ליה והכא נמי אמר ליה לא תהדר בך דא"כ מפסדת ליה לקמייתא אלמא כרב הונא ס"ל ואפ"ה לא מכרעא ליה בספק דאיסורא הילכך נקטינן כחומרי דתרווייהו דלעולם לא מכשרינן עד דאיכ' רוב שחוט בבת אחת בין בתחלה בין בסוף דבכה"ג בין לר' הונא בין לר' יהודה כשרה דהא איכא רובה בשחיטה וכי נפקא (השתא) [חיותא], בשחיטה קא נפיק זהו דעת הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל החמיר עוד דכלישנא קמא דרב הונא אמר רב אסי קי"ל ולא מכשרינן אלא כששחט שני שלישים והגרים שליש אבל הגרים שליש ושח' שני שלישים פסולה דכי נפיק חיותא בעינא רובא במקום שחיטה וליכא. והביא ראיה לדבריו מדנקיט סוגיא דגמרא [כ' ע"א] כי האי לישנא דאמרינן פסול לשחיטה פסול למליקה לאיתויי מאי לאתויי שפוי ראשו דנקט מראשו ואגרים ואזיל עד דמטא תתאי וכדרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה.
<h2>דף יט:</h2>
שחט במקום נקב מהו. האי מילתא ודאי לא איצטריך ליה למימר דהיינו חצי קנה פגום אלא דנקטה משום דבעי למנקט עלה אחריתי דהיינו שחט ופגע בנק' מהו.
גמרא אלא מאי עורף מול עורף כדקתני סיפא וכל העורף כשר למליקה. כלומר ואי עורף ממש קאמר מאי כל הרי בעוף דשייכא מליקה שיעור מועט הוא ונקט רישא וה"ה לסיפ' דקתני וכל הצואר כשר לשחיט' כלומר כל העורף דקתני היינו כנג' הצואר.
ממול ערפו מול הרואה את העורף. וא"ת כנג' כל הצואר מנלן שהרי הצואר פרקים פרקים הוא עשוי והוה לן למימר דפרק ראשון הסמוך לעורף ממש הוי מול ואידך הוי מול דמול ופסול דדכותה אמרינן בפ' מצות חליצה [דף ק"ג] ש"מ אסתוירא עד ארעא נחית דאי ס"ד מפסיק פסיק הוה ליה מעל דמעל ורחמנא אמר מעל רגלו ולא מעל דמעל. לאו קושיא הוא דהתם מ"ה חשוב שוקא מעל דמעל לפי שהרגל חלוק לעצמו והאסתוירא חלוקה לעצמה וכל א' מקומו ניכר אבל הכא כיון שכל פרקי הצואר נראין כאחד הכל נקרא מול עורף וכשר למליקה וכ"ש למאי דאסיקנא התם אפילו תימא מפסק פסיק כל דבהדי כרעא ככרעא דמי.
איכא דאמרי דוקא מחזיר. פירש טעמיה דמ"ד מחזיר לאו משום דמדמו בני ר' חייא מליקה לשחיטה דר' ירמיה הוא דסבר הכי דאמר לקמן כ"ש דמוליך ומביא במליקה כשר כלומר משום דס"ל דבכל מידי אית לן לדמויי מליקה לשחיטה אלא במה שחלק בהן הכתוב וכדפי' רש"י ז"ל אבל בני ר' חייא לא ס"ל הכי דאדרב' אמרינן מוליך ומביא במליקה פסול אלא טעמיה דמ"ד אליבייהו דוקא מחזיר משום דכיון דעיקר מליק' בסימנין היא ואי לא מהדר חותך שדרה ומפרקת וטריף לה מקמ' חתיכת סימנין לא משמע ליה דאחר שנטרפה עומד ומולק ומ"ד אף מחזיר ס"ל דאה"נ דודאי עיקר מליקה בסימנין היא ומ"ה כי מהדר שפיר דמי מיהו כיון דאמר רחמנא ממול ערפו משמע ליה דהתורה נתנה לו רשות לחתוך הסימנין מאחרי העורף באיזה צד שירצה ואע"ג דכי לא מהדר טריף לה מקמי חתיכת סימנין לא איכפת לן דדרך הכשרה הוא בכך דמיא לשחיטה דמכי שחיט מיעוט ושט טריפה אפ"ה כי משלים ליה לרוב מהני דדרך הכשרה הוא. ור' ינאי דאמר יקבלו הרובין את תשובתן ס"ל דאי מחזיר פסול דכיון דרחמנ' אמר ממול ערפו כארחי' דוקא קאמר דחתוך שדר' ומפרק' ברישא.
מסתברא כמ"ד אף מחזיר. הקשו בתוספות דלא ה"ל למימר מסתברא דהא תיובתא גמורה היא ממתני' למ"ד מחזיר דוקא. ונ"ל דאפילו למ"ד מחזיר דוקא היינו לומר דעיקר מצותה בכך לכתחלה ומיהו בדיעב' אפילו לא החזיר כשרה ומ"ה קאמר מסתברא דאע"ג דאפשר לדחוקי דמתני' בדלא אהדר אפ"ה מסתברא דמתני' במליקה כהלכתה איירי.
<h2>דף כ.</h2>
אין עיקור סימנין לעוף. טעמא דמכשרינן ביה עיקור טפי משאר דברים הפוסלין בשחיטה משום דעיקור לאו מהלכו' שחיטה ממש הוא דתרי גווני עיקור איכ' חד שנעקרו הסימנין שלא בשעת שחיטה או שנעקרו בסכין דרך שחיטתן אבל שהייה חלדה דרסה הגרמה דבשעת שחיטה בלחו' נינהו מקריין הלכות שחיטה ופסלי בעופות כיון שטעונין שחיטה מיהו קי"ל דבשחיטה יש עיקור וכמו שכתב רש"י ז"ל.
וכדרב הונא אמר רב אסי דאמר רב הונא א"ר אסי הגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה. כלומר דקמ"ל שמואל דכי היכי דפסול בשחיטה פסול נמי במליק' ואיצטרי' לאשמועינן שלא תאמר כיון שחלדה ודרסה נמי דפסלי בשחיטה לא פסלי במליקה שאף בהגרמה נאמר כן קמ"ל דלא דמי דהתם מקום מליקה הכא לאו מקום מליקה. ומיהו שהייה ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך ליה לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואיטרפא לה ושהה אח"כ כיון שהשהייה מחלקת כי קא מלק טרפה קא מלק והרי הוא כאלו נטרפה מעיקרא. הרא"ה ז"ל.
<h2>דף כ:</h2>
ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין וכי מתה עומד ומולק. פי' רש"י ז"ל דהא ודאי עוף בסימן אחד הוא מת ולמה מעכב שני. וא"ת וכי ס"ל דמשום דהכשרו בסימן אחד שאם נחתך בו סימן א' שלא כדרך שחיטה יהא מטמ' לאלתר והרי בהמה שהכשרו ברוב שנים ואמרינן לקמן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ואמרינן נמי השוחט בהמה טמאה לנכרי אינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה וכיון שאינו מטמא מיד אע"פ שהכשרו בסימן אחד מאי קשיא ליה וכי מתה עומ' ומולק דהא כל שדרך הכשרה בכך אע"פ שמתנבלת בנתיים לא איכפת לן ונקובת הושט יוכיח. י"ל דה"ק נהי דסבירא לך דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה לאו נבלה היא ומ"ה עומד אח"כ ומולק מ"מ היכא שנחתך סימן אח' עמו ודאי נבלה היא ואם כן תקשי לך עולת העוף שחתך מפרקת ורוב בשר וסימן אחד היאך עומד ומולק את השני.
<h2>דף כא.</h2>
ואת השני יעשה עולה כמשפט כמשפט חטאת בהמה. מקרא זה בפרשת ויקרא הוא גבי שמיעת קול שהוא בעולה ויורד בעשירות מביא חטאת בהמה ובעניות שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת וא' לעולה וגבי חטאת העוף כתיב ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל ובתריה כתיב עולת העוף וכתיב ביה כמשפט ולמעלה מכל הענין זה נאמר בעולת העוף של נדבה ומלק את ראשו והקטי' ולא כתיב ביה מול עורף ובדידי' נמי כתי' והקריבו ובכולה שמעתין נקטינן מאי דכתיב בעולת נדבה כאלו כתוב בעולת חובה דכיון דתרווייהו עולה חדא מילתא היא.
כשהוא אומר בעולת העוף והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף. הקשה רש"י ז"ל לימא כמשפט חטאת העוף לומר דבעיא מן החולין וביום ובידו הימנית דהכי נמי איתנהו לכולהו בחטאת העוף ואי משום והקריבו נימא להבדלה אתו כדהשתא. ולא ירדתי לסוף דעתו דלת"ק בחטאת העוף חולין ובידו הימנית מנא ליה דנימא דניליף עולת העוף מיניה דהא ת"ק לית ליה בההיא הקישא דדרשינן בסוף פ' התודה [דף ע"ב] דזאת התורה לעולה ולמנחה וכו' דנימא דאפילו עוף יהיה בכלל אלא קרבנות בהמה דוקא דומיא דשלמים ואשם וכמו שכתב רש"י ז"ל עצמו בפירושיו. וכיון שכן חולין בחטא' העוף מנא ליה דניליף מיני' בקרא דכמשפט לעול' העוף. וכי תימא א"כ אף למאי דקאמר ת"ק השתא קשיא בחטאת העוף מנא ליה דבשלמא עולת העוף יליף מחטאת בהמה בקרא דכמשפט אלא חטאת העוף מנא ליה. נ"ל דכיון דת"ק יליף מכמשפט דעולת העוף הוקשה לחטאת בהמה לחולין ממילא דכ"ש חטאת העוף דכיון דדין עולת העוף לענין חולין כחטאת בהמה כל שכן חטאת העוף דתרווייהו חטאת נינהו וקרא דכמשפט גלי לן דהיקשא דזאת התורה לעול' ולמנחה וכו' בין לקרבן בהמה בין לקרבן עוף. וקשיא לי ת"ק אמאי לא אמר כמשפט חטאת העוף דסליק מיניה כר' אלעזר בר' שמעון דמה להלן כשהוא אוחז הראש בגוף ומזה אף כאן כשהוא אוחז הראש בגוף ומזה ואי מוהקריבו לימא דלהטעינן רוב שנים הוא דאתא וכראב"ש בשלמא כר' ישמעאל לא אמר דס"ל דהקישא למול עורף לא אצטריך דגמר מליק' מליקה כלומ' דפשיטא ליה דכל המליקות מקומן אחד אלא כראב"ש אמאי לא אמר. וניחא לי דטפי ניחא ליה לת"ק לומר שבמה שהקישו הכתוב בכמשפט לגמרי הוקש כלומר דעולת העוף לחולין וביום ובידו הימני' הרי הוא שוה ממש לחטא' בהמה ובמה שחלקו דהיינו הבדלה מוהקריבו לגמרי חלקו ממנו הילכך כשהוא אומר כמשפט חטאת בהמה אתיא ליה מילתא כפשטה שבאותה ענין שהוקש הוקש לגמרי ובאותה שחלקו חלקו לגמרי אבל אלו נאמר כמשפט חטאת העוף לענין שאינו מבדיל כר' אלעזר בר' שמעון נמצא שאף לאותו ענין שהוקש לא הוקש לגמרי ובמה שנחלק לא נחלק לגמרי ומ"ה אמר כמשפט כמשפט חטאת בהמה וקרא דוהקריבו להבדל' לגמרי והיינו שנים. ומ"ה כד מקשינן אי מה להלן ברוב שנים וכו' כלומר כיון דטעמי' דת"ק משום דמשמע ליה דהקישא דכמשפט לגמרי משמע ה"נ הוה ליה למימר דלכל מילי משמע וכי תימא מה שמשביח בהקישא דכמשפט דהוי לכל מילי פוגם בחלוקה דוהקריבו דלא הוי מחלקו לגמרי. ליתא דטפי משמע הקישא לגמרי מחלוקה לגמרי. דכי מדמי ליה משמע דלגמרי מדמי ליה אבל כי מחלק ליה איכא למימר דמחד גונא בלחוד מחלק ליה ומ"ה מהדר ת"ל ומלק והקטי' כלומ' דאי אמרת דהקיש' דכמשפ' לכל דבר ואפי' לרוב שנים לא מצית אמרת דהקישא ומלק והקטיר תהוי לכל מילי ולא לראשו של מזבח בלחוד היא כדלקמן וכיון דעל כרחין חדא מהני הקישא דהיינו הקישא דכמשפט והקישא דמלק והקטיר לאו לכל מילי אתיא מסתב' טפי דנוקי הקישא דומלק והקטיר לכל מילי כי היכי דליתי חלוקה דוהקריבו כפשטי' דלגמרי משמע. ור' ישמעאל לא גמר מליק' מליק' הילכך ניחא ליה לאוקומי קרא דכמשפט לחטאת העוף דסליק מיניה ולמול עורף ונמצא שבמה שהקישו הקישו לגמרי וקרא דוהקריבו חלקו לענין הבדלה ונמצא שבמה שחלקו חלקו לגמרי. וכי תימא לר' ישמעאל מה ראית נימא כמשפט להקישו שאינו מבדיל וקרא דוהקריבו לומר שאינה ממול עורף, כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שכתב דודאי ר' ישמעאל שנים ממש אית ליה כת"ק דמן והקריבו לחלק בהבדלה אתא ולית ליה קרא כלל להקיש עולת העוף לחטאת העוף לענין הבדלה על כרחיה אית ליה למימר דלגמרי מבדיל וכיון שכן אית לן למימר דומלק והקטיר דת"ק קא סמיך. אלו דברי רש"י ז"ל אלא שהן צריכין פי' לפירושו שעדיין אפשר לדון ולערער עליו מ"מ לר' ישמעאל נימא איפכא כמשפט אאינו מבדיל והקריבו לומר שאינה מול עורף ומלק והקטיר לומר מה הקטרה בראשה של מזבח אף מליקה בראשה של מזבח אלא שיש לומר דס"ל לר' ישמעאל דכיון דבמשפט חטאת העוף לאו הקישא גמורה היא שהרי חלקו הכתוב בוהקריבו וע"כ צריך הוא לומר דחדא מילתא בלחוד הוא שהוקש ניחא ליה טפי לומר דהיקשא דכמשפט למול עורף וחלוקה דוהקריבו להבדלה ובהכי הויא הקישא דומלק והקטיר הקישא גמורה שהוקשו מליקה להקטרה בין לענין ראשו של מזבח בין לראש בעצמו והגוף בעצמו דאלו היה דורש כמשפט לומר שאינו מבדיל נמצא שאף הקישא דומלק והקטיר אינה אלא לחצאין לראשו של מזבח בלבד. ור"א בר' שמעון כת"ק לא אמר דניחא ליה טפי לדרוש כמשפט לחטאת העוף דסליק מיניה אע"פ שאף לאותו ענין שהוא מקישו אינו מקישו אלא לחצאין ובמה שהוא מחלקו דהיינו לענין הבדלה אינו מחלקו אלא לחצאין דמ"מ קרא דכמשפט מדריש כמשמעותיה אמאי דסליק מיניה ולא ניחא ליה במאי דקאמר ת"ק דכמשפט קאי אחטאת בהמה דהוי מעל דמעל אע"פ שאלו היה אומר כן במה שהיה מקישו היה מוקשה לגמרי ובמה שהיה מחלקו היה נחלק לגמרי. וכר' ישמעאל נמי לא אמר דלמול עורף לא אצטריך דהא גמר מליקה מליקה כדאיתא בסוף סוגיין. זה נראה לי בהצעה של שמועה זו לעניות דעתי.
מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין. וא"ת לאינו בא מן החולין למה לי קרא דהוה ליה דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדנפקא לן בפ"ק דחגיגה לגבי עולת ראיה ויליף לה מדכתיב מסת ידך. וי"ל דהתם בעולת ראיה דדכותה שהיא חובה עליו בעל כרחו אבל מאי דאיהו גרים אנפשיה לאחיוביה ביה לא צריכא.
<h2>דף כב.</h2>
מה להלן אוחז הראש בגוף ומזה אף כאן אוחז הראש בגוף ומזה. וא"ת דהכא משמע דלר"א בר' שמעון אין מבדילין בעולת העוף ואלו בפ' קדשי הקדשים אמרינן אמ"ר אלעזר בר"ש שמעתי שמבדילין בעולת העוף. וי"ל דהכא ה"ק אם רצה יכול לאחוז הראש בגוף ולהזות מיהו אם רצה מבדיל.
תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא. נ"ל דה"פ דהשתא אמסקנא סמכינן דילפינן מדומיא דבני יונה דתורים דוקא גדולים. וקאמר דאי לאו האי דומיא אפילו כתב רחמנא תורים ובני יונה בהדי הדדי והוה משמע תורים גדולים כיון דלא כתב בהו בני ובני יונה קטנים מדלא כתיב יונים אפ"ה לא מצינא למימר דתורים גדולים דוקא מק"ו כדמפרש ואזיל אלא מאי דפסלינן בתורים קטנים היינו מהיקשא דבני יונה והיינו דקאמר ת"ל גדולים ולא קטנים. והדר תני בני יונה קטני' ולא גדולים כלומר כיון דלא אשתמיט קרא למכתב ביה בחד דוכתא יונים וקאמר דאי לאו מהאי טעמא אפילו כתב רחמנא בני יונה בהדי תורים דמשמע קטנים לא הוה מצינו למימר הכי מק"ו ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים פי' ואע"ג דאי לאו טעמא דלא לשתמיט לא ידעינן דתורים לא הוכשרו בקטנים דמהקישא דבני יונה נפיק לן כדאית' בסוף סוגיין ה"מ לאפוקי מק"ו אבל בלא ק"ו כיון דכתב רחמנא תורים ובני יונה בהדי הדדי ובחד כתב בני ובחד לא כתב תורים משמע גדולים ובני יונה קטנים ומ"ה קאמר תנא דאי לאו טעמא דלא אשתמיט. וטעמא דתורים דומיא דבני יונה ק"ו דאיכא למיעבד בכל חד הוה מגלה לן דלא הוה אפשר למנקט משמעותא כפשטיה אלא תרווייהו בין גדולים בין קטנים, והרי השמועה פשוטה לפניך.
<h2>דף כב:</h2>
לא לישתמיט קרא ולימא מן התורים או מן היונה. כך היא עיקר הגרסא אבל לא גרסינן ולכתוב מן בני התורים או מן היונים דאם כן מאי מקשינן בתר הכי ואימא וכו'.
אלא אי אמרת ספיקא הוה אצטריך קרא למעוטי ספיקא. פי' רש"י ז"ל מי איכא ספיקא קמיה קדוש ב"ה אי פשיטא לך דגדולי' נינהו איתנהו בתורים ואי פשיטא לך דקטנים נינהו איתנהו בבני יונה וכיון דלא פשיט' לך לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו. ובהאי פירושא אתי שפיר נמי מאי דאמרינן בריש חגיגה [דף ד'] גבי זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס דאקשי' בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד"א הואיל ואית ליה צד זכרות לחיי' קמ"ל בריה הוה אלא טומטום ספק הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא כלומר [כיון] דלא פשיטא לן ודאי לא מייתינן עולת ראיה שמא יביא חולין לעזרה. וכ"ת יתנדב ויביא על הספק לאו קושיא היא שאין לו חיוב להתנדב בספק ראיה. ובהאי פירושא נמי ניחא לן מאי דאמרינן [נזיר ס"ה ע"א] אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ור' יהושע כהה ואמרינן מאי כהה כהה וטהור משום דכתיב לטהרו או לטמאו כלומר שפתח בטהרה תחלה. ולהאי פירושא ליכא למיפרך אצטריך קרא למעוטי ספיקא משום דאי לא מעט רחמנא לחומרא אזלינן והייתי מטמ' לפיכך הוצרך הכתוב לטהר. אלא מיהו הא קשיא דתניא בפ' ר' אליעזר דמילה [דף קל"ה] ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא אנדרוגינוס ולא נולד בין השמשות ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת. וקשיא אמאי אצטריך קרא למעוטי ספק ונולד בין השמשות מספיקא נמי לא דחי. לאו קושיא היא דעיקר קרא כי אתא למעוטי אנדרוגינוס דבריה הוא אלא דתנא הוא דסמיך לכולהו ספיקא אקרא. אי נמי י"ל סד"א שבת לגבי מילה כחול שווייה רחמנא הילכך תדחה שבת וספק מילה לא תדחה קמ"ל.
<h2>דף כד.</h2>
א"ק ושחט וחוקה כלומר דכל היכא דכתי' חוקה עכובא והכי איתא ביבמות. וא"ת דבפרק כל הזבחים תנין [דף י"ח] אמרינן מנין שלא רחוץ ידים ורגלים שעבודתו פסולה ויליף לה בגמרא דחוקה חוקה ולמה לי ג"ש תיפוק ליה דבגוה כתיב חוקה. תירץ הרמב"ן ז"ל דאי משום חוקה לא שמעינן מידי בפסול עבודה דאכהנים הוא אמר רחמנא אבל עבודה הוה אמינא דלא תליא בהכי כלל להכי איצטרך ג"ש מה שאין לומר כן בפרה דכיון דהכשרה בשחיטה בדידה תליא.
ומה במקום שלא קדש הגורל קדש השם. פי' רש"י ז"ל כגון קני זבים וזבות ויולדות שלא מצינו בשום מקום שיהא הגורל קובען ואפ"ה קדש השם דכתיב מוצא שפתיך תשמור. והקשה הרשב"א ז"ל דאם איתא דלא קדש הגורל משום דלא מצינו קאמר תיתי בק"ו ומה במקום שלא קדש השם קדש הגורל כאן שקדש השם אינו דין שקדש הגורל. אלא ודאי בהדיא אשכחן דלא קדש הגורל דאמרינן בפ' טרף בקלפי [דף מ"א] אין הקנין מתפרשת אלא או בלקיח' בעלים או בעשיית כהן דכתיב ולקח ועשה ומ"ה אמרינן דלא קדש הגורל דלקיחה או בעשייה קפיד רחמנא ומאי דאמרינן נמי קדש השם לא ממוצא שפתיך נפקא דא"כ בלא לקיחה נמי אלא קדש בשעת לקיחה קאמר שהוא לוקח זה לעולה וזה לחטאת. ולי דברי רש"י ז"ל עיקר דלכל דוכתא כי האי סוגיא כה"ג מתפרשה דאי לא כתב רחמנא מעוטא דעשהו ביום הכפורים ולא מעוטא דולקח ועשה גבי קנין מק"ו דאיכא למיעב' בכל חד וחד הוה גמרי דגורל דיום הכפורים לאו דוקא ושם דקנין לאו דוקא אלא תרווייהו בין בשם בין בגורל אבל בתר דכתב רחמנא דועשהו ביום הכפורי' ומעוטא דולקח ועשה גבי קנין ילפינן דגורל ביה"כ דוקא ולקיח' ועשיה דקנין דוקא.
<h2>דף כה:</h2>
ומה כל הכלים שאין מטמאין מאוירן. כתב רש"י ז"ל כדיליף לקמן תוכו של זה ולא תוכו של אחר. ואינו נח אצלי דליכא למדרש הכי אלא כי אמרינן דכלי חרס אינו מטמא מגבו ולאפוקי מק"ו אבל השתא דבעינן למימר דכלי חרס ליטמא מגבו ליכא למדרש הכי אלא ה"ק ומה כל הכלים שאין מטמאין מאוירן משום דלא אשכחן דרבי בהו קרא אויר.
דאמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכת דמי. לאו לכל קאמר אלא דגולמיהן דטהורין כגולמי כלי מתכות הואיל ודמיהן יקרין אבל פשוטיהן אין מקבלין טומאה דקרא דמיני' ילפינן דכלי עצם מקבלין טומאה היינו בכל מעשה עזים דכתי' גבי כלי עץ ועור שהן כלי קבול והיינו דתנן בפ"ב דכלים ומייתי לה בפ"ק דשבת כלי עור כלי עץ וכלי עצם פשוטיהן טהורים. ולא נתחוורו דברי רש"י ז"ל שכתב בפ' (המצניע) [המוציא יין שבת פ"א ע"ב] גבי חפין פותחת קבען בפותחת טמאין ופרשה הוא ז"ל בכלי עצם וכתב דטמאין משום דפשוטי כלי עצם טמאים והכי איתא בהכל שוחטין. וליתא וכדכתיבנא. אלא התם בחפין של מתכת.
ארבעה תוכו כתיבי תוכו תוך תוכו תוכו תוך תוכו. פי' רש"י ז"ל דבכל חד וחד הוה ליה למכתב תוך. והקשו עליו א"כ לית בהו חד דמופנה לג"ש דכולהו אצטריכו לגופייהו חד לטמא וחד ליטמא וחד תוכו של זה ולא תוכו של אחר וחד תוכו ולא תוך תוכו. לכך פי' דתוכו ליטמא ולטמא מופנה לגמרי דהוה מצי למיכתב כל אשר בו יטמא הילכך תוך לג"ש ווא"ו לתוכו של זה ולא תוכו של אחר. ואין זה מחוור אצלי דהניחא למ"ד מופנה מצד אח' למדין ואין משיבין אלא למ"ד למידין ומשיבין וכדאיתא בפ' המפלת מאי איכא למימ' דהא איכא למיפרך מה לטמא שכן חמורה מדתו שמטמא אחרים מגבו אלא ודאי לאו ג"ש גמורה היא אלא גילויי מילתא.
וחד לתוכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל. וא"ת לאפוקי תוך תוכו למה לי קרא הא מדינא נפקא שהרי אין כלי מטמא מאויר כלי חרס ואפילו כלי שטף דהא מעטיה קרא מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל דתני' בפסחים [דף כ'] יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס וכיון שאין הכלי מטמא פשיטא שהוא מציל מפני הטומאה לפירות שבתוכו. י"ל דאע"פ שהכלי אינו מיטמא אי לאו מיעוטא דתוכו הוה אמינא שהפירות טמאין מ"מ תוך אוירו של חיצון הם קמ"ל תוכו ולא תוך תוכו. וכי אמרינן ואפילו כלי שטף מציל ה"ק דלא מיבעיא אם הפנימי של חרס שאין האוכלין שבתוכו כאלו עומדין באויר החיצון שהרי אף הפנימי כיון שהוא של חרס יש לו תורת אויר אלא אפילו הוא כלי שטף שאין לו תורת אויר מציל וזה יותר מחוור מפי' רש"י ז"ל.
<h2>דף כו.</h2>
דילמא אי הוה שבקיה הוה מחמיץ. כלומר וכיון שכן היכי תנן עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעש' דמשמע שאינ' לקיחה כלל והתמד חולין גמורין ויכול לשתותו חוץ לירושלי' ניחוש דילמא אי הוה שבקיה הוה מחמיץ ונמצא שקנה מעשר למפרע ולא עוד אלא אפילו היכא שהלוקח שתה התמד יהא מוכר רשאי להוציא המעות דהא רובן מחמיצין ואיכא למסמך אהאי חזקה ואע"ג דאמרינן לקמן הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אלא א"כ החמיץ היינו בדאיתי' קמן דאיתא למיקם עלה דמילתא אבל בדליתיה קמן איכא למסמך ארובא והיינו דקאמר אי שבקיה מכלל דליתיה קמן.
רבא אמר הא מני ר' יוחנן בן נורי היא. פירש"י ז"ל דלתרוציה מילתא דרב נחמן דפרכינן עלה ממתניתין קאתי לומר דמתניתין דאזיל בתר לקיחה ולית ליה איגלאי מילתא למפרע ר' יוחנן ב"נ היא דאזיל בתר חזיתיה וכי לא החמיץ חזיתיה מיא ואינו נקח אבל משהחמיץ חזיתי' חמרא ופירא הוא ורב נחמן דאמר כרבנן דלא אזלינן בתר חזיתא בקרטוב של חלב הילכך הכא נמי כיון דפירא הוא שסופו להחמיץ אף על גב דהשתא חזיתיה מיא קנה מעשר. ואיכא מאן דגריס ברישא דהך ברייתא שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב של יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו. והך גירסא לא נהירא דא"כ רבנן נמי בתר חזיתא אזלי וכמו שהקשה רש"י ז"ל. אלא שי"ל דרבנן לפסול את המקוה משום קולא דמים שאובין תרתי בעי שעורא וחזיתא אבל בתר חזיתא לחוד לא אזלי מדאמרי בסיפ' לא פסלוהו ומ"ה לדידהו כל שהחמיץ בסוף קנה מעש' דמעיקר' נמי פירא הוי אבל ר' יוחנן ב"נ ודאי בתר חזיתא לחודה אזיל אבל מ"מ יותר נראה כמו שכתב הוא ז"ל דבין ברישא בין בסיפא שלשת לוגין מים חסר קרטוב גרסינן אבל שלש' לוגין מים שנפל לתוכן קרטו' יין אע"פ שמראיהן כמראה יין פוסלין את המקוה אליבא דרבנן דלא איכפת להו בחזיתא. והשתא מתוקמא שפיר דרב נחמן כרבנן [דרבנן] בין ברישא בין בסיפא לאו בתר חזיתא אזלי דרישא דקתני אין פוסלין את המקוה משום דלית בהו שעורא הוא. והקשה הרמב"ן ז"ל דמתני' לא שייכא בדר' יוחנן ב"נ דהא לא שמעינן ליה לר' יוחנן ב"נ דאזיל בתר חזיתא אלא במראה שאינו עשוי להשתנות אבל במראה שהוא עשוי להשתנות כמתני' לא שמעינן ליה לכך פי' דרבא לאפלוגי אדרב נחמן דאוקי מתני' כר' יהודה קא אתי דאיהו לא ס"ל דבלא החמיץ דוקא פליגי כיון דסתמא קתני אלא בין בהחמיץ בין בלא החמיץ פטרי רבנן ובתרווייהו מחייב ר' יהודה הילכך מתני' דמפליג בין החמיץ ללא החמיץ לא מתוקמא כחד מינייהו אלא ר' יוחנן ב"נ היא ומ"ה לא החמיץ ואינו עתיד להחמיץ כדאוקי לה ששייר ממנו בכוס ולא החמיץ דחזיתיה מיא פוסל את המקו' וכשהחמיץ חזיתיה חמרא ולא פסיל.
ופליגא דר' אלעזר דאמר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אלא א"כ החמיץ. פי' ר' אלעזר פליג אדר' נחמן קמייתא דאמר בשהחמיץ מחלוק' ומתני' ר' יהודה היא דר"א סבר דבלא החמיץ פליגי אבל בהחמיץ אפילו רבנן מחייבי דפירא הוא והיינו דקאמר אלא א"כ החמיץ כלומר ואפילו רבנן מודו ביה ומתני' דמפליג בין החמיץ ללא החמיץ רבנן היא אי נמי דאפי' ר' יהודה מודה בה ובעי החמיץ משום דבמפרישין עליו ממקו' אחר דמי כמפריש מהפטור על החיוב.
<h2>דף כו:</h2>
מאי שנא טמאין מעיקרן דלא אמרינן איידי דמיא יקירי וכו'. וא"ת ורבא מאי קסבר י"ל דס"ל לרבא דכשתמדן במים טהורין ונטמאו בדין הוא שתעל' לו השקה דאע"ג דפירא קאפי מלעיל מ"מ ההוא פירא מיא הוא כיון דלא החמיץ וכיון שנטמא אף השקה עולה לו. אבל טמאין מעיקרא האי פירא דקאפי מלעיל הרי לא נטמא וכיון שלא נטמא היאך תעלה לו השקה. ואפ"ה מקשי' עלה דאם איתא דפירא קאפי מלעיל אפילו תמדן במים טהורים ונטמאי' אינו בדין שתעלה להן השקה שאין השקה מטהרת אלא מתורת זריעה ואין זריעה לפרי אלא במים אלא משום דמבלבלי הכא נמי מבלבלי ועלתה להן השקה וטהורין.
<h2>דף כז.</h2>
ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור מי כתיבן. כך היא גרסת כל הספרים אלא רש"י ז"ל מחקו וגריס ותו. ולא נהיר דאי הכי תלמודא הוא דמסיק דקרא אתא דלא לשווייה גסטרא וכן בסמוך קרא דוזבחת מוקי דלא לשוייה גסטרא ותרי קראי למה לי לפיכך נראה דה"פ דרב כהנא גופיה הוא דמהדר למאן דפריך עליה דקאמר ליה לדידך דמהדרת אפירכי בתראי דס"ל דכי קאמינא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר לעיקר שחיטה בעינא לאוכוחי אמאי לא פרכת לי דעדיפא מכל הני שהייה דרסה וכו' מנלן אלא ודאי כי היכי דפשיטא לן בהנהו דגמרא נינהו ה"נ סבירא ליה דשחיטה מן הצואר דגמרא וקרא למאי אתא דלא לשוי גסטרא פי' דאי מגמרא הוה אמינא דשחיטה מן הצואר בכל מקום ואפילו בשוחט המפרקת והבשר תחלה ואח"כ הסימנים דמשוי לה גסטרא דהא סתמא גמירי קמ"ל קרא ממקום ששח חטהו דהיינו מן הסימנין שהן תחלה. אי נמי שלא תאמר נהי דמן הסימנין הוא מתחיל צריך הוא לחתוך ג"כ בשר ומפרקת קמ"ל ושחט ממקום ששח חטהו כלומר טהרהו מדמו ותו לא דהיינו שחיטת הסימנין אבל מפרק' ובשר לא כדאמרי' לקמן השובר מפרקתה של בהמה קוד' שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריו' ומבליע דם באיברים. ומאן דפריש דלא לשויה גסטרא שלא ידרוס לא מחוור דאם כן היכי קאמרינן דדרסה גמרא ואף על פי שרש"י ז"ל כתב דאף על גב דהלכה למשה מסיני היא יש מהם שנכתבו בתורה לא נהיר דמידי דכתיב לא מקרי גמרא ומאי דאמרינן לקמן אין ושחט אלא ומשך אסמכתא בעלמא היא.
אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות את הראש שכבר הותז. פירש רש"י ז"ל דכיון דכתיב והפשיט ונתח והדר וערכו משמע דאין בכלל עריכה אלא נתחים שישנן בכלל הפשט ובכלל נתוח מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה ואינן בכלל נתוח ובכלל הפשטה נמי אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים מנין לרבות צמר שבזקן תישים והקרנים והטלפים תלמו' לומר את וכיון שאינו לא בכלל הפשט ולא בכלל נתוח מנין שיהיה בכלל עריכה תלמו' לומר את ראשו ואת פדרו. מדקאמר שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר בעינן פירש דאם לא הותז הוה ליה בכלל נתוח ובכלל הפשט נמי דוהפשיט את העולה אכולה עולה קאי דמאי דאמרינן התם מנין לרבות צמר שבזקן תישים היינו לבתר דקים לן דראש אינן בכלל הפשט לפי שכבר הותז דאי לאו הכי הוה מוקמינן לההוא קרא דהתם לקרנים וטלפים והוה ליה ראש בכלל הפשט ונתוח הילכך מדאיצטרך קרא לאתויי ראש שמע מינה דכבר הותז וש"מ דשחיטה מן הצואר. זה פי' לפירושו של רש"י ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
תדע שהרי עופות יש ברגליהן קשקשים כדגים. כתב רש"י ז"ל תדע שמן הרקק נבראו. ולא נהיר דמה צורך לראיה קרא כתיב בהדיא ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף. לפיכך נראה דהכי קאמר כיון דבריאת המים ניכתב בהם ראוי לדמותם אף לדגים לענין שחיטה.
<h2>דף כח.</h2>
מאן תנא דפליג עליה דר' אלעזר הקפר רבי היא דתניא וכו'. פירש דליכא למימר דכשנצטוה על רוב אחד בעוף בין בנחירה בין בשחיטה נצטוה וכמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה דהא קתני רוב אח' בעוף דומיא דרוב שנים בבהמה דהיינו בשחיטה.
ואלו שחט את הגרגרת לא קתני. נראה לי דאף על גב דתנא הכא לאו בשיעור שחיט' עסיק הכי קא דייק דודאי האי תנא בבא דשחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה אתא לאשמועינן דאף על פי שנולד בה טרפות שיצא נשמתה כיון שכבר נשחט בה שיעור שחיטה כשרה שלא תאמר כיון דקיימא לן דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה כל כשנולדו בה סימני טרפה קודם יציאת הנשמה אסורה דכי נפקא חיותא בטרפות קא נפקא קמשמע לן דליתא דעיקר חיותא בשיעור שחיטה קא נפיק ואם איתא דגרגרת סגי הוה ליה לתנא לאשמועינן רבותא טפי דאפילו שחט את הגרגרת אף על פי שאין החיות תלוי בו כל כך דאפילו הכי אם נולד בו טרפות לאחר מכאן אינו אוסר. אי נמי הכי דייק דאם איתא דאו הא או האי הכי הוה ליה למיתנא שחט אחד מהן ואחר כך נשמט השני כשר מדלא קתני הכי שמע מינה דושט דוקא.
מאי לאו בעוף ומאי גמרו גמרו לקנה. פי' והכי קתני הוסף עליו כל שהוא וגמרו בכך דהא עביד ליה רובה. ומהדרינן לא בבהמה ומאי גמרו גמרו לושט.
דילמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. ומאן דאסיק למילתיה דרב אדא בר אהבה בתיובתא לא אסיק אדעתיה האי פירוקא והדר פרקוה בבי מדרשא ודכותה בתלמודא תיובת' והלכתא. אי נמי דתיובתא כדקיימא קיימא דרב אדא בר אהבה דאמר ושט ולא קנה אפילו במליקה אמר הכי ואתותב רב אדא ממליקה והדר בעינן מאי הוי עלה לענין שחיטה ואמרינן מאי הוי עלה כדאמרינן דקס"ד דכי היכי דאתותב ממליקה ה"נ איתותב משחיטה דמאי שנא ומהדרינן דמליקה שאני דאיכא שדרה ומפרקת.
<h2>דף כח:</h2>
לפי שאי אפשר לצמצם. ואם תאמר א"נ מחצה על מחצה כרוב היכי משכחת לה הא אי אפשר לצמצם. לא קשיא דהתם בסוף פרק ב' דבכורות [דף י"ז ע"ב] אמרינן דהכא בתנור של חרס עסקינן ומשום דאית ביה גומות הא לאו הכי איכא מ"ד התם דכל בידי אדם ואפשר לצמצם.
<h2>דף כט.</h2>
ואי מחצה על מחצה אינו כרוב. כלומר מדרבנן כדאמרינן לעיל דילמא לא אתי למעבד פלגא הא לא עבד ולא כלום. וליכא למימר דלענין שחיטה אינן כרוב לחומרא מדרבנן אבל לענין טרפה ודאי מדינא הרי הוא כרוב וכיון דשהה מטרפא ליה שהרי אין בו שיעור שחיטה מדרבנן. דליתא דאי חשבינן ליה רובא משום שחיטה הוא שאנו רואין אותו כאלו נשחט רובו ואי אפשר לעשותו כרוב לענין טרפה ולא לענין שחיטה.
אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם תאמר והא כתבינן לעיל דר' יהודה אפילו בדיעבד לא סגי ליה בלא חתיכת וורידין וכיון שכן אפילו בקדשים מצו רבנן לאפלוגי עליה דנהי דחתיכת וורידין בעינא לכתחלה בקדשים משום דלדם הוא צריך בדיעב' פליגי עליה ואמרי דלא מעכבא. יש לומר דהכי קאמרינן אם איתא דרישא בקדשים אבל בחולין לא בעינן חתיכת וורידין כלל ודאי דכי בעינן להו בקדשים לכתחלה בלחו' הוא דבעינן אבל אם לא עבד לא מפסלא בהכי ואם כן (אי) [אמאי] פליגי רבנן עליה לכתחלה דהוא עצמו לדם הוא צריך. ואה"נ דהוה מצי לאוכוחי דר' יהודה אפילו לחולין קאמר דאי בקדשים לא אפשר למפסל בדיעב' אלא לכתחלה. ובהדיא תניא בברייתא דאפי' דיעב' פסיל ר' יהודה וכדכתיבנא לעיל אלא דטפי עדיף ליה לאוכוחי מגופא דמתניתין מלאוכוחי מברייתא דקא פסיל ליה לר' יהודה אפילו בדיעבד.
<h2>דף כט:</h2>
הויא ליה עבודה באחר ותנן עבודת יום הכפורים אין כשרות וכו'. אף על גב דשחיטה לאו עבודה היא שהרי כשרה בזר ואפילו בפרו של כהן גדול ביום הכפורים אסיקנא בפ' טרף בקלפי דאם שחטו זר כשר דאפילו הכי כיון דמצות היום בכהן גדול אם איתא דאם לא מירק יהא פסול אינו בדין שימרק אחר לכתחלה שכשם שהוא קורץ את התמי' אף על פי שהשחיטה כשרה בזר כך ראוי שימרק הוא עצמו ולא ימרק אחר. והיינו לישנא דקאמר לכתחלה היכי שבקינן ליה למרק דמשמע דלכתחלה בלחו' הוא דקשיא ליה. ובתוספ' מפרשין שאם היתה מריקה מעכבת עבודה היא שהרי אינו ממרק אלא משום דם והויא לה מריקה צורך קבלה ומקבלה ואילך מצות כהונה.
למה לי למרק. ואף על גב דאפילו בחולין בעינן שנים לכתחלה כדכתיב בריש פירקן אפילו הכי הכא כיון שאי אפשר אלא על ידי אחר לא היה לנו להזקיק אחר לכך.
ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ואם תאמר דמדאמר רבא במסכת יבמות בפרק החולץ [דף ל"ו] הלכתא כריש לקיש בהני תלת הא בשארא הלכתא כרבי יוחנן אלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף סבירא ליה לרבא ואלו במסכת זבחים אמר ליה רבא לאביי מי סברת ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אינה לשחיטה אלא בסוף אלמא בהאי נמי כריש לקיש סבירא ליה. יש לומר דכיון דהכא משמיה דלוי סבא אמרה ליתא בכלל פלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן דלאו אשמעתא דריש לקיש היא אלא דלוי סבא וכן נראה דעת בעל הלכות ז"ל שכתב כאן והלכתא אינה לשחיטה אלא בסוף.
לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן א' בפנים. כלומר בשוחט עולת העוף בחוץ ונקט שוחט ולא נקט מולק לפי שעל השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה וקאמר דלמאן דאמר אינה לשחיטה אלא לסוף לא מחייב דאף על גב דהיכא דמלק סימן אח' למטה וסימן אח' למעלה מודה דחייב התם היינו טעמא לפי שעשה בה מעשה המכשיר בחטאת העוף אבל הכא לאו מעשה מכשיר הוא חדא דשחיטה היא ועוד דבחוץ אינו מכשיר בקדשים כלל. וכי תימא הרי עשה בה מעשה חולין בחוץ. קדשים מחולין לא ילפינן. ורב יוסף דפליג ואמר דאפילו בכהאי גוונא כולהו מודו דחייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ סבירא ליה דלא בעינן מעשה מכשיר אלא כיון דבחטאת בחתיכת חד סימן סגי והכא נמי כבר נחתך מעשה חשוב הוי וחייב.
אירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה וכו' אינה מטמא בגדים. פירש רש"י ז"ל כגון שנתנבלה והיינו דשנינן למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף נתקלקלת השחיטה קא אמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלא שחיטה היא כלל כלומר דאפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא קאמר אלא כשנגמרה בהכשרה אבל לא כשנתנבלה שחיטה עצמה. ומיהו לא מחוור דמשמע דטעמא שנתקלקלה שחיטה עצמה הוא דמודה דאינו אלא בסוף (הרי) [הא אם] דבר אחר גורם לה ליפסל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואם כן אכתי תיקשי ליפלוג נמי בשחיטה עשה בה מלאכה בשעת שחיטה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים מדלא קתני הכי שמע מינה דאינה לשחיטה אלא בסוף. לפיכך נראה דכל היכא שאירע פסול בשחיטה בין מחמת שחיטה עצמה בין מחמת דבר אחר לכ"ע אינה מטמאה בגדים דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה דפרה היא כלל.
<h2>דף ל.</h2>
והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. זו היא גרסת רש"י ז"ל. ופירש דמדקתני שלא לשמו חייב מכלל דסתמא פטור וכי קתני לשמו היינו סתמא דכיון שפסח היא סתמא לשמו מיקרו אבל היכי ליתני סתמא בלשון שלא לשמו אלא ע"כ שלא לשמו דוקא ולשמו סתמא. אבל הראב"ד פירש בשם הרב רבי משה בר יוסף ז"ל דע"כ לשמו היינו סתמא ושלא לשמו דוקא דאם איתא דסתמא שלא לשמו כי שחטו לשמו בפירוש הוו להו שלמים ששחטן לשם פסח ותנן ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייב. ולפי פירש זה הכי גרסינן לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא.
הא תנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. כבר כתבתי בפרק קמא דשבועות דהא לאו מתניתין היא אלא מדתנן בהעור והרוטב השוחט בהמה לנכרי ומפרכסת מטמאין טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה דייקינן לה ושם נתברר עיקרו של דבר בס"ד.
<h2>דף לא.</h2>
הא אמרה רבא חדא זימנא דתנן. כתב רש"י ז"ל דרבא אדרבא פריך דבלאו רבא מתני' אהדדי לא קשיין דאפש' דהפילה נמי נפלה קרי לה דכיון דאיהו לא מיכוון לשחיט' אבל לרבא דדאיק הא הפילה הוא כשרה לדידי' הוא דקשיין מתני' אהדדי. ואין דבריו מחוורים דמשמע דאי מתני' גופא מוכחא דהפילה הוא כשרה מתני' גופייהו קשיין אהדדי. וליתא דהא כל חדא לגופו איצטרכא ואף ע"ג דתנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן דאשמועינן דלא בעינן כוונה בשחיט' מצטריך ליה למתני נפלה סכין ושחטה לגופה לאשמועי' דבשחיט' בעינן כח אדם. וכן נמי אפילו תנא נפלה סכין ושחטה נהי נמי דדייקי' מינה הא הפילה הוא כשרה ולא בעינן כוונה בשחיטה מצריך ליה למיתני וכולן ששחטו לאשמועינן דדוקא דיעבד אבל לכתחלה לא אלא ודאי לרבא בלחוד מקשינן דרבא לאשמעינן דקי"ל כר' נתן משום דסתם לן כותיה איכוון ולמה ליה לאשמעינן הכי תרי זימני. ומהדרינן צריכא דאי אשמעינן דמתני' וכולן ששחטו ר' נתן היא הוה אמינא דלא אריא דדילמא התם היינו טעמא משום דקא מיכוון לשם שחיטה בעלמא ואפילו רבנן מודו בה דבכוונת חתיכה סגי להו אבל בהפילה דלא מיכוון אימא דלא קי"ל כר' נתן קמ"ל רבא דמדקתני נפלה ומשמע דהא הפילה הוא כשרה משמע דסתם לן תנא כותיה. ואי אשמועינן הכא משום דקאתי מכח בן דעת דהוה אמינא דאפילו ר' נתן לא קאמר אלא בודק סכין לנועצה בכותל אי נמי הפילה דקאתי מכח בן דעת אבל היכא דלא אתי מכח בן דעת אימא אפילו ר' נתן מודה דשחיטתו פסולה קמ"ל רבא דכיון דר' נתן לא בעי כוונה בשחיטה אפילו היכי דלא אתי מכח בן דעת כשרה.
<h2>דף לא:</h2>
ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין וכו'. וא"ת אמאי לא פריך ליה ממתני' דפירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות דשמעת מינה בהדיא דלא בעינן כוונה בחולין ולא הוה צריך למיפרך מדיוקא כי השתא. ועוד דלא מיתרצא אידך במאי דמיתרצא הך. י"ל אי מהתם הוה מהדר ליה שאני טומאת ידים דרבנן.
ולענין פסק הלכה בנדה שנאנסה וטבלה איכא מ"ד דהלכה כר' יוחנן דאף לביתה לא טהרה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מהלכות מקואות כרב דאמר טהורה לביתה וכותיה מסתברא דהא רב נחמן בר יצחק כרב ס"ל ואע"ג דרבא משמע דפליג עליה דמתיב ואזיל לרב נחמן בר יצחק הא קבלה מיניה דאמרינן הוא סבר דחויי קא מדחי ליה נפק דק ואשכח. ולכאורה כיון דאשכחן כותיה דרב נחמן קבלה ועוד דסוגיין בפרק אין דורשין [דף י"ז] כרב דאמר חולין לא בעי כוונה ולא מדכרינן התם דר' יוחנן כלל. והא פלוגתא דרב ור' יוחנן לא שייכא במצות צריכות כוונה או אין צריכו' דאיפליגו בה תנאי ואמוראי כדאית' בפסחים ובר"ה דהכא טבילה ושחיטה לא מצות נינהו אלא מכשירין ובהני איפליגו רב ור' יוחנן דלמר מכשירין קילי ממצות ולמר חמירי אבל במצות גופייהו אי בעי כוונה אי לא לא מעיילי נפשייהו בהכי רב ורבי יוחנן כלל. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף לב.</h2>
א"ר פפא בעומדת להטיל. ה"ג ולא גרסינן איכא בנייהו. דרב ור' יוחנן לא פליגו אדר' חנינא כלל דאינהו לא איירו אלא אי משערין בבהמה לעוף או בעוף לעוף ואע"ג דאינהו לא הזכירו אלא שיעור שחיטה משום הא לא איריא דפליגי דמתני' נמי לא קתני אלא כדי שחיטת בהמה אחרת ואינהו נמי לישנא דמתני' נקטי ואתי ר' חנינא ופריש עלה דכדי שיביא וישחוט קאמר ור' יוסי ב"ר חנינא נמי פריש דשיעור הגבהה והרבצה בכלל וזה שלא כדברי רש"י ז"ל וכיון דלא פליגי נקטינן דשיעור' דשהייה כדי שיגביהנ' וירביצנ' דקה לדקה וגסה לגס' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שחיט'.
<h2>דף לב:</h2>
לא אמר ריש לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה. ולאו דוקא ריאה דה"ה לב וכבד דכל מה שתלוי בריאה חיותו ממנה אבל בבני מעיים לא שאין בני מעיים תלוים אלא בושט הילכך שחט את הושט ונקבו בני מעיים כשרה דומיא דקנה וריאה. ואינו מחוור לי לומר בלב וכמאן דמונח בדיקולא דמי דאי הכי הרי הבהמה מתה לגמרי והיאך יתירנה אח"כ שחיטת הושט וכן להקל ולומר שחיי בני מעיים תלויין בושט אינו נראה לי שאין לנו לומר אלא מה שמנו חכמים וכי אמרינן ואין מזמנין כותי על בני מעיים משום ריאה קאמרינן וכן פירש רש"י ז"ל.
והדר ביה רבי זירא ממאי מדבעי רבי זירא. ה"ג רש"י ז"ל ופירש דמהך אתקפתא הדר ביה ולבסוף מסקינן דלעולם לא הדר ביה מהך אתקפתא דבעיא דנקבו בני מעים בין סימן לסימן לדבריו דרבה הוא דבעי ליה. ואין פירושו מחוור דאם כן הוה ליה למימר קמיבעי ליה דלאו מימרא היא ועוד היכי אפשר דבעי' דר' זירא דקא בעיא לה סתמא בעלמא ולא על מילתיה דרבה דאליבא דרבה בעי לה ולאו אליבא דנפשיה. אלא ה"ג והדר ביה רבי זירא מדבעי כלומר דמהך אתקפתא שמעינן דהדר ביה מסוגיא דבעי בעלמא דכיון דאותיב הכא להדיא מה לי בריאה מה לי בבני מעיים אלמא סבירא ליה אין טרפות לחצי חיות וכיון שכן ע"כ הדר ביה מדבעי בעלמא בנקבו בני מעיים בין סימן לסימן אי מצטרף סימן ראשון בהדי סימן שני לטהרה מידי נבלה דמשמע הא באכילה אסורה ויש טרפות לחצי חיות ומהדרינן דלעולם לא הדר ביה מבעיא והא דקאמר הכא מה לי בריאה מה לי בבני מעיים לדבריו דרבה קאמר ליה כלומר לדבריו דרבה דפריש מילתיה דריש לקיש בריאה בלחוד הא מהדר ר' זירא דלריש לקיש דשרי בריאה הוא הדין בבני מעיים דטעמא דריאה לאו משום דתליא בקנה הוא אלא דקסבר ריש לקיש אין טרפות לחצי חיות אבל ר' זירא אליבא דנפשיה יש טרפות סבירא ליה ואפילו בריאה נמי אסור.
ולענין פסק הלכה מסתברא דקיימא לן כריש לקיש ושחט את הקנה ואחר כך נקבה הריאה כשרה ורב אחא בר יעקב נמי אמר שמע מינה מדר"ל ואף על גב דרבי זירא פליג עליה וכדכתיבנא ה"ל יחיד לגבי רבים ומיהו שחט את הקנה ואחר כך נקבו בני מעיים אי נמי שחט את הושט ואח"כ נקבה הריאה טרפה דיש טרפות לחצי חיות. והריא"ף ז"ל לא הביא מכל זה כלום והרמב"ם ז"ל דחאה מהלכה אפשר דטעמיה משום דר' פליג עליה לפי הפירוש שכתבתי.
<h2>דף לד.</h2>
מאן חברייא רבה בר בר חנא. פי' אף על גב דר' אלעזר אמר ר' אושעיא אמר הכי בהדיא מסתברא דלרבה בר בר חנא קרי עולא חברייא טפי מר' אלעזר אמר ר' הושעיא משום דמסתמא עולא משמיה דר' יוחנן רביה אמר לה ורבה בר בר חנא נמי אמרה בהדיא משמיה דר' יוחנן מ"ה נשמע לרבנן דגמרא דלרבה בר בר חנא קארי עולא חבריה ולא לר' אלעזר דקאמר לה משמיה דר' הושעיא.
דאלו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס. פי' רש"י ז"ל שהמאכל מקבל טומאה מכביצה אוכלין שנגעו בו משמע הא לטומאת עצמן לא בעו כביצה אלא בכל שהוא. וכן כתב הרב ז"ל בהרבה מקומות ובמסכת סוטה פירש טעמו מדתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהו יכול יטמא לאחרים בכל שהו תלמו' לומר אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה. אבל רבינו תם ז"ל כתב דבין לטומאת עצמו בין לטומאת אחרים מדאורייתא כביצה בעינן אלא מדרבנן הוא דגזרי טומאת עצמן בכל שהו וההיא דספרא אסמכתא היא. והביא ראיה הרב ז"ל דמדאורייתא אפילו לטומאת עצמן בעינן כביצה מדתניא בספרי אותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין שנטמאו לטהרתן ואם איתא דמדאורייתא מקבלין טומאה בכל שהו למה לי קרא פשיטא שכיון שאף אחר שבירתן מקבלין טומאה לכתחילה למה תטהר אותן שבירתן מידי טומאתן ראשונה אלא ודאי משום דמדאורייתא בעינן כביצה הוה אמינ' דאוכלין כביצ' שנשברו טהורין כשבירת כלים דעלמא קמשמע לן. ויש דוחין ראיה זו ואומר שאף על פי שאוכלין מטמאין בכל שהן אי לאו קרא הוה אמינא שבשבירתן יוצאין מידי טומאתן ראשונה ואף על פי שעדיין ראויין לקבל טומאה דהא אמרינן לקמן בפרק העור והרוטב טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה טהורה אלמא אף על גב דאשתייר בה שלש על שלש וראוי לקבל טומאה מכאן ולהבא בקריעתו פרשה טומאתו הראשונה ודכותה הוה אמרינן באוכלין אי לאו דמעטינהו קרא. עוד הביא רבינו תם ז"ל ראיה מדתנן בפרק ג' דאהלות אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית מן המת פחות מכביצה אוכלין וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט הטמא אינו ממעט אלמא פחות מכביצה דאורייתא הוי טהור. וכי תימא סוף סוף כיון דמדרבנן טמא היאך יהא חוצץ דהא כל המקבל טומאה כלל אפילו מדבריהם אינו חוצץ דהתם קתני בהדיא דלבנה של בית הפרס אינה ממעטת ותנן נמי קדרה של עם הארץ שהניחה בחלון אינה חוצצת הואיל וטמאה אגב עם הארץ. תירץ ה"ר שמשון ז"ל דלא גזרו בטומאה של דבריהם שלא תחוץ אלא מה שטומאתו מפני הספק שאלו היתה טומאתו ודאי היה טמא דבר תורה כקדרת עם הארץ ולבנה של בית הפרס שיש בהן חשש טומאה מן התורה אבל פחות מכביצה אוכלין שאינן מקבלין טומאה מן התורה כלל ממעט בחלון. אי נמי יש לומר דכיון דפחות כביצה לא מקבל טומאה דאורייתא כל שהן בחלון נמי לא גזרו בהן חכמים טומאה דלא חשיבי ובטולי מבטלי להו התם. ולפי שיטה זו מאי דאמרינן לעיל התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל דמשמע דלטומאת עצמן לא בעינן כביצה אפילו מדאורייתא לאו דוקא מלא חרדל אלא מלא מיני פירות הרבה קאמר שאי אפשר שיטמאו מחמת נגיעת הכלי אלא מחמת אוירו.
<h2>דף לד:</h2>
אף אני לא אמרתי אלא בתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש. פי' רש"י ז"ל דמדקאמר רבה בר בר חנא דאמר ר' אלעזר לר' יהושע שלישי שני למה ילפינן דס"ל לרבה בב"ח אליבא דר' יהושע דחולין שנעשו על טהרת הקדש לית להו שלישי ולפיכך לא הכיר רבי אליעזר מדברי ר' יהושע עיקר טעמו והוה ס"ל דכי קאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוא דאית בהו שלישי אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי ולפיכך היה לו מקום לר' אליעזר לשאול לר' יהושע שלישי שני למה אבל אלו הוה ס"ל לרבב"ח אליבא דר' יהושע דחולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי כיון דס"ל אליביה דשלישי אינו נעשה בהן שני וכדקאמר בהדיא אף אני לא אמרתי אלא בתרומה מפני שטהרתה טומאה היא אצל הקדש היכי קאמר רבב"ח דשייליה ר"א לר' יהושע שלישי שני למה והרי יכול היה ר' אליעזר לעמו' על עיקר טעמו של ר' יהושע מדבריו דנהי דר' אליעזר לא הוה קאי (דטעמיה) [בטעמיה] דר' יהושע בדיניה ודאי הוה קאי הילכך אם איתא דס"ל לר' יהושע שאף חולין שנעשו על טהרת הקדש יש בהן שלישי ואפ"ה אין שלישי שלהן עושה שני על כרחו של ר' אליעזר היה לו להבין מדברי ר' יהושע דמאי דקאמר דבחולין שנעשו על טהרת תרומה שלישי עושה שני היינו מפני שטהרתן טומאה היא אצל הקדש. אלא ע"כ מדבריו של רבב"ח אנו למדין דס"ל לר' יהושע דחולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי ולפיכך היה לו מקום לר' אליעזר לשאול שלא הבין מדברי ר' יהושע דקאמר בחולין שנעשו על טהרת תרומה אלא דינא דבדידהו דוקא אית בהו שלישי אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא ולפיכך שאלו על טעמו וא"ל שלישי שני למה אבל לעולא דא"ל דחולין שנעשו על טהרת הקדש כ"ש דאית בהו שלישי פי' רש"י ז"ל דס"ל חדא מתרתי או דס"ל שאין השלישי עושה בהן שני לפי שאין טהרתן טומאה אצל הקדש ולפ"ז לא ס"ל דשאלו מעולם ר' אליעזר לר' יהושע שלישי שני למה שהרי יכול להבין טעמו מדבריו וכמו שכתבנו למעלה. אי נמי דס"ל לעולא שחולין שנעשו על טהרת הקדש ושנעשו על טהרת תרו' דינן שוה שבשניהם יש שלישי ושלישי שלהן עושה שני וכי קאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה לאו בדוק' אלא לא מיבעיא קאמר וכיון שכן אפשר דאף עולא נמי אמר ששאלו ר' אליעזר לר' יהושע שלישי שני למה דכיון שבין בחולין שנעשו על טהרת תרומה בין בחולין שנעשו על טהרת קדש היה ר' יהושע אומר שהשלישי עושה שני לא היה יכול ר"א לעמו' על עיקר טעמו של ר' יהושע מדבריו זהו תורף של פי' רש"י ז"ל. ומה שכתב הרב ז"ל דלעולא ס"ל שאף בחולין שנעשו על טהרת הקדש שלישי עושה שני היינו טעמא שאף בהן טהרתן טומאה היא אצל הקדש לא מחוור דלא אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש שתהא טהרתו טומאה אצל הקדש. וראיה לדבר מדתנן באין דורשין יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת ודייקינן עלה לחטאת אין לקדש לא אלמא קסבר טהרת חולין שנעשו על טהרת הקדש טהרה אצל הקדש. אלא ודאי אם איתא דעולא ס"ל הכי ור' זירא נמי דס"ל הכי וכדאמר בהדיא בסמוך נעשה גופו שני לקדש היינו טעמייהו משום דכיון שגזרו רבנן טומאה על האדם עשאוהו כשני דכולהו טומאו' דרבנן אשני אוקמינהו כדאמרי' בי"ח דברים בפ"ק דשבת [דף י"ד] ויש שתמה על רש"י ז"ל היאך הוא אומר דמדקאמר רבב"ח דשייליה ר"א שלישי שני למה אנו למדין דס"ל לרבב"ח אליבא דר' יהושע דחולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי דאי אית בהו שלישי היה לו לר"א להבין טעמו של ר"י מדעתו הרי אפילו אי ס"ל לר' יהושע דחולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי כיון שלא בירר דבריו היה לו מקום לר"א לשאול שלישי שני למה. לפיכך פי' דלעולא ס"ל דבחולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי ושלישי שלהן עושה שני מן הטע' שכתבנו. וכיון דחזינן דרבב"ח בשלישי שני פליג אדעולא בהדיא ואמר אף אני לא אמרתי אלא בתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש ממילא ס"ל דכר' אליעזר אמר ר' הושעיא ס"ל דאמר דבחולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי דאם איתא דס"ל דאית בהון שלישי אלא שאין שלישי שלהן עושה שני הוו להו שלש מחלוקת בדברי ר' יהושע ר' אלעזר א"ר הושעיא ס"ל דאמר דבחולין וכו' דס"ל אליביה דלית בהו ועולא דס"ל אליביה דאית להו שלישי ושהשלישי שלהן עושה שני. ורבב"ח דס"ל שיש בהן שלישי אלא שאין השלישי עושה שני ומשום דלא מסתבר למימר הכי כיון דחזינן דרבב"ח פליג בהדיא אדעולא דשלישי שני אמרינן מסתמא דכר' אלעזר א"ר הושעיא ס"ל כי היכי דלא נפיש מחלוקות טובא בדברי ר' יהושע.
הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פוסל ואינו מטמא. זו היא גרסת רש"י ז"ל ופי' טמא ומטמא מטמא את השני לעשות שלישי בתרומה דבחולין עצמן ליכא למימר דהא לית להו שלישי. והשני פוסל כלומר את התרומה ואינו מטמא אותה לעשות רביעית. ולא נהירא דקתני סיפא דהך מתני' דאיתא בפר' ב' דטהרות הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין והשלישי (פוסל) [פסול] ואינו מטמא והרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאין ומטמאין והרביעי פסול ואינו מטמא והחמישי נאכל בנזי' הקדש. ובודאי טמא ומטמא דחולין דומיא דטמאין ומטמאין שבקדש והתם ודאי ליכא למימר דשלישי שבקדש מטמא את הרביעי לעשות חמישי דהא אין חמישי כלל ואפילו בקדש ועוד דכי היכי דברביעי שבקדש ושלישי שבתרומה קתני פסול ולא קאמר פוסל ה"נ ברישא פסול גרסי' ולא איריא אלא בחולין דה"ק הראשון שבחולין טמא ומטמא כלומר פוסל את השני דאע"ג דכל היכא דתנן מטמא שהיא עושה אחר משמע הכא שאני דכיון דקתני סיפא והשני (פוסל) [פסול] הוא גלי לן דמטמ' דרישא היינו פוסל דהא קתני סיפא והשני (פוסל) [פסול] ואינו מטמא כלומר דאין שני עושה שלישי בחולין וסיפא נמי דקתני השני שבתרומה מטמא פוסל את השלישי קאמר.
והשלישי נאכל בנזי' הדמע. פי' רש"י ז"ל שאם נתערבו בו שום ושומן של תרומה אפ"ה נאכל אע"פ שהוא שלישי. ומדמני בהו שלישי מכלל דבחולין שנעשו על טהרת תרומה עסקינן דאי בחולין גרידא (הוא) [מי הויא] לי' בהו שלישי ומ"ה פריך דאי ס"ד נפסל גופו מלאכול בתרומה ספית ליה מידי דפסיל ליה גופיה ואכיל תרומ' זו שנתערבו עמו. ומשני דאין כאן אכילת תרומה כלל דהנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס. והוא ז"ל השיב על דבריו נהי דליכא כזית בכדי אכילת פרס מאי הוי דמ"מ הרי הוא פוסל את גופו ואסור לו לעשות כן אע"פ שאינו אוכל אח"כ תרומה כדא' ביומא אל תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לפסול את הגויה מן התורה אלמא מוזהר הוא שלא לפסול את גופו. ובסוגיין נמי משמע הכי דאמרינן ספית ליה מידי דפסיל ליה לגופיה משמע דעיקר אסורא משום דפסיל לגופיה הוא וכיון שכן מאי קא משני הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס אלו דברי רש"י ז"ל. ואין דבריו בזה מחוורין דודאי כי אמרינן מכאן לפסול את הגויה מן התורה לומר שהגויה מקבלת פסול לענין שהוא אסור לאכול בתרומה וקדשים אבל לא שיהא אסור לעשות שהרי אפילו כהנים לא הוזהרו על מגע נבלה וק"ו לאכילת ראשון ושני. ועוד דהאי קרא דאל תטמאו בהם בישראל איירי והרי ישראל אין מוזהרין על הטומאה אלא ברגל כדאיתא בפ"ק דר"ה. אלא ודאי עיקר פרכן דספית ליה מידי דפסיל ליה לגופיה משום דקא אכיל תרומה הוא. ובמקצת נוסחי נמי איתא בהדיא ספית ליה מידי דפסיל לגופיה ואכיל בתרומה ומ"ה משנינן שפיר הנח לנזיד הדמע שאין תרומה שבו חשובה כלום ואע"פ שפוסל את גופו מותר לו לאכלו. מיהו מה שכתב רש"י ז"ל דבחולין שנעשו על טהרת תרומה היא לא מחוור שהרי סדר המשנה מוכיח דכי היכא דסיפא איירי בתרומה גרידא ובקדשים גרידא רישא נמי בחולין גרידי היא. לפיכך נראה כפי' אחרון של רש"י ז"ל דבחולין גרידא עסקינן וכי קאמר נאכל בנזיד הדמע ה"ק שאם נתערבו בו תבלין של תרומה ואח"כ נגע בשני שהוא מותר וכגון שנגע השני בחולין דאלו נגע בתרומה שלו כיון דס"ל השתא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס ליכא מאן דשרי שהרי שני עושה שלישי בתרומה אלא ודאי כשנגע בחולין עסקינן והכי קא מקשה דודאי כיון דתרומה מעורבת בו ואע"פ שהן חולין גרידא צריך הוא לאכלן בטהרת חולין שנעשו על טהרת תרומה ואם איתא דנפסל גופו מלאכול בתרומה ספית ליה מידי דפסיל לגופיה ולאו דקשיא לן היכי פסיל גופיה וכדברי רש"י ז"ל אלא משום דקא אכיל בתרומה המעורבת בו בפסול הגוף ומשני הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס ואין צריך לאכלו אלא בחולין גרידי ומ"ה נאכל בנזי' הדמע דשלישי בחולין ליכא.
<h2>דף לה.</h2>
האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהר' הקדש טהור בקדש שאין לך שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד פי' רש"י ז"ל דכיון שאין עושה רביעי בקדש אלא קודש מקודש האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור בקדש דאי איתא דאסור בקדש אם כן משכחת לה דשלישי דחולין שנעשו על טהרת הקדש עושה רביעי ופרכינן עלה מדתנן שלישי שני לקדש בחולין שנעשו על טהרת תרומה אלמא דאע"ג דלא הוי קדש מקודש שלישי עושה רביעי. ולפי זה כי אמרינן לקמן תנאי היא היינו תנא דהשני בחולין דהוי דלא כותיה דהא ס"ל דרביעי נמי איכ' מדקתני ופוסל אוכלי קדש ור' אלעזר בר צדוק ס"ל כותיה דאמר אין בהם אלא שלישי בלחו'. ולא מחוור דאם איתא דס"ל לר' יצחק דבחולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי נהי שאין שלישי עושה רביעי יפסל גופו מלאכול בקדש דהא בחולין שנעשו על טהרת תרומ' אין שלישי עושה רביעי ואפ"ה אמר עולא לעיל דאוכל אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה לפיכך נראה דרבי יצחק בר שמואל בר מרתא ס"ל דבחולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי כלל. וכי קאמר שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש לאו למימרא דרביעי הוא דליכא שלישי איכא אלא טעמא הוא דיהיב למילתיה וה"ק אין לך דבר שמעלות בקדש נתפסות בו שאינו עושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש וכיון שאי אפשר להתפיס בו בחולין טהרת הקדש הוו להו כחולין גרידי שהרי לא על טהרת תרומה התפיסם כדי שנאמר שיהא בהן שלישי ולא רביעי אלא על טהרת הקדש התפיסו וכיון שאין הקדושה נתפסת בהן הרי הן כחולין גרידי שהשלישי שבהן טהור ולפ"ז תנאי דאמרינן לקמן היינו ר' אלעזר ב"ר צדוק ות"ק דידיה ור' יצחק כת"ק דאמר הרי הן כחולין ואין בהם שלישי כלל שאין קדושת הקדש נתפסת בהן ור' אלעזר ב"ר צדוק דאמ' הרי הן כתרומה סבר שיש בהן שלישי מיהו אין שלישי שלהן עושה רביעי אלא בקדש בלב'. וא"ל משמעתין היכי משכחת לה שלישי ורביעי בקדש בשלמא שני משכחת לה כגון אדם שנטמא בשרץ דהוי ראשון ונגע באוכל ומשוי ליה שני אלא שלישי היכי משכחת לה הא אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא. וכי תימא דנגע אדם בכלים וכלים באוכל הא אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. י"ל דשלישי משכחת לה ע"י משקין דאע"ג שאין אוכל מטמא אוכל מטמא את המשקין הילכך שלישי משכחת לה באדם שנטמא בשרץ דהוי ראשון ונגע באוכל ומשוי ליה שני ואוכל נגע במשקין ומשוי להו שלישי. ולמ"ד דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא רביעי נמי משכחת לה כגון דנגעי משקין באוכל מיהו למ"ד דלטמא אחרים דרבנן אי רביעי מדאורייתא הוא לא משכחת לה אלא אליבא דמ"ד דבקדשים אוכל מטמא אוכל. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שכל אלו המעלות מדברי סופרים הם שכתב דהתם במס' חגיגה חשיב להו גבי שש מעלו' אחרונות דלית להו דררא דטומאה דאורייתא כלל. ולפ"ז אפילו למ"ד דמן התורה אין אוכל מטמא אוכל בקדשים רביעי בקדש משכחת לה דרבנן הוא דאחמור שיהא אוכל מטמא אוכל. והכי משמע בירושלמי דאמר התם עד שלא גזרו רביעי בקדש שאל חגי הנביא את הכהנים תורה ע"כ.
<h2>דף לה:</h2>
ר' שמעון אומר דם המת אינו מכשיר. פי' רש"י ז"ל דם בהמה שמתה. ונראה שהזקיקו לפרש כן מדדייקינן מינה הא דם שחיטה מכשיר אלמא בבהמה עסקינן. ודחינן לה הא דם חללים מכשיר כלומר דם בהמה שנהרג' אבל דם בהמה שנשחטה אינו מכשיר דדם שחיטה לא הוי דם חללים אלא דם זבוח. ולא נהיר דאי בשנהרגה מיקרי דם חללים מה לי הרגה בשחיט' או בנחירה ועוד דאי בבהמה הוה ליה למיתני דם המיתה. ועוד דהתם בפ' בתרא דמס' מכשירין תני לה בהדיא גבי אדם דתנן התם אלו מטמאין ומכשירין זובו ורוקו ושכבת זרעו של זב ומימי רגליו ורביעית דם מן המת ודם הנדה ר' אליעזר אמר שכבת זרע אינה מכשרת ראב"ע אומר דם הנדה אינה מכשיר ר' שמעון אומר דם המת אינו מכשיר ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה אלמא באדם מיירי ועוד דבתר הכי קתני התם בהמה חיה ועוף אלמא בדם אדם מת מיירי וכי תימא א"כ היכי דייקינן מינה הא דם שחיטה מכשיר דמה ענין דם שחיטת בהמה לדם אדם תירצו בזה דאפ"ה אם איתא דדם שחיטה אינו מכשיר לשמעינן דם שחיטה דאינו מכשיר ואע"ג דכתיב ביה על הארץ תשפכנו כמים וכ"ש דם אדם מת. וקשה לי דכיון דר"ש אדת"ק ולאיפלוגי עליה אתא לומר שאין דם המת קרוי דם חללים אלו הוה אמר דם שחיטה אינו מכשיר הוה אמינא התם היינו טעמא לפי שאין בבהמה וחיה משקה כלל וקרא דעל הארץ תשפכנו כמים למשרא פסולי המקודשין הוא דאתא אבל דם המת מודה ליה ר"ש לת"ק דמכשיר דדם חללים מיקרי. וניחא לי דהאי ת"ק דאמר דדם המת מכשיר לאו משום דס"ל דדם מן המת מיקרי דם חללים אלא משום דס"ל דכל דם מכשיר וכדתנן סתמא לעיל מינה התם בפר' בתרא דמכשירין שבעה משקין הם הטל והמים והיין והשמן והדם וכו' ונפקא ליה מדתניא בספרא אין לי אלא מים הטל והיין והשמן והדבש והחלב מנין ת"ל וכל משקה יכול מי תותים ורמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל מים מה מים מיוחדין שאין להם שום לווי וכו'. הילכך לת"ק דם שחיטה נמי מכשיר דכל דם מכשיר לדידיה ור"ש הוא דס"ל דדם חללים דוקא וכיון שכן אלו אשמועינן ר"ש דדם שחיטה אינו מכשיר הוה ילפינן מיניה דדם חללים דוקא ודם המת נמי דלא מקרי דם חללים אינו מכשיר וכיון שכן לשמעינן דם שחיטה דאע"ג דאיכא למידרש ביה על הארץ תשפכנו כמים וכ"ש דם המת. ומתרצין דאלו הוה אמר הכי הוה אמינא דר"ש מודה בדם המת ולאו מטעמא דת"ק אלא משום דדם חללים מיקרי דמה לי קטליה איהו מה לי קטליה מלאך המות. כנ"ל.
דם מגפתו אינו מכשיר. פי' רש"י ז"ל בדם מגפתה של בהמה. וזה על דרך פירושו דס"ל דדם בהמה כשנהרגה דם חללים מיקרי. ולא מחוור וכמו שכתבנו למעלה. ועוד דא"כ הכא דם מגפתה מיבעי ליה. ועוד דמ[ד]קתני ר"ש אומר דם מגפתו אינו מכשיר מכלל דאיכא מאן דפליג עליה ואי בבהמה אפילו רבנן מודו וכדתנן התם בסוף מכשירין אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפת' טמא יטמא חלב הבהמה שלא לרצון שדם מגפתה טהור אלא ודאי באדם עסקינן ואמתני' פליג דתנן שדם מגפת' של אשה טמא ובהא פליגי דת"ק סבר מה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגיה ור' שמעון סבר מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה לא אמרינן.
<h2>דף לו.</h2>
תנא דבי רבי ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם קלוח שאינו מכשיר את הזרעים. פי' דקסבר תנא דבי ר"י דדם שנעשה בו חלל בלב' הוא מכשיר וכל זמן שמקלח אינו נעשה בו חלל ודלא כר' יוחנן דאמר התם בכריתות בפ' דם שחיטה [דף כ"א] איזהו דם הקז שהנפש יוצא בו כל זמן שמקלח וס"ל כר"ל דאמר התם מטפה המשחרת ואילך אבל דם קלוח אין הנפש יוצאה בו ולדבריו ארבעה מיני דמים הם דם שהותז ויורד בתחלה כשני טיפין אדום ואחריו דם קלוח ואח"כ טפה המשחרת ודם התמצית שהוא לאחר מיתה ושני דמים הראשונים אינן מכשירין שעדיין אין הנשמה יוצאה מהם ודם התמצית גם כן אינו מכשיר שלאחר מיתה הוא ולאחר יציאת הנשמה.
הכל מודים היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף כ"ע לא פליגי דמכשרי. פי' דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ כי נגמרה שחיטה איגלאי מילתא דהויא לה שחיטה מתחלה ועד סוף ואלו בסוגיין דלעיל [כ"ט ע"ב] אמרינן אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לפלוג בפרה כשרה כגון דשחטוה תרי גברי דגברא קמא לא מטמא וגברא בתרא מטמא ואמאי וכיון דנגמרה שחיטה איגלאי מילתא דהוה לה שחיטה מתחלה ועד סוף כדמשמע הכא וגברא קמא נמי מטמא. וניחא לי דלעולם אפילו כי נגמרה שחיטה אינה אלא בסוף והיינו טעמא דסוגיין דלעיל אבל הכא שאני דטעמא דמ"ד דם שחיטה מכשיר מדכתי' על הארץ תשפכנו כמים וקרא דעל הארץ תשפכנו ללמד שאין דם בהמה טעון כסוי אותו שכנגדו בחיה טעון כסוי וכיון שכל דם שחיטה מתחלה ועד סוף בחיה טעון כסוי ולמדך הכתוב בבהמה שאין טעון כסוי נמצא שכל דמה של שחיטה הוקש למים הילכך היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מכשיר שעל כרחך הקישך הכתוב. וא"ת א"כ כי נתקנח נמי נימא איגלאי מילתא דמעיקרא דם שחיטה הוא ועל כרחך הקיש' הכתוב. א"ל דכל משקה מכשיר ממים ילפינן ליה ומה מים משקה ודאי בשעה שעומדין על האוכלין אף כל משקה אינו מכשיר אלא א"כ הוא ודאי משקה בשעה שעומ' על האוכל מה שאין כן בנתקנח למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף שכל זמן שעומ' על האוכל בחזקת דם מכה היה שאינו מכשיר אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לעולם היא בחזקת דם שחיטה דמכשיר אלא א"כ נפסלה שחיטה לבסוף דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה היא כלל וכדאמרינן בסוגיין דלעיל. כנ"ל.
<h2>דף לו:</h2>
מתיב רב יוסף ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה הוכשרו אפילו לממני ביה ראשון ושני. פי' דהוכשרו לגמרי משמע ואע"ג דר' אלעזר דאורייתא קאמר והכשר שחיטה מדרבנן היא הכי קא פריך אי אמרת בשלמא חיבת הקדש דאורייתא מהניא אפילו למימני ביה ראשון ושני אף ע"ג דלאו אוכל הבא במים הוא היינו דתקון רבנן בהכשר שחיטה דאע"ג דלא בא במים יהא מכשיר לגמרי אלא אי אמרת דמדאורייתא אין מונין ראשון ושני אלא באוכל הבא במים אבל בחבת הקדש לא אמאי מונין בשחיטה דדמיא לה דליכא ביאת מים ופריק עשאוהו כביא' מים מדרבנן כלומר לעולם אין חבת הקדש מכשרת למימני ביה ראשון ושני ואפ"ה כיון דמדאוריית' איכא הכשר דמהני אפילו למנו' בו ראשון ושני עשו של דבריהם כחמור של תורה.
ת"ש הבוצר לגת בש"א הוכשר וכו'. וא"ת ומאי קושיא הא בפ"ק דשבת [דף י"ז] אמרינן דטעמא דמכשר' משום גזרה שמא יבצרו בקופות מזופפות וכיון דמשום גזירת ביאת מים מדאורייתא הוא דינא הוא דמכשיר לגמרי. לפיכך נרא' דסוגי' דהכא מחלפא אסוגיא דפ"ק דשב' דס"ל הכא שהבציר' בלבד היא שמכשרת מדבריהם ומ"ה פריך שפיר.
כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה. פי' רש"י ז"ל ונפל מן העור על הבשר וקשה לי דהא סוגיין בפ"ק דפסחי' [דף ט"ז] מוכחא בהדיא דלמ"ד דמשקה בי מטבחיא אין מכשירין דמשקין תלושין מדאוריי' לא מכשרי ומ"ה במשקה בי מטבחיא לא גזור רבנן וא"כ היכי מוקמינן אליביה קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דמתוקם על כרחי' בהכשר דאורייתא כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעביר' בנהר ושחטה דהא אינהו משקין שנפלין מן העור על הבשר תלושין נינהו ומדאורייתא לא מכשרי. וצל"ע.
<h2>דף לז:</h2>
ליכתוב רחמנא חלב נבלה יעשה לכל מלאכה וחלב טרפה לא תאכלו ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה חייל אאיסור חלב נבלה דלאחר מיתה מבעיא. פי' לאו ק"ו בלחו' קאמר דאי הכי מאי קושיא הא אין עונשין מן הדין ואי לאו דכתב רחמנא נבלה בהדיא לא ילקה בחלב זה משום נבלה אלא ה"ק אם איתא דטרפה היינו מסוכנת א"כ כל איסור נבלה שבעולם חל הוא אאיסור טרפה וכיון דאשמועינן קרא בהדיא דאיסור טרפה חל על איסור חלב איסור נבלה דלאחר מיתה פשיטא שהוא חל עליו שכיון שהוא חל על איסור טרפה הרי הוא ע"כ על כל מה שאיסור טרפה חל עליו ועוד דאי טרפה היינו מסוכנת א"כ איסור טרפה אינן אלא מחמת שאיסור נבלה מתקרב וכיון שמקצת האיסור חל מחיים נבלה דלאחר מיתה מיבעיא כלומר כ"ש דאיסור נבלה שהוא תשלום האיסור שחל כבר מחיים שיחול לאחר מיתה דכיון דגלי לן רחמנא דמקצת איסור נבלה חל מחיים היכן מצינן שמקצתו חל ומקצתו האחר שהוא יותר חמור לא יחול אחריו שכיון שאיסור טרפה אינו אלא מחמת קירוב מיתה וכבר התחיל לחול כ"ש שאיסור מיתה עצמה. ומיהו לאו ק"ו גרידא הוא כדאמרן אלא לומר שכיון שאיסור טרפה חל מחיים אי אפשר שלא יחול איסור (טרפה) [נבילה] לאחר מיתה וכדכתיבנא ומ"ה מקשינן ודילמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת ודקאמרת נבלה דכתב רחמנא למה לי נבלה דלא אתיא מכח מסוכנת כלומר וכיון דנבלה זו לא התחיל איסורה מחיים אי אפשר לך לדון שיחול לאחר מיתה אלא בק"ו גרידא דמצית למימר הכי טרפה שאינה אלא מחמת קירוב מיתה חיילא נבלה שהיא מיתה עצמה לא כ"ש והאי ק"ו גרידא הוא וכיון שכן אין עונשין מן הדין. ומ"ה איצטריך למכתב נבלה בהדיא.
מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת. וא"ת ונהי דטרפה לאו היינו מסוכנ' אכתי ממאי דשריא דילמא מסוכנת אסירא וכי תימא טרפה דכתב רחמנא למה לי דילמא מסוכנת דלא מחסרא בעשה טרפה דמחסרה בלאו. י"ל דאנן לית לן אלא חדא מתרי איסורי או נבלה או טרפה ואי מסוכנת אסירא בחד מהנך הוא דאסירא שהיא בכלל נבלה או בכלל טרפה ומאן דדריש חיה אכול שאינה חיה לא תיכול אטרפה מוקמינן לה כדאיתא בהדיא בריש פ' ואלו טרפות הילכך כיון דאסיקנא דמסוכנת אינה לא טרפה ולא נבלה על כרחיה שריא ובהכי רהטא סוגיין.
שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. ואע"ג דמדאורייתא הוא וכדתניא ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה כיון שהיא עבירה שאין אדם נצול ממנה בכל יום כדאמרינן בפ' גט פשוט היינו רבותיה דיחזקאל. ודאמרי' נמי שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ס"ל כמ"ד דמתנות אינן טובלות דאי ס"ל טובלות מאי רבותיה דיחזקאל.
<h2>דף לח.</h2>
אי ממתניתין ה"א ה"מ דכפופה ופשטה והדר כפפה. פי' ורב דפליג עליה דשמואל בפשוטה וכפפתה וכדמשמע מדאמר להו שמואל לתלמידיו דרב אצטריכא ליה לאבא לאוזוזי אוני שאני אומר הכי ס"ל דמתניתן דוקא בכפופה ופשטה והדר כפפה.
אילימא בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזול. כלומ' דחזרת יד פרכוסתא הוא ולא משמע דבסוף שחיטה בעינן כולי האי אלא לאו באמצע שחיטה.
<h2>דף לח:</h2>
עוף איצטריכא ליה דלא תנן. מדאמרינן איצטרכינ' שמעינן דלא אתי רבא דאמר הלכתא כי הא מתניתין לאיפלוגי אמתני' כלל ופרכוס זנב בבהמה מהני ליה לרבא נמי כסתם מתני' ואע"ג דהכא לא נקט ליה אלא בעוף ליכא למימר דפליג אמתניתן וס"ל כר' אלעזר ב"ר יוסי דאמר לעיל דפרכוס זנב לא שמיה פרכוס דא"כ אדקאמר עוף אצטריכא ליה דלא תנן לימא כשכוש זנב בעוף אצטריכא ליה לאשמועינן דדוקא בעוף אבל בבהמה לא ודלא כמתני' אלא ודאי אפי' בבהמה מהני והאי דנקט עוף רבותא קאמר שאפילו עוף שדבר קל הוא לכשכש בזנבו (האי) [הוי] פרכוס וכ"ש בבהמה. רבי יוחנן אמר אסורה. פי' אסורה בהנאה כיון דמחשבין מעבודה לעבודה זבחי מתים הוי ולא גרסינן פסולה דאי הכי לא משמע מיניה אלא פסול אכילה כדדייק בגמ' לקמן גבי מתניתין פסולה אין זבחי מתים לא.
<h2>דף לט.</h2>
בשלמא פנים לר"ל לא קשיא הא מקמיה דשמעה מרבי יוחנן הא לבתר דשמעה מר' יוחנן. זו היא גרסת רש"י ז"ל ופי' דמקמיה דאגמריה ר' יוחנן מתני' דהכא דקתני בה בהדיא דמחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה הוא סלקא דעתי' דסברא דר' יוחנן בלחו' הוא ופליג עלה אבל לבתר דשמעה למתני' מר' יוחנן רביה הדר ביה אלא לר' יוחנן קשיא. ולא נהירא דהיכא אמרינן להדיא בשלמא לר"ל הא מקמיה דשמעה הא לבתר דשמעה דאי הכי אמרינן בכל דוכתי (ד)לא אשכחת לה דאתותב ר"ל לעולם ומאי בשלמא לר"ל דמשמע דלאוקומה באוקמתא רויחא קאתי. ועוד שמה שכתב הרב ז"ל דמ"ה לא אוקמה למתני לר"ל במחשבת פגול מדקתני פוסלת ולא קתני מפגלת לא מחוור דבפיגול גופיה איכא תרי גווני מחשב לאכול הזבח חוץ לזמנו דמקרי פגול וחייב כרת וחד מינייהו חוץ למקומו דמקרי פסול ואין בו כרת. ועוד דא"ל דמשום סיפא דאיירי בחולין דלא שייך ביה פגול אלא פסול נקט רישא פוסלת דדכותה בפ"ק דזבחים [דף י'] ומה במקום שאם אמר הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר שחטו ע"מ לזרוק את דמו לחוץ לזמנו פסול כאן שאם אמר הריני שוחט את הזבח ע"מ שלא לשמו פסול וכו' אלא ודאי ה"ג וכן גר"ח ז"ל בשלמא פנים לר"ל לא קשיא דמוקי לה במחשבת פגול.
<h2>דף לט:</h2>
א"ר חסדא לא אמרו בה אסור משום כבודן דרבנן. פי' רב חסדא ס"ל כלישנא קמא דבדלא שמעיניה דחשיב פליגי מ"ה קאמר דלא אמרו בו אסור משו' כבודן דרבנן והיתר משום כבודו של ר"א ומ"ה דחי' דאפילו רבנן דקאמרי גבי כותי שאין סתם מחשבתו לע"א הכא מודו כיון דשמעיניה דחשיב הוכיח סופו על תחילתו. ואמרינן אלא אמר רב שזבי לא אמרו בה היתר משום כבודו של רשב"ג דגיטין כלומר דס"ל דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו ואסור נמי לא אמרו בה דאע"ג דהתם ליכא מאן דפליג עליה דרשב"ג הכא שאני דכיון דישראל מבדל בדיל טפי טובא מע"א הרי הוא בחזקתו עד שיודע לנו שהוא נפסל. ובאידך לישנא היתר לא אמרו בה משום כבודו דרשב"ג דעבדים אסור נמי לא אמרו בה משום כבודן דרבנן דפליגי עליה ואמרי הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן.
והאי דלא צווח מעיקרא סבר מי אתי לידי דאצווח. מיהא משמע דכי אמרו זכין לאדם שלא בפניו ה"מ היכי דלכי שמע ניחא ליה הא היכא דאצווח לא קני דהא אמרינן הכא דאפילו לרבנן לא קנה אלא משום דמשמע להו דכיון דשתק בשעת שמיעה ודאי ניחא ליה. ומינה דכי אמרינן אין חבין לאדם שלא בפניו אע"ג דניחא ליה לכי שמע קאמרינן. וא"ל מדאמרינן בפ' האיש מקדש [דף מ"ה] גבי אב שקדש אשה לבנו תותי ציפי בבבל שלא אמרי' שמא נתרצ' הבן משמע הא נתרצה מהני ואמאי והלא חוב הוא לו שהוא מתחייב בשאר כסות ועונה ונאסר בקרובתיה. וכן נמי מאי דאמרינן התם [דף מ"ד ע"ב] בקטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב כי נתרצ' מאי הוי והלא חוב הוא לו כשהיא מתקדשת מפקעת עצמה מרשות אביה שהיה יכול למוכרה. י"ל דה"מ זכות נינהו ולא חובה דסתמא דמילתא דכל אדם רוצה להשיא בתו וניחא ליה במה שבתו רוצה כדאמרינן אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפ' אני רוצה הילכך כזכות דמי וכי נתרצה מהני וכן נמי גבי בן כיון שהוא עתיד לישא וכל אדם רוצה בכך אע"פ שנתחייב בשאר כסות ועונה ונאסר בקרובות אין זו חובה הילכך טעמא דאין חוששין שמא נתרצה הבן הא נתרצה מהני.
חזינן אי איניש אלמא דלא מצי מדחי ליה אסור. פי' רש"י ז"ל דרב אשי לטעמיה דאמר בע"א בפ' השוכר דמעות בכותי קונות ומ"ה אי הוי כותי גברא אלמא דלא מצי ישראל מדחי ליה אסור ואי לא אמר ליה האי רישיה והר כלומר דאע"ג דמעות קונות כיון דלאו גברא אלמא הוא מצי אמר ליה ישראל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכ"ת כיון דמעות קונות מכל מקום הרי יש לו חלק בה. י"ל אין ה"נ אלא מיהו כיון דלאו אלמא הוא ולא סמכא דעתי' ולא מחשב לע"א שלבו נוקפו שמא ידחנו ישראל וילך לו בפחי נפש. ולענין הלכה הא איפסיקא הלכתא בהדיה כר' יוסי הילכך אין מחשבת הבעלים פוסלת כלל ואפילו היכא דשמעיניה דחשיב אלא היכא דמחשב השוחט בלב' היא שפוסלת.
<h2>דף מ.</h2>
היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"א. כתב רש"י ז"ל לא מיבעיא עומד' דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהתה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה כל דהו. ואין כוונתו ז"ל דהיכא שהגביהה יכול לאוסרו אפילו למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דא"כ היכי פרכינן לקמן ממנסך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא אמרינן בפ' הנזקין [דף נ"ב ע"ב] בהדיא דמנסך לא מחייב בתשלומין אלא היכא דאגבהיה מעיקרא דאי לא קם ליה בדרבה מיניה וכמו שכתב רש"י ז"ל עצמו לפני כן וא"כ מאי קושיא למ"ד אין אדם אוסר. אלא ודאי אע"ג דאגבהיה לא נעשית שלו לגמרי אלא להתחייב באונסיה. ומיהו דבר שאינו שלו הוי ומ"ה פרכינן ממנסך למ"ד אין אדם אוסר אלא שרש"י ז"ל הוא אומר דלא מיבעיא היכא שהגביהה דקנאה קצת עד שהוא מתחייב באונסיה. אלא אפילו רבוצה שלא קנאה כלל אסורה. וצ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. ואחרי' פירשו דכי נקט רבוצה רבותא קמ"ל דלא מיבעיא הגביהה והרביצ' ושחט בה סימן אח' דמעשה רבה הוא אלא אפילו רבוצה מעיקרא דלא עביד בה כולי האי אסורה.
<h2>דף מ:</h2>
מכדי ר' הונא כמאן אמרה לשמעתיה כעולא עולא מעש' כל דהו קאמר. כלומר דנהי דבמימריה דרב הונא איכא למימר סימן אח' דוקא קאמר מפני שהוא מעשה המועיל בעוף כיון דאסמכיה מימריה אדעולא ליכא למימר הכי דעולא כיון שעשה בה מעשה קאמר והאי לישנא משתמע חדא מתרתי או מעשה רבה דהיינו שני סימנין או מעשה כל דהו וכיון דאתא רב הונא ואמר סימן א' אפקיה ממעשה רבה ואוקומיה אכל דהו דמעשה אמצעי ליכא למימ' שאין דרכ' של אמוראין לסתום ונמצא שרב הונא ועולא כל אחד מגלה דברי חבירו דאי מדרב הונא ה"א סימן א' דוקא ואי מדעולא ה"א מעשה רבה אבל מדברי שניהם אנו למדין דעולא מעשה כל דהו קאמ' ורב הונא דאמ' סימן א' לאו דוקא.
אי הכי מאי איריא חטאת לשמעינן זבח. פי' רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא דר"ה סימן אח' דוקא קאמר משום הכי תנא חטאת דמשכחת לה בחטאת העוף דבהדי הדדי אתיין אלא אי אמרת דסימן א' לאו דוקא ועל כרחין אית לן לאוקומי באומר בגמר זביחה הוא עובדה מאי איריא חטאת לישמעינן זבח והשיב רש"י ז"ל על פי' זה דא"כ הך פרכא כ"ש דקשי' לרב נחמן דאמר אין אדם אוסר ורב נחמן לאותובי' לרב הונא אתא וא"כ היכי שקלינן וטרינן במידי דכ"ש דקשיא לרב נחמן ומפני קושיא זו דחה פירושו. ואפשר להעמידו דאמר לך רב נחמן להכי נקט חטאת לאשמועינן דאע"ג דקני ליה לכפרה לאו כדידיה דמי ומ"ה חייב שלש חטאת דכולהו בהדי הדדי קא אתיין. אלא לר"ה דלא סגי אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכל הזבחים נמי משכח' לה דבהדי הדדי קא אתיין. וא"ת א"כ דאית לן שפיר לדרב נחמן כי נקט חטאת ואפי' חטאת בהמה היכי מקשינן בסמוך לרב נחמן מהשוחט חטאת בשבת ואמרינן ואוקים בחטאת העוף דרב הונא בלחו' הוא דצריך לאוקומה הכי אבל רב נחמן מתוקמא ליה שפיר אפילו בחטאת בהמה ורבותא קמ"ל. י"ל דנהי דהשתא עבדי' אי אמרת בשלמא לרב נחמן היינו משום דלר"נ אפשר ליה לדחוקי ולמימר דבחטאת בהמה עסקינן ורבותא קמ"ל. ורב הונא לא מצי לדחוקי כלל אבל בתר דאוקומא רב הונא בחצי קנה פגום קמה לה טפי שפיר לרב הונא מלרב נחמן דלרב הונא חטאת דוקא ולא ניחא לן למימר לרב נחמן דחטאת לאו דוקא אלא לרבותא נקט. דאי הכי ליתניה השוחט את הזבח ויהא אף החטאת בכלל וכיון דחטאת דוקא ע"כ בחטאת העוף דאי בחטאת בהמה מאי חיוביה דחטאת מזבח אלא ע"כ בחטאת העוף ואי אמרת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף חטאת בהמה נמי. ומסקינן דאין ה"נ דחטאת העוף דוקא אבל חטאת בהמה לא משום דכיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא וה"ה עולה דכיון דאית ליה כפרה בגויה כדידיה דמיא הילכך ע"כ נקטה בחטאת העוף. זה נ"ל ונתקיים פירושו הראשון של רש"י ז"ל. אלא שהוא ז"ל פי' על דרך אחרת דה"ק אי הכי מאי איריא חטאת לשמעינן זבח כלומר אי אמרת בשלמא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"ה נקט חטאת דמשו' שאינו שלו משכח' ביה ג' חטאות ולא נקיט זבח דהוה משמע כל זבח ואפילו קדשים קלים כגון שלמים והנהו שלו הם ולכ"ע אדם אוסר דבר שהוא שלו על ידי מעש' כל דהו. אלא אי אמרת דאפילו דבר שאינו שלו אדם אוסר במעשה כל דהו כרב הונא ומתנית' באומר בגמר זביחה הוא עובדה מאי איריא חטא' דאינו שלו אפילו זבח נמי וכ"ת לרב נחמן נמי מאי איריא חטאת ליתני עולה דאינה שלו לאו קושיא היא דכיון דמ"מ לא מצי למיתני זבח תנא חטאת וה"ה לעולה אבל לרב הונא כיון שדין כל הקדשים שוה ליתני זבח. וכי תימא א"כ דלרב נחמן מתוקמא שפיר בחטאת בהמה היכי פרכינן לי' ואמרינן ואוקים בחטאת העוף דהא לרב נחמן בחטאת בהמה מתוקמא ליה שפיר. י"ל ה"מ מקמיה דלוקמה רב הונא בחטאת העוף דלרב נחמן אפשר לאוקומא דאמר לך נקט חטאת וה"ה לעולה כיון דזבח לא מצי למיתנייה אבל לרב הונא קשיא ליתני זבח. אבל בתר דאוקמתא רב הונא בחטאת העוף וקמה לה אליביה שפיר הדרינן למיפרך אדרב נחמן דאם איתא דלאו בחטאת העוף עסקינן ליתני עולה דשכיחי טפי ותרצינן אליביה דאין ה"נ דבחטאת העוף דוקא אבל בעולה וחטאת בהמה לא דכיון דקמו ליה לכפרה כדידיה דמו ובשאר זבחים כגון שלמים לא מצי למיתני דהנהו דידיה ממש הוו. זו היא שיטת רש"י ז"ל. ואפשר עוד לתרץ ולומר דמ"ה לא ניחא לן במסקנא לדרב נחמן אלא דוקא בחטאת העוף משום דלא קתני זבח דמאי דאמרינן מעיקרא דזבח כגון שלמים לא מצי למיתני משום דדידיה הוו ה"מ אליבא דר' יוסי הגלילי דסבר קדשים קלים ממונו הם אבל לרבנן דס"ל דאינן שלו וכדמוכח בפ' בתרא דזבחים [דף קי"ד] דאמרינן בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאין שלו ואוקמינן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממונו הם מכלל דלרבנן לאו ממונא וא"כ אם איתא דלאו בחטאת העוף עסקינן לרבנן ליתני זבח. ומ"ה מתרצינן דאה"נ דדוקא בחטאת העוף אבל בחטאת בהמה לא דכיון דקנייה ליה לכפרה כדידיה דמיא הילכך לא הוה מצי למיתני זבח דבעולה וחטאת בהמה לא משכחת בהו שלש חטאות ומ"ה נקטה בחטאת העוף דבהדי הדדי אתיין. ובשלמים דלא קנין ליה לכפרה לא נקטינן כי היכי דלא ליעייל נפשיה בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן.
ר' נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי' רש"י ז"ל ואפילו במעשה רבה. אבל ר"ח ז"ל כתב אלא במעשה רבה ולדבריו מנסך לאו מעשה רבה הוא דא"כ מאי קא פריך מיניה דהא כ"ע מודו דבמעש' רבה אסור והיינו טעמא לפי שהוא הזיק שאינו נכר. ושנים אוחזין בסכין ושוחטין נמי כיון דחבריה מסייע בהדי' מעשה דידיה לאו מעשה רבה הוא. ולפ"ז ג"כ מאי דאמרינן בע"א [ע"ז נ"ב ע"ב] גבי כלים דאחז למ"ד אין אדם אוסר דקרא דכתיב הכננו והקדשנו ה"ק הכננו דאטבלינהו הקדשנו דאקדשינהו היינו טעמא שכיון שאין גוף הכלים חסר בכך לאו מעשה רבה הוא.
<h2>דף מא.</h2>
ת"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטן וכו' כלומר ש"מ דאדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"ת ודילמא הכא היינו טעמא משום דה"ל מומר לע"א ושחיטתו פסולה דלאו משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו אלא שאין כאן שחיטה כלל. י"ל שכבר כתבנו בפ"ק שאין אותה שחיטה שנעשה בה מומר פסולה אלא מאותה שחיטה ואילך הילכך משום שחיטת מומר לא מיפסלא. ועוד שכבר כתבנו דמתני' לאו בשוחט לע"א איירי אלא במתכוין לרפואה או לדברי הבאי הילכך אין שחיטתו שחיטת מומר.
ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירין אותו מפני שני דברים. וא"ת ומי פליגי הני תנאי אכולה מכילתן דע"א דאמרינן בהדיא בכמה דוכתי דמגע כותי אסור. יש מי שתירץ דאינהו מדאורייתא קאמרי דאין אדם וכו' אבל מדרבנן מודו דאוסר והיינו מכילתן דע"א. ושם בפ' ר' ישמעאל כתבתי עוד עיקר הדברים בס"ד.
<h2>דף מב.</h2>
רמז לטרפה מניין דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. כלומר דאע"ג דדרשינן מיניה דבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו פוסל משום דקרא ה"ק ובשר בשדה טרפה כלומר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטרפה וכדאיתא בהדיא בריש פרק בהמה המקשה.
אלא רמז לטרפה שאינה חיה מנין. פיר' דאי טרפה חיה או אינה חיה נפקא מינה לספק טרפה למ"ד חיה אסורה לעולם ולמ"ד אינה חיה כל ששהתה שנים עשר חדש מותרת שבידוע שלא היתה טרפה קודם לכן. ומ"ה בעי למ"ד אינה חיה שהוא מתיר אותה לאחר י"ב חדש מנא ליה דילמא י"ח טרפיות אגמריה רחמנא למשה שיהו אסורות אע"פ שהן חיות. והא דאמרינן למ"ד טרפה חיה מנא ליה לאו דוקא מנא ליה דאדרבה מ"ד טרפה אינה חיה דנפיק מיניה קולא עליו להביא ראיה ומאי עביד ליה הוה ליה למימר אלא דמשום דמאן דס"ל חיה לא דחי ליה בלחו' לקרא דוזאת החיה דאדרבה מיניה מייתי ראיה קאמר מנא ליה וכן דרך התלמו' בהרבה מקומות שכשהוא מקשה מרגיש בתירוץ ועושה הקושיא על דרך התירוץ. וכ"ת תינח הכא אבל במסקנ' דאמרינן אלא טרפה חיה מנ"ל נפקא ליה מאידך תנא דבי ר' ישמעאל לא הוה לי' למימר מנ"ל דהא התם לא מפיק לה למילתיה מאן דסבר טרפה חיה מקרא דוזאת החיה והוה ליה למימר מאי עבי' ליה. י"ל דמשום דמ"ד טרפה חיה לא מצי למדחי כלל לקרא דוזאת החיה אי לאו דנפקא ליה מקרא אחרינא דטרפה חיה מ"ה קאמר מנא ליה כלומר דאי לא נפק' ליה מדוכתא אחרינא ע"כ אית ליה למידרש חיה אכול שאינה חיה לא תיכול. וא"ת והיאך נחלקו חכמי ישראל בדבר שאפשר לעמו' עליו ישהו את הטרפות י"ב חדש לראות אם הם חיות אם לאו. י"ל שכבר שיהו מהן הרבה ולא היו מתקיימות ואפ"ה מי שהיה אומר טרפה חיה מדרך קבלתו או מדרך חכמתו לא היה חוזר בו שהיה יכול לומר במקרה מתה ולא שהחולי גרם לה או שהיה תולה ואומר אלו היה טבעה חזק היתה מתקיימת.
<h2>דף מב:</h2>
והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה. וא"ת אמאי לא פריך נמי מסיפא דקתני וכן שניטל צומת הגידין. וליכא למימר דרישא נקט וה"ה לסיפא דהא בסוף סוגיין אמרינן הנך תרתי דאפקת לא תפיק והיינו בהמה שנחתכו רגליה וגלודה ואם איתא דצומת הגידין פריך אייתר ליה חד. י"ל דנחתכו רגליה וצומת הגידין כחד חשיב להו כיון דבח' אבר נינהו ודרך שבירה דהא תנא דבי ר' ישמעאל לא חשיב טרפות דגרגרת אלא בחד ואע"ג דאיכא שעורא טובא דנקבים שיש בהן חסרון בכאיסר ושאין בהם חסרון ברובא ונפחת' ונסדקה נמי דאית להו שעורא אחריני אלמא כיון דבח' אבר נינהו ודרך שבירה כחד חשיב להו.
סבר ליה כרשב"א דאמר יכולה היא לכוות ולחיות. פי' רש"י ז"ל דתוספתא היא בהדיא דקתני רשב"א מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות ומיהו משום דאכתי לא אייתי אלא סיפא דיכולה לכוות ולחיות פרכינן למאן קאמרינן לתנא דבי ר' ישמעאל טרפה חיה סבירא להו. כלומר היכי מוכחת מדקאמר יכולה לכוות ולחיות דכשרה היא לעולם טרפה היא דהא לתנא דבי ר' ישמעאל טרפה חיה ס"ל. ומהדרינן ס"ל כרשב"א דאמר כשרה היא כלומר דבהדיא קתני רשב"א מכשיר. ולא מחוור דהיכא אפשר דמאן דמקשה ידע סיפא דיכולה לכוות ולחיות ולא שמיע ליה אמאי קאי. אלא ה"פ ס"ל כרשב"א דמכשיר בהדיא ופרכינן והא תנא דבי ר' ישמעאל טרפה חיה ס"ל כלומר היכי אפשר דס"ל לתנא דבי ר' ישמעאל כרשב"א דאיהו ס"ל טרפה חיה ורשב"א לא מכשיר אלא מפני שיכולה לכוות ולחיות. ומשני ס"ל כרשב"א דאמר כשרה כלומר סבירא ליה דכשרה ולאו מטעמיה.
והאיכא כמה חסרון בשדרה וכו' וא"ר יהודה א' שמואל וכן לטרפה. וא"ת וכיון דלא נפקא לן דטרפה הויא אלא ממימרא דשמואל ולא ממתני' הוה ליה למחשבה בהדי שמעתא. י"ל דשמואל ממתניתין קא דייק דמדקתני כדי שינטל מן החי וימות משמע דשיעור חסרון לטומאת אהל בשיעור שעושה אותה טרפה הוא תלוי ומהתם משמע ליה נמי דטעמ' דחסרון בשדרה מה הוא. וא"ת א"כ הא דאמר ר' יהודה אמר שמואל וכן לטרפה אחסרון דגולגולת נמי קאי ואי הכי ליחשביה נמי לחסרון גלגולת בהדי בסג"ר. תירץ הרמב"ן ז"ל דמשום דמתני' לא מתפרש בה שיעורא דגלגולת לב"ה בכמה לא פרכה בבסג"ר דהוו מתנייתא וכי תימא לפרכה בשמעתא דהא פרישנא לה בבכורות בפר' על אלו מומין דהוי כסלע סתם. לאו קושיא היא דכיון דפריך בהדי שב שמעתתא גולגולת שנחבסה ברובא תו לית ליה למיפרך מחסרון דגלגולת דכל היכא דבחד אבר ודרך שבירה כחד חשיב להו וכמו שכתבתי למעלה. כדי שינטל מן החי וימות. מפרשינן בבכורו' דהיינו בסלע. וא"ת דהא אמרינן בפ' המפלת [דף כ"ג ע"ב] המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אמר עד הארכובה ר' ינאי אמר עד לנקביו וא"ר פפא עלה מחלוקת ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפילו כל שהוא דאמר רב גדל המפלת גולגולת אטומה טהורה אלמא שיעור שינטל מן החי וימות בגלגולת היינו כל שהו. י"ל תחלת ברייתו שאני. א"נ דכל שהוא שיש לו שיעור הוא לאפוקי משעורין גדולים שנחלקו בהם מלמט' אמר הכי וכן מצינו כל שהוא שיש לו שיעור במקומות הרבה.
ובשר החופה את רוב הכרס ברובו. פי' רש"י ז"ל דבשר זה הוא אותו שנראה כשפותחין הבהמה והוא שמכסה רוב הכרס אבל לא כולו לפי שמעוטו של כרס נכנס בין הצלעות ובשר זה חופה ג"כ הבטן כולו וכי קאמר ברובו לאו ברוב כולו קאמר אלא ברוב מה שחופה את רוב הכרס ולשמואל כי קתני מתניתין או שנקרע רוב החיצונה לאו היינו בשר החופה אע"ג דאיכ' מ"ד הכי לקמן דא"כ מאי קמ"ל שמואל ומאי קא פריך נמי הכא אמאי לא חשבה דהא חשבה במתניתן אלא קסבר דכרס החצונה היינו מקום שאין בו מילת כדאמרינן לקמן. וא"כ אכתי אמאי מני לה בתרתי כיון דאסיקנ' דכולהו נקובי כחד חשיב להו ופסוקי נמי כחד ליחשב נמי כרס החיצונה ובשר החופה דקרועי נינהו כחד. י"ל דכי אמרינן דנקובי חשיב להו כחד ופסוקי כחד היינו משום דשוו שיעורייהו להדדי אבל הכא לא שוו דכרס החיצונה שיעורא בקריעת רובו ובשר החופה את רוב הכרס לא משערינן ברוב כולו אלא ברוב מה שחופה ממנו את רוב הכרס אע"ג דכי משערינן ליה בכוליה בשר לא איקרעי אלא מיעוטו הילכך לא חשבינן להו כחד דלעולם לא חשבינן שני טרפיות כחד אלא בחדא מתרתי או דשוו שיעורן להדדי אע"ג דבשני איברים נינהו כגון נקובי ופסוקי או דבח' אבר נינהו כגון נחתכו רגליה וצומת הגידין וגלגולת שנחבסה או שנחסרה ואף ע"ג דלא שוו שיעורייהו וכמו שכתבנו למעלה. אבל נקרע רוב החיצונ' ובשר החופה את רוב הכרס כיון דלאו חד אבר הוא ותרי שעורי נינהו אע"ג דתרווייהו קרעי בתרי חשבינן להו. ומסתברא דכל קרע דאמרי' קרע מפולש הוא אבל אלו נחתך רוב עובי הבשר בלחו' לא מיקרי קרע דהא לקמן [נ"ב ע"א] בעי' גבי הא דאמר שמואל ובשר החופה את רוב הכרס ברובו ברוב הקרע או ברוב נטול עד כאן לא איבעיא לן אלא ברוב קרוע או ברוב נטול דכל חד מנייהו הוו מפולש אבל ברוב חתוך פשיטא לן דלא מטרפא ולא ידענו מנין לו לרמב"ם ז"ל שכתב דבבשר החופה את רוב הכרס לא בעינן קרע מפולש אלא כל שנחתך רוב עובי הבשר טרפה. ואפשר שלפי שמנה כאן בשר החופה ורוב החצונה בשתים רצה הרב ז"ל לחלק ביניהם ולומר דמתני' ברוב קרע. ולשמואל ברוב חתך ואין בזה הכרע דכיון דתרי שיעורי ניניהו בתרי איברי' אע"ג דתרווייהו קרע ממש כתרי חשיב להו.
<h2>דף מג.</h2>
הלכה כדברי האומר כזית. פי' רש"י ז"ל דמתני' היא לקמן נטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ומ"ה פריך והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ברישא דמתניתן נטלה הכב' ולא נשתייר ממנה כלום דאע"ג דסיפא נמי סתמא היא כיון דא"ר יוחנן הלכה כסתם מתניתין ותרווייהו סתמא נינהו מאי אלמא דהך מהך. ולא מחוור דכיון דמ"מ האי סתמא והאי סתמא טפי עדיף למיפסק הלכתא כסתמא בתרא ועוד דלחומרא הוא. לפיכך נראה לי דבמתניתין בין ברישא בין בסיפא כל שהו גרסינן. ובברייתא הוא דתני כזית ור' יוחנן פסק כותיה ומ"ה פרכינן עליה דהא איהו הוא דאמר הלכה כסתם משנה. ומהדרינן אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. וכ"ת א"כ אדמקשי הכא מדיוקא דרישא דמתניתין ליקשי מסיפא דקתני בהדי' אם נשתייר ממנו כל שהוא כשרה. י"ל דאורחא דמילתא דתלמודא הוא בכמה דוכתי למידק מרישא אע"ג דבסיפא מתפרש בהדיא וחדא מנייהו בפ' אלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"ב] דאמרינן ת"ש כריכות ברה"ר הא ברשות היחי' וכו' (אף ע"ג דבסיפא מתפרש בהדיא וחדא מנייהו בפ' אלו מציאות דאמרינן ת"ש כריכות ברשות הרבים הא ברשות היחי' וכו') אע"ג דקתני סיפא בהדיא ואלו שחייב להכריז כריכות ברשות היחי'. ולפ"ז כי פרכינן לקמן אמתניתין דלא נשתייר ממנה כלום מיהא דבעי כזית והא תניא גרסינן ומברייתא פריך.
ניקב הקרקבן וכיס שלו קיים כשר. פי' כגון שניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ ודאי טרפ' היא דהאי קוץ מהיכא אתיא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטרפה דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברי' הפנימיים שנקיבתן במשהו וכדאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל. ואי דרך ושט אתא ע"כ כיון דקרקבן דמבחוץ אנקיב כיס שלו נמי שהוא פנימי אנקיב אלא דלא מנכרא (אי דרך וכו'). אי נמי קרום עולה בו ואינו קרום וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד אלא ודאי ע"י חולי קאמר.
<h2>דף מג:</h2>
והא אמר שמואל ברובו. וא"ת ומאי קושיא כי אמר ברובו בפסוקה אבל בהגרמה אפילו במיעוטו הוי הגרמה מידי דהוה אגרגת דא"ר הונא בפ"ק [י"ט ע"ב] הגרים שליש ושחט שני שלישים טרפה. י"ל דמשום דלא קי"ל כרב הונא לא בעי רבא לאוקומ' לשמואל אליביה.
זילו אמרו ליה לבריה דר' יוסף בר חמא דלשלם דמי תורא למריה דכשהאכילוהו לכלבים עסקינן דאי הוה בעיניה הוה שרי ליה ולא משלם דטועה בדבר משנה חוזר ורבא בדבר משנה טעה למאי דס"ד השתא דלא איבעי ליה למעב' בתרווייהו כהא מתניתא דאמרינן בסמוך. ולא מחוור דאי טעה בדבר משנה הוה אע"ג דליכא לתורא לא מחייב לשלומי כדאמרינן בסנהדרין [דף ל"ג] גבי פרתו של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה וא"ר טרפון הלכה חמורך טרפון וא"ל ר' עקיבא דכיון דטועה בדבר משנה הוא דבהדיא תנן נטלה האם שלה כשרה לאו כלום עבד וכי ליתיה לא משלם. אלא ודאי ס"ל לר' אבא דרבא בשקול הדע' טעה דס"ל לרבא דאע"ג דרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וחד מנייהו לא אמרינן לתרווייהו מ"מ לא סתרן אהדדי ור' אבא ס"ל דסתרן אהדדי ומ"ה דייניה כטועה בשקול הדעת ואמר דלשלם דמי תורא למריה ומר בריה דרבינא דאותיב תיובתא כלפי שנאיה דרבא ס"ל דרבא אע"ג דמודה דסתרן אהדדי אפ"ה רמא עליה חומרי דמר וחומרי דמר ומסקינן דכולא כרב עבדא ולאו דוקא דרבא עבדא כרב דהא אמר רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל אלא הכי קאמרינן הני חומרי לא סתרן אהדדי דהא לרמי כול' כרב עבדא ואע"ג דרבא לא ס"ל הכי וכדאמרי' לתרווייהו מ"מ כיון דלא סתרן אהדדי מצינן למרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל.
הרוצה לעשות כב"ש עושה כב"ה עושה. וא"ת ואמאי והא קי"ל היו שנים אחד מטמא וא' מטהר אחד אוסר וא' מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל. י"ל דכי אמר הכי ה"מ לאדם שאינו מן החולקין אבל שני חכמי' שווין שהם חולקין כל אחד יכול לעשות כדבריו בין להקל בין להחמיר ומהאי טעמא אמרינן בפ"ק דיבמות דב"ש עשו מעשה כדבריהם. ומהאי טעמא נמי אמרינן בפר' ר' אליעזר דמילה [שבת ק"ל ע"א] דבמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות כלי ברזל לפי שכל אנשי מקומו היו כתלמידיו והיו רשאין לעשות מעשה כדבריו ומתוך שמחלוקתן של ב"ש וב"ה מחלוקת גדולה היתה וכל חכמי ישראל היו נכנסי' תחתיה אמרו שכל הרוצה לעשות כב"ש עושה וכבית הלל עושה שהרשות לכל אחד להכניס עצמו בכת בית שמאי או בכת ב"ה. ומיהו האי מילתא אע"ג (דקושיא) [דקושטא] היא לא סגי דבפ"ק דעירובין [דף ו' ע"ב] אמרינן גבי ההוא מבוי עקום. ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב"ש וב"ה ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וחומרי דמר וכקולי דמר וקולי דמר אלא כקולי וכחומרי דמר עביד אלמא לא במחלוקתן של בית שמאי ובית הלל בלבד אמרו. לפיכך נראה דכי אמרינן הכי במילתא דאית בה קולא וחומרא למר ולמר כגון מבוי עקום וכגון שור זה דכל היכא דסתרן אהדדי לית לן למיעב' כחומרי דמר ודמר ומסיקנא דכולה כרב עבדה והכי קי"ל דתורבץ הושט לאו מקום שחיטה הוא ונקיבתו במשהו.
<h2>דף מד.</h2>
והאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טרפה התם דאפרוק אפרוקי. כלומר שנתפרקו הסימנין מן הלחי כאן מעט וכאן מעט שכגון זה אפילו מה שנשאר ממנו קיים חליש טפי וכאלו ניטל כולו דמי. וא"ת דהכא משמע דעקור סימנין טרפה ואלו בפ"ק מני לה גבי הלכות שחיטה. וכ"ת כל פסול שבסימנין מהלכות שחיטה הוי אי הכי ליחשב נמי נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. תירץ הרמב"ן ז"ל דסימנין שנעקרו שלא בשעת שחיטה טרפה והיינו סוגיין אבל נעקרו בשעת שחיטה הויא לה נבלה. וטעמא דמילתא דכל שהן עקור[י]ן מתחלה אפשר לאחזם בידו בשע' שחיטה ולישחוט כראוי ומ"ה מהניא שחיטה לטהר מידי נבילה אבל נעקרו בשעת שחיטה אי אפשר שתשחט כראוי ומשום הכי הויא לה נבלה שאין השחיטה מטהרתה. וכבר כתבתי זה בפ"ק בס"ד.
<h2>דף מה.</h2>
מצטרפין למלא מקדח. הא דנקט תנא שעורא של ב"ש משום דשעורן של ב"ה שהוא כדי שינטל מן החי וימות אינו מפורש במשנה כמה. ואמוראי הוא דפרישו לה התם במס' בכורות.
ואמרי לה קרמא תתאה. י"מ דאף קרמא תתא' קאמ' אבל נקב תתא' בלא עילאה כשר. ואיכ' דגרסי הכי בהדיא עד דמנק' קרמא תתאה. והיינו דלא בעינן הכא למ"ד קרמא תתאה אינקב תתאה ולא אינקב עילא' מאי כדבעינן לקמן גבי ריאה משום דהכא הא מפרש בהדיא דעד דמינקיב תרווייהו כשרה. ויש שמביאין ראיה מדאמרינן לקמן גבי הכתה חולדה על ראשה היכי בדקינן לה רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו תחת המוח ובודק אי מבצבצין ועולה טרפ' אם לאו כשרה ומקשינן הניח' למ"ד קרמא תתאה אלא למ"ד אינקב עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה טרפה דילמא עילאה אינקב תתאה לא אינקב אלא ודאי מאן דאמר תתאה אף תתאה קאמר. ואי מיהא לא איריא דהתם בהכתה חולדה על ראשה עסקינן ואי אינקב תתאה כ"ש דאינקיב עילאה הילכך כיון דלא מבצבץ ודאי דלא אינקב תתאה וכשרה. וכך נראין דברי הריא"ף ז"ל בהלכות דלמאן דאמר קרמא תתאה בתתאה בלחוד מטרפא וא"כ לא גרסינן הכא עד דמנקיב קרמא תתאה. וכ"ת א"כ אמאי לא בעינן הכא למ"ד קרמא תתאה אי דוקא תתאה קאמר או תתאה ועילאה כדבעינן לקמן גבי ריאה י"ל דהתם משום דנקבה הריאה תנן איכא לספוקה דלא מיקרי נקבה הריאה עד דמינקבי תרי קרמי דידיה אבל הכא ניקב קרום של מוח תנן דמשמע חד וכיון דמפרש דתתא' ניהו תו ליכא לספוקי במידי.
חייתא דמתנח ביה מוחא. לפי שהתחתון מקיף את המוח אבל העליון אינו מקיף המוח אלא מלמעלה ומן הצדדין אבל לא מלמטה.
<h2>דף מו.</h2>
את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. להכי בעי לה למ"ד עד ולא עד בכלל משום דלמ"ד עד ועד בכלל ליכא למבעי ליה לא אפרשה ראשונה ולא אשנייה דראשונה ודאי טרפה דהא אף במה שבין ראשונה לשנייה טרפה ודאית ובפי פרשה שנייה נמי ליכא לספוקי דבכלל איני יודע הוא דאפילו תימצא לומר עד ועד בכלל היינו במה שבין שתי הפרשות אבל פי פרשה שנייה ודאי ליכא למימ' שתהא בכלל הראשונ' וליכא לספוקה שתהא ודאי טרפה.
את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מאי. איכא מאן דאמר דלא מספקא לן אלא בפרשה עצמה שפסקו ממקום חבורה בחוט הגדול דאי נפסקה באמצעיתה פשיטה דכשרה שהרי אין כח הבהמה וחיותה תלוי בפרשות עצמן. והא דמיבעיא לה למ"ד עד ועד בכלל משום דלמ"ד עד ולא עד בכלל ליכא למיבעי מידי דכיון דמקילין כולי האי דאפילו בחוט הגדול לא משוינן לה ודאי טרפה אלא ספק טרפה פשיטא דפרשה עצמה כשרה ודאית אבל למ"ד עד ועד בכלל דבחוט הגדול ודאי טרפה הוא דאיכא לספוקי בפרשה. וכך נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שבפרשה ראשונה קאי. משמע דס"ל דדוקא בפרשה ראשונה הוא דמספקא ליה אי כשרה אי לא משום דכיון דכל מה שבין ראשונה לשנייה בחוט הגדול טרפה ודאי איכא לספוקי בפרשה עצמה אבל פרשה שנייה פשיטא דכשרה היא כיון דכנגדה בחוט הגדול לאו טרפה ודאי אלא ספק. ולפי זה ה"ג מאי לאו פרשה ראשונה לא שנייה ושלישית דהא בראשונה בלחו' הוא דמיבעי' ליה. ולפ"ז פרשה שנייה ושלישי' כשרה. ומיהו רש"י ז"ל גריס מאי לאו ראשונ' ושנייה אע"ג שלפי פירושו אי אפשר לומר כן וכמו שכתבתי וכך היא הגרסא בכל הספרים ולפי זה בפרשה ראשונה ושניה קא מיבעיא ליה. וכי תימא כי היכי דמיבעיא ליה דפרשה שנייה אע"ג דכנגד' בחוט הגדול לא טרפה ודאית אלא אינו יודע ה"נ הוה מצי למיבעי למ"ד עד ולא עד בכלל. י"ל דלהכי בעי' לה למ"ד עד ועד בכלל משום דלמ"ד עד ולא עד בכלל כיון שמן הפרשות ולמטה לא הויא ודאי טרפה אלא דאין כח הבהמה בחוט השדרה מן הפרשות ואילך וכיון שכן פשיטא ודאי דפרשה עצמה ואפילו ראשונה דכשרה היא אבל למ"ד עד ועד בכלל כיון דיש מן הפרשות ולמטה ודאי טרפה דהיינו מראשונה לשנייה אלמא פרשות חמירי להכי מספקא לן כיון דחמירי אי נימא דפרש' עצמה אפילו דשנייה שתהא בכלל איני יודע. הילכך נקטינן שאם נפסק החוט מפרשה שלישי' ואילך כשרה ואין צריך לומר בפרשת עצמן נפסקו ראשונה ושנייה ופרשות שלהן אסורה ומיהו ליכא טרפה ודאית אלא כשנפסק החוט קודם פי פרשה ראשונה.
והא תניא ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית כשרה כך היא עיקר הגרסא ולא גרסינן והא תנן וכמו שכתבתי למעלה.
ערוקאי גמורו מינאי הא מילתא. ר' זירא לא היה צריך לברוח דאביו גבאי של מלך היה ונהג בגבאותו תליסר שנין כדאמרינן בזה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] דכי הוה אתא ריש נהרא למתא כי הוה חזי רבנן אמר להו לך עמי בא בחדריך.
<h2>דף מז:</h2>
אע"פ שהיא מחזקת רביעית כשרה. אף על גב דאיכא אפילו דדוקא הוא וכדכתיבנ' לעיל הכא לאו דוקא אלא אפילו מחזקת כמה ונימוקה כולה כשרה ומדרב נחמן נשמע הכי דסתם ואמר ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה משמע אפילו נימוקה כולה.
<h2>דף מח.</h2>
אנן אדרבא מתנינן לה. וא"ת ומאי ס"ל והא אי אינקב האי טרפה אי אינקב האי טרפה וכדמסקינן. י"ל דסבירא להו שאין הסרכא אוסרת מחמ' ודאי נקב אלא מפני ספק נקב הילכך אפשר בבדיקה ומהדרינן דאין סרכא בלא נקב וקרום עב הוא שעולה בה ולא מינכר בבדיקה הילכך בדיקה לא מהניא ולא מידי. ולמ"ד נמי שאיסור סירכא מפני שעתידה להתפרק סבירא לן מעיקרא דמפני חשש אם נתפרקה אם לאו הוא שאנו אוסרין אותה ולא מפני שעתיד להתפרק הילכך בבדיקה סגי ומהדרינן דלית להו בדיקה דכל העשוי להתפרק כאלו נתפרק דמי.
<h2>דף מח:</h2>
נמצא עכשיו פסקן של דברים דמחט שנמצאת בבשר הריאה אם שלימה היא בודקין אותה וכשרה בין קופא לבר בין קופא לגאו בין אלימתא בין חלישתא ובחתוכה כיון שאי אפשר לבדקה בכל ענין אסורה. אבל במחט שנמצאת בבשר הכבד הוא דמיפלגי באלימתא קופא לגאו שריא קופא לבר אסורה ובחלישתא בכל ענין אסורה. וכל ה"מ בבשר הריאה ובשר הכב' אבל בסימפונא רבה דריאה בין בשלימה בין בחתוכה כשרה וכדאמרינן דאפילו רבנן טרופאי לא אמרי ביה אסור דכיון דבסמפונא רבה אשתכח סמפונא נקט ואתא. ואפילו שלימה דאיתא קמן לא צריכא בדיקה בין קופא לבר בין קופא לגאו דכיון שאין נקב כלל לא תלינן רעותא וכשרה. ובסמפונא רבה דכבדא נמי הא אמר להו רב זילו שקולו גלימייהו דטרופאי הילכך כשרה בין קופא לבר בין קופא לגאו שכיון שלא נקבה כלל בכל ענין היא יכולה להכנס ורעותא לא מחזקינן.
הא דמחלקינן במחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא בין קופא לבר או לגאו היינו אפילו יצאו לחוץ לחלל הגוף ולא חיישינן שמא ניקבו לאח' מהאברים שנקובתן במשהו כדחיישינן בקוץ שנקוב לחלל דהתם כיון שנקבו בכח עד שנכנס לחלל חיישינן אבל הכא שנקבו בנחת אין חוששין לכך. ראיה לדבר דהא נשתברו מיעוט צלעותיה כשרה ולא חלקו בין שהשברים כלפי חוץ או כלפי פנים ולא חיישינן שמא ראשי השברים ניקבו אח' מהאיברי' הפנימיי' אע"ג דבקוץ חיישינן ומן הטעם שכתבנו. אבל יש מי שכתב דאלו יצאה חודה של מחט לחוץ אפילו דרך קנה אתאי טרפה מדאמרינן בקוץ עד שתנקוב לחלל וכי אמרינן קופא לגיו וקופא לבר כלפי בר וכלפי גאו קאמרינן.
<h2>דף מט.</h2>
הקב"ה מסכים על ידם. ולר' ישמעאל לא איצטרך קרא להכי דכיון שצוה להם לברך פשיטא דמסכים. ואברכה מברכיך. אפי' כותים המברכי' לישראל מתברכים כדאיתא בירושלמי דברכות דההוא כותי דיהיב שלמא לר' ישמעאל אמר ליה מילייכו כבר אמור כלומר איני צריך להחזיר לך שלום שברכתך כבר אמורה דכתיב ואברכה מברכיך.
<h2>דף מט:</h2>
דתניא ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שעל גבי הדקין דברי ר"י ר' עקיבא אומר להביא חלב שע"ג הקיבה. נראה לי שר' ישמעאל ור"ע בהך ברייתא בתרתי פליגי דר' ישמעאל סבר דאי לא כתיב רחמנא אלא את החלב המכסה את הקרב לא הוה מיקרי חלב אלא ההוא בלבד הילכך כי כתב רחמנא רבויא דכל החלב אשר על הקרב לא רבי אלא ההוא דדמי ליה בכל צד דהיינו חלב שעל גבי הדקין. ור"ע סבר דלההוא לא בעי רבויא אלא ודאי לרבויי חלב שעל גבי הקיבה אתא אע"ג דלא דמי ליה בכל צד. ופרכינן ורמינהו את החלב המכסה את הקרב מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף להביא חלב שע"ג הקיבה דברי ר' ישמעאל. ולאו למימרא דמרישיה דקרא מרבי ליה דהא לא כתיב הכא רבויי כלל אלא משום דלא דריש מיניה מיעוטא כדדריש ר"ע לומר להביא וה"פ דכיון דכתיב מעיקרא את החלב המכסה את הקרב ומיניה בלחו' היה משמע לן כל דדמי ליה ואפ"ה כתב רחמנא רבוייא בתריה דאת כל החלב אשר על הקרב על כרחין לרבויי אפילו ההוא דלא דמי ליה לגמרי אתא והיינו חלב שעל גבי הקיבה. ור"ע ס"ל דאת החלב המכסה את הקרב להוציא חלב שעל גבי הקיבה אתא דאם איתא דמתסר כדקאמר ר' ישמעאל לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב בלחו' דמחלב לחודיה הוה מרבינן כל דדמי ליה ומכל הוה מרבינן אע"ג דלא דמי ליה דהיינו חלב שע"ג הקיבה ולא הוה צריך למיכתב את החלב המכסה את הקרב אלא להכי כתב רחמנא מקרא א' מרבה ומקרא א' ממעיט כי היכי דלא תוקי ריבוייא אלא לההוא דדמי ליה לגמרי וגלי לך בהכי דאי לא כתב רחמנא אלא את החלב המכס' את הקרב לא הוה משמע אלא ההוא לחודיה ור' ישמעאל ס"ל דכל וחלב יתירי צריכי לרבות כנ"ל.
אמר רבא חלב טהור סותם. יש מי שאומר דכי אמרי' חלב טהור סותם ה"מ בחלב הדבוק על האבר אבל א' מן האיברי' שניקב אע"פ שהוא סמוך לחלב טהור שעל גבי אבר אחר אינו סותם דהא ודאי לא מיהדק טפי שעל גבי אחר מחלב טמא שבאבר עצמו דאסיקנא שאינו סותם אותם משום דלא מיהדק. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שחיטה נראה שאפילו חלב טהור שבאבר א' הוא סותם וה"נ מוכח מאי דאמרינן בגמר' דטרפשא דליבא לא סתים והא טרפשא אינו מחובר ללב אלא ששוכב עליו תמיד וא"ה איצטריכ' למימר דאינו סותם מכלל דחלב טהור דכותי' סותם. ואסיקנא דחלב חיה אע"פ שהוא טהור אינו סותם דמידי דמהדק בעינן והאי לא מיהדק. וכתוב בתוספות נשאל למורי על מחט שנמצאת בקרקבן ונקבה את הכיס שלו וגם בשרו דק שהיה שומן סותם למעלה והתיר ולא מיבעיא לן הכא אלא בחלב חיה שכנגדו בבהמה טמא כדאמרינן בפ' כל הבשר אבל חלב טהו' שבעוף שלא מצינו בבהמה כנגדו טמא פשיט' דסותם דמיהדק שפיר.
כל טהור סותם והאי טהור הוא. תמיה לי למה לא תיסק אדעתין דנימא הכי ואפש' דה"ק כל טהור סותם דהכי אגמריה רחמנא למרע"ה ולא תלי בטעמא כלל. אי נמי דאפשר דמאי דאמרינן דטמא אינו סותם מדרבנן הוא שהחמירו שחלב אסור לא יתיר כדי שלא יטעו לומר שכיון שהוא מתיר כ"ש שהוא עצמו מות' ואי הכי חלב חיה סותם.
שלשה משקין אסורין משום גלוי. וקי"ל הכי ודבש נמי יש בו משום גלוי כיון דקם ליה רשב"א כותיה דר' שמעון ורב נחמן בדבש ס"ל כותיה אבל בשאר משקין כגון ציר ומורייס לא קי"ל כותיה אלא כרבנן דאין בהם משום גלוי בציר מדרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכל גלוי דהוה מתרמי להו בציר הוו (שרי) [שדי] לי' ובאינך נמי משו' דלא אשכחן דקאי כותיה. וכי תימא הא דתנן שלשה משקין יש בהם משום גלוי מני דהא אפילו רבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא שרו אלא בחמשה. וי"ל דאין ה"נ דשרו בכולה אחריני בר מהנך שלשה וחמשה דנקט היינו משום דפליג בהו ר"ש אבל בשאר מודה. ירושלמי [תרומות פ"ח] א"ר מונא צריכין אנן למיחש למה דבריאתה חששין אסיר למיתן פריטי גו פומא פשתא תותי שחיא תבשילא תותי ערסא מינעץ סכינא גו פוגלא או גו אתרוגא א"ר יוסי בר בון כל זיעת האדם סם המו' חוץ מזיעת הפנים.
אינהו מיכל אכלי ליה לדידן מיסתם נמי לא סתים. פי' דודאי פשיטא לן דמדינא שרי דקי"ל כר"ע דאמר להוציא חלב שע"ג הקיבה אלא דבני בבל נהגו בו איסור ומ"ה קאמר כיון דאינהו מיכל אכלי ליה דמדינא שרי מסתייא דלא ליכליניה אנן משום מנהגא אבל ודאי לא מחמרינן ליה כולי האי במנהגא דלאו דינא דאפילו מסתם נמי לא סתים. ואמרינן דאקשתא כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי דאייתרא הילכך בר חמצא דאמרינן דסתים היינו דאייתרא.
<h2>דף נ.</h2>
ואין הלכה כרשב"ג בטרפות. כלומר דאמר בני מיעים שנקבו וליחה סותמן כשרה וליתה אלא טרפה. והלכה כר' שמעון באבל דאפילו בא ביום שביעי ובא ממקום קרוב מונה עמהן. ופי' מקום קרוב עשרה פרסה דהיינו סוגיא דחד יומא ומיהו מסקינן התם בפ' אלו מגלחין דדוקא שמצא מנחמין אצל גדול הבית דכיון שעדיין הם נוהגין אבלות מטפל להם להיות דינו כדינן אבל הלכו להם מונה לעצמו דכיון שהשלימו הראשונים אבלותם מדין מקצת היום ככולו קודם שיחול עליו והתם בעי ננערו לעמוד מאי ולא איפשטא ולקולא דהלכה כדברי המיקל באבל.
<h2>דף נ:</h2>
רובא ולא הוי טפח פשיטא לא צריכ' דהויא טפח במשהו. פי' רש"י ז"ל דאי אקרע משהו טפי מרובא הוי טפח דמהו דתימא כיון דבמשהו הוי טפח אע"ג דאיכא רובא לא מטרפא עד דהוי טפח קמ"ל ר"א דכל היכא דאיכא רובא בתריה אזלינן. ולא מחוור דהיכי תסיק אדעתין הכי לפיכך נראה כגרסת ר"ח ז"ל דגריס לא צריכא דהוי טפח ומשהו וה"פ דמעיקרא קס"ד דכי אמרינן רובא ולא הוי טפח היינו שאין בכל הכרס טפח ומ"ה פרכינן א"כ מאי קמ"ל מתניתין פשיטא שאם אין בכולו טפח דבתר רובא אזלינן ואמרינן לא צריכא דאיכ' טפח ומשהו בכרס סד"א כיון דאיכא טפי מטפח לא מטרפא עד דמקרע ביה טפח קמ"ל. ובדין הוא דהוה מצי למימר דאית ביה טפח ומחצה דכיון דרובא דידיה לא הוי טפח סד"א נבעי טפח קמ"ל אלא רבותא אשמועינן דאי לא אשמועינן מתני' הוה אמינא דאפילו היכא דכוליה לא הוי אלא טפח ומשהו נבעי טפח.
<h2>דף נא.</h2>
בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. פי' שכל שכלו לו חדשיו שיצא מכלל נפל אין מצריכין להשהותו כלל מפני חשש ריסוק איברים אלא שוחטין אותו לאלת' וכשר ואפילו במקשה לילד קאמר דאי בשאינה מקשה פשיטא דאין בו משום ריסוק איברים דא"כ רוב הנולדים ימותו. וא"ת א"כ מאי קא מייתא סייעתא מתינוק בן יום א' מטמא בזיבה דילמא ההיא בשאינה מקשה. י"ל דה"ק אם איתא דבמקשה איכא משום רסוק איברי' בשאינה מקשה נמי הוה לן למימר דמחמת אונסו מיקרי אלא ודאי אפילו במקשה ליכא משום רסוק איברים. כך פירשו הראשונים ז"ל. ולדידי קשיא לי אי הכי מאי קא מקשה מעגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו בי"ט ומיהא דשוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן ואצטרכינן לאקומינהו כגון שיצא דרך דופן א"נ שהפריס על גבי קרקע לוקימינהו באינה מקשה. לפיכך נ"ל דרב נחמן אפילו באינה מקשה אצטריך דאין חוששין לרסוק איברים ומאן דדחי סייעתיה נמי ס"ל דאיכא למימר דאפילו באינה מקשה חיישינן וכי תימא א"כ רוב הנולדים ימותו איכא למימר דודאי פשיט' לן דברובא ליכא רסוק איברים אלא מיהו אי מעוטא דמתרסקי בשעת לידה הוי מיעוטא דשכיח כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא בשהיית מעת לעת לא סמכינן ארובא כדכתבינא לעיל דמהאי טעמא צריך לבדוק בסרכות הריאה דמעוטא דשכיח נינהו ומ"ה קמ"ל רב נחמן דמיעוטא דמתרסקי בבית הרחם מעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישינן ליה כלל ומאן דדחי ליה ס"ל דמעוטא דשכיח הוא. כנ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' הנזכר [פ"ט מהלכ' שחיטה הי"ז] אפי' נתרסק הרי זו מותרת מכלל דס"ל ז"ל דכי קאמר ר' נחמן בית הרחם אין חוששין משום רסוק איברים בנפילה קאמר שאין בית הרחם צריכה בדיק' דקשה היא אצל נפילה. ואין הסוגי' מתחוור' בדרך זו כלל.
<h2>דף נא:</h2>
והא"ר יוחנן מודה היה ר' שמעון לענין קדשים שאינו קדוש. מילתא דשויא בכולה קדשים נקט ולאו דהוה צריך להכי דבבכור עסקינן דבפטר רחם תלה רחמנא ולא נחלקו חביריו על ר' יוחנן אלא לענין מעשר וטעמיה דר' יוחנן גופיה משום דגמר מעשר מבכור שהכל מודים בו.
<h2>דף נב:</h2>
וכ"ת הא קמ"ל דזאב אפילו בגסה נמי דריס. פי' רש"י ז"ל דאי לאו דרב לא ממעיט חתול ממתניתין דכי קתני דרוסת הזאב דמשמע אבל חתול לא משום דזאב אפילו בגסה דריס ומינה ממעיט חתול אבל לעולם חתול בדקה דריס להכי אצטריך דרב למעוטי חתול אפילו מדקה. ואין הלשון מתיישב בכך דה"ל למימר וכ"ת אי לאו דרב ה"א דחתול מגסה ממעיט ליה דזאב אפילו בגסה נמי דריס. ועוד דא"כ השתא נמי כי אמרי' הא קמ"ל דזאב אפי' בגסה נמי דריס רב למעוטי חתול אתא וא"כ היכי אמרי' בתר הכי ואי בעית אימא לעולם למעוטי חתול מכלל דעד השתא לא ס"ל הכי. ואע"פ שרש"י ז"ל נדחק ליישבו אין מה שכתב בו מתחוור.
מיתבי דריסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל. כלומ' מידי דהוה אקוץ בעלמא. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר [פ"ה מהלכ' שחיטה ה"ו] נראה דנקיבת חלל בנץ משום דריסה נגעו בה. וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל שהם סוברי' דזיהרא דידיה קלי כשהוא מטילו בפנים. וא"ת ומאי קושיא לרב חסדא לימא ליה כי קתני עד שתנקב לחלל באמרי רברבי. י"ל דמדקתני סתמ' עד שתנקב לחלל משמע שאין לו דריסה בדקה כלל דאם איתא דדרי' בדק' משום דלא דריס באמרי רברבי לא שייך למתני עד שתנקב לחלל ועוד דדומיא דנץ קתני מה נץ אין לו דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיי' וטלאי' ואפילו בעופות לית ליה אלא בעוף הדק ה"נ חתול ונמייה לית להו דריס' בבהמה כלל.
הוא דאמר כבריבי דתניא לא אמרו אין דריסה אלא במקום שאין מצילין אבל במקום שיש מצילין יש דריסה. כלומר ורב חסדא נמי במקום שיש מצילין איירי. והא דבריבי אפשר דפלוגתא היא בעלמא דפליגי בהדיא בחתול ונמייה אי אית להו דריסה או לא דלת"ק אין להם ולבריבי יש להן. או אפשר דבריבי אמתני' קאי דקתני דרוסת הזאב ומשמע זאב אין אבל חתול ונמייה לא ועלה קאמר בריבי דלא אמרו אין דריסה לחתול ונמיה אלא במקום שאין מצילין אבל במקום שיש מצילין יש דריסה. ואשמועינן רב חסדא דאפילו בריבי לא קאמר במקו' שמצילין יש דריסה לחתול ונמיה אלא בגדיים אבל באמרי רברבי לא. ובאידך לישנא נמי דאמרינן לא אמרו יש דריסה אלא במקום שיש מצילין אמתני' נמי קאי ולא אזאב בדקה וארי בגסה דהנהו ודאי אפילו באין מצילין יש להם דריסה אלא דמתני' קתני דזאב בדקה דריס כלומר בגדולה שבדקה אבל למטה מזאב לא ודוקא מגדולה שבדקה הוא דממעיט ליה אבל בדקה שבדקה אפילו חתול ונמיה שהן למטה מן הזאב נמי דרסי ועלה קאמר דלא אמרו דיש דריסה לחתול ונמיה בדקה שבדקה אלא כשיש מצילין אבל כשאין מצילין אין דריסה.
<h2>דף נג.</h2>
דכ"ע ספק על ספק לא על אימא לא עאל. פי' דוקא היכא דאיכא למיתלי בלא עאל הוא כשר אבל היכא דודאי עאל אלא דלא ידעינן כי הוה בינייהו אי הוה איהו שתיק ואינהו מקרקרן או כולהו שתקו לשמואל ודאי חיישינן והיינו דתלינן הכא התירא בלא עאל. ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. פי' דאע"ג דאיכא מקום צפורן. עאל ושתיק ויתיב בינייהו אימר שלמא עבוד. יש מי שכתב דדוקא בדידעינן דשתקי מתחלה ועד סוף אבל אי משכחינן להו דשתקי ולא ידעינן מעיקרא היכי הוו קיימין חיישינן שמא מתחלה דרס והשתא נח רוגזיה ומ"ה שתקי. אבל הרא"ה ז"ל כתב דכיון דחזינן דהשתא שתקי לא חיישינן דילמא מעיקרא דריס דאם איתא דאזיק להו אכתי הוו מקרקרין.
<h2>דף נג:</h2>
אמר אמימר הלכתא חוששין לספק דרוסה. וכיון דקי"ל הכי נקטינן נמי בארי שנכנס לבית השוורים ונמצא צפורן על גבו של אח' מהם דחוששין שמא ארי דרסו. דהא אמרינן לעיל דהא בהא תליא.
דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים. פי' דרוסה שאמרו שצריכה בדיקה כגון ספק דרוסה ובהא סגיא ליה בבדיקה מה שאין כן בודאי דרוסה דלא סגיא ליה בבדיקה ואפילו לא האדים בשר אסורה שהרי היא דרוסה לפנינו. והכי מוכחא מתני' דקתני ודרוסת הנץ ואלו בדיקה לא קתני אלא הכא בספק דרוסה וקאמר ובדקינן לה דלא מתסרא אלא עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים דאמרי' דזיהרא קלי כלומר הארס שורף את בני מעיים ולאפוקי האדים בשר בירך דאפילו תימא דזיהרא קלי אין שם מקום שתטרף בו אף על פי שהוא נוקב ויורד וכן אתה אומר בדרוסה ודאי לפנינו בירך שאינה נאסרת בכך כך כתב הרא"ה ז"ל והראיה שהביא ממתני' דקתני ודרוסת הנץ ואלו בדיקה לא קתני. נראה לי דאינה ראיה דמתניתין טרפיות אתיא לאשמועינן ובתקנתא לא קא מיירי ואין הכי נמי דבבדיקה שריא אפילו ודאי נדרסה. וכן דעת הרשב"א ז"ל דאפילו בודאי נדרסה יש לה בדיקה וכן נראה. וזהו שאמרו דרוסה שאמרו ולא אמרו ספק דרוסה שאמרו. והילכך דרס בפנינו בודקין אותו מבחוץ אם יש מקום אדמדם מבחוץ בודקין כנגדו ואם האדים בשר מבפנים כנגד החלל אף על גב דלא נקבה הצפורן שם אלא שנתחלחל שם הארס וירד טריפה דסופה לירד לבני מעיים ואם לא האדים בשר כנגד בני מעיים כשרה. ומאטמא ולתחת אפילו נמצא שם קורט דם אין בכך כלום ואם לא נמצא מקום אדמדם מבחוץ כשרה דאף על גב דדרסה לא שלט בה. במה דברים אמורים כשבדק סמוך לדריסתו אבל אם לאחר זמן בדק חוששין שמא הבריא מבחוץ ושנה מראיו הילכך צריכה בדיקה מבפנים וכן כתב הרשב"א ז"ל. ורש"י ז"ל סובר דבודקין ספק דרוסה או שראינו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ וכיון שראינו שדרסה חיישינן משמע דסבירא ליה דכיון שניכר למעלה שדרסה שוב אין צריך בדיקה. והעיקר כדברי הרשב"א ז"ל. ומכל מקום בנץ זיהרא דידיה לא מאדים הילכך אין לו בדיקה. וכתב בעל הלכות גדולות ז"ל דקמאי הוו בקיאי בבדיקה אבל השתא ליכא למיקם על בדיקה שפיר ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת. ורש"י ז"ל כתב דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות דכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם.
בעי אילפא יש דרוסה בסימנין. פירש רש"י ז"ל אם דרסה כנגדן והאדים הבשר כנגד הסימנין מי אמרינן דסימנין כבני מעיים דכיון שהאד' בשר כנגדן טרפה או דילמא דסימנין קשים הם אצל דריסה ועד שיאדימו סימנין עצמן לא מיטרפא. כבר פירש רב חנן דאמר צריכה בדיקה כנגד החלל לאפוקי עובי הצואר או הירכים. ויש נוסחאות דגרסי צריכה בדיקה בבית חלל שלו ואפילו בסימנין. ונראה לי דלאו נוסחא דיוקנא היא דמאי אפילו איכא.
רב נחמן אמר בקוץ עד שתנקב לחלל. פי' דחיישינן שמא ניקבו הדקין או הריאה והלב והמרה ואי אפשר בבדיקה לפי שאין אנו יודעים באיזה מקום הוא שנבדוק עליו ולא דמי לנקב הקרקבן וכיס שלו קיים. ולישב לו קוץ בושט. דהתם במקום ידוע ולא דמי לנפולה דכשרה בבדיקה דהתם כיון שנפלה אי איתא דנקבו בני מעיים קרע הוה וקרע גדול הוא הילכך סגי בבדיקה אבל היכא דאיכא למיחש לנקב משהו ואין ידוע באיזה מקום בדקינן ליה טרפה וכן הדין בנמצא מחט תוך בני מעיים ובנמצא מחט תוך המרה דחיישינן שמא ניקבו ואין אנו יודעים באיזה מקום נבדוק הילכך טרפה. ויש מי שהורה דבבדיקה סגי ואינו מחוור וכן כתב הרשב"א ז"ל. וליכא לפרושי בקוץ עד שתנקוב לחלל דאף על גב דלא נקב כלום טרפה כיון שהגיעה לחלל דאם כן ליתני נקובת הדופן גבי שמנה עשר טרפות. ולעיל אמרינן אי ניקב דופן להדי ריאה מאי טרפה וליתני נקובת הדופן ומתרצינן אלא האי תנא כל נקיבה דלא מיטרפא ביה לא תני אלמא דנקובת הדופן אי לאו דחיישינן לנקיבת האיברים הפנימיים לאו טרפה היא.
<h2>דף נד.</h2>
האלהים מורה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא. פירש לאתויי צואר אתא שאם האדים הבשר כנגד הסימנין טרפה. כן פירש הרא"ה ז"ל וכן נראה ואם כן כיון דרב הכי סבירא ליה ור' חייא הכי סבירא ליה ור' יוחנן דמשמע דקבלה מר' חייא דלא אמר ליה כלום שמע מינה דהכין הלכתא ודרוסה צריכה בדיקה כנגד הצואר ואם האדים בשר כנגד סימנין טרפה. אלא שלא ראיתי מי שפסק כן. ותמהתי דכיון דאיסורא דאורייתא היא ראוי לחוש לרבא אלא שנראה שהם מפרשים מכפא דמוחא שצריך לבדוק הגלגלת כנגד המוח אבל הצואר לא. ואינו נראה כן דא"כ לא הוה אמר מכפא דמוחא עד אטמא והכי הוה ליה למימר האלהים מורה בה רב דבכפא דמוחא גם כן צריך לבדוק אלא שמע מינה דהעיקר כדברי הרא"ה ז"ל שפירש דרב לאתויי צואר אתא שאם האדים כנגד הסימנין טרפה.
ברם זכור אותו האיש לטוב שנאמרה שמועה זו מפיו שמוטה ושחוטה כשרה אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. רבי יוחנן אמר יביא בהמה אחרת ויקיף. רב נחמן אמר לא אמרן אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט טרפה אפשר לשמוטה שתשחט. זו היא גרסת הגאונים ז"ל. ופירש יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימן ויקיף העיקור ואם דומה לזו כשרה דודאי לאחר שחיטה נשמט ואם לאו טרפה. ולא גרסינן אמר רב נחמן אלא רב נחמן אמר. ולפי גרסא זו רב נחמן חולק הוא לומר שאפילו הקיף ונדמו כל שתפס בסימנין אסורה ואין סומכין על ההקפה. וכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מינייהו ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ובעינן הקפה והוא שלא תפס בסימנין ואי תפס בכל ענין אסורה. והרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל פסקו הא דרב נחמן כצורתה שהכל הולך אחר תפיסה אם תפס בסימנין טרפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה דסבירא ליה דרב נחמן אדרב קאי ולא אדרבי יוחנן דלר' יוחנן אפילו תפס בסימנין מקיפין ואם דומין כשרה הלכך הוה להו רבים ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו והעיקר כדעת הראשון והוא דעת הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל וסבירא ליה דרב נחמן לפרושי אתא דלעולם בעינן דלא תפס בסימנין ואתרווייהו קאי הילכך הוו ליה ר' יוחנן לגבי רב וכל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן הילכך בעינן הקפה והוא שלא תפס בסימנין. וה"ה אם תפס בעור דכיון דתפס בעור תפס בסימנין קרינן ליה דמשחטי סימנין שפיר אפי' עקורין.
זה הכלל לאתויי מאי לאתויי שב שמעתתא. ואם תאמ' ואמאי לא אמר לאתויי בסג"ר. יש לומר דבסג"ר מתניתין היא הילכ' לא צריך לאתויינהו אבל שב שמעתתא צריך למיתנינהו ולהכי מייתי להו בזה הכלל.
<h2>דף נד:</h2>
וחזייה לרב מתנ' דאתי' בזה הכלל מ"ט דדמיא לנטולי ותנא אלו טרפות וכו'. וא"ת כיון דרב מתנה אתיא בזה הכלל אמאי ממעט ליה אלו טרפו' טפי מבסג"ר ושב שמעתתא. י"ל דכי אמרינן דדמיא לנטולי לאו דדמי' ודאי לנטולי קאמרינן אלא דאפשר למטעי דדמיא ליה ואתיא בזה הכלל להכי תנא אלו לאשמועינן קושטא דמילתא דלא דמיא. וכדאמרינן לריש לקיש חזא תנא לדרב מתנא דלא אתיא בזה הכלל דודאי הכי הוא דלא דמיא אלא לר' יוחנן סבר דאיצטריך למיתני אלו טרפות כי היכי דלא נטעי לומר דמיא ולריש לקיש פשיטא ליה דלא דמיא ולהא לא אצטריך. ומיהו לר' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא מודה נמי דאלו כשרות דוקא ולאתויי הא דרבה בר פפא דאמר לקתה בכוליא אחת טרפה דאי לא תימא הכי הא דרכיש בר פפא מנא תיתי דבזה הכלל לא אתיא דהא אמרינן בריש פירקן למעוטי דרכיש בר פפא אלמא לא דמיא למתניתין כלל אלא ודאי ר' יוחנן נמי מודה דאלו כשרות דוקא ולאתויי דרכיש בר פפא דהא דרכיש הלכתא היא כדאמרינן לקמן בהדיא ולא משמע דר' יוחנן פליג עלה.
ת"ש הדקין שבכלי חרס קרקעותיהן ודופנותיהן וכו'. רש"י ז"ל גריס הן וקרקעותיהן ולפי זה אפילו לכלי שלם בעינן שיעורא דכל שאינו מחזיק כדי סיכת קטן לא מקבל טומאה. וליתא דכלי שלם אפילו בכל שהו מקבל טומאה ואפילו אלון ואגוז שחקקום תינוקות למוד בהן עפר מקבלין טומאה. ותנן נמי בפ"ח דכלים העושה כלי קבול מ"מ טמא. אלא ודאי לא גרסינן הן ולשברין הוא דבעינן שעורא אבל כלי שלם בכל שהו. וא"ת וכי איכא שיעורא בשברים מאי הוי והאמרינן בסוף פרק המצניע דכלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו במוציא זית והעשוי למשקין בכונס משקה. י"ל דהתם בכלי חרס טמא שנשבר קאמר וכיון שנשבר במוציא זית פרחה טומאתו מיניה לגמרי אבל לקבולי טומאה מכאן ולהבא אזלינן בתר הני שעורי ומיהו דוקא בכלי חרס אבל בשאר כל הכלים כל שנשברו בכדי שיהו טהורים מטומאתן ראשונה שוב אין מקבלין טומאה דדוקא כלי חרס הוא דאיתרבי בהדיא מוכל מדתניא בספרי מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס וקתני עלה מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס.
<h2>דף נה:</h2>
והרי מים זכין דכשרין הכא והכא. כתב רש"י ז"ל לא ידענא מאי קושיא. ואפשר לפרש דה"ק היכי אמרת דכל הפסול בריאה כשר בכוליא והא איתמר דמים זכין כשרה הכא והכא מכלל דאינן זכין טרפה הכא והכא.
<h2>דף נו.</h2>
דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת כשרה. ואמרינן בגמרא צריכה בדיקה. והאי טרפות דקחשיב גבי עוף דומיא דנפלה מן הגג דתני לעיל בבהמה אלא לפי שאין דרכן של עופות הנופלין להיות מרוסקין בכך אלא מיד עומדין ומהלכין ושוב אין לחוש להם נקט בעוף טרפה לכותל ורצצתה בהמה וה"ה לבהמה. דבתוספתא תנא נמי בהדיא גבי בהמה רצצתה חברתה. ולעיל נמי אמרינן שוורין המנגחין זה את זה וכו' וכי תניא נמי שהתה מעת לעת גבי עוף ה"ה לבהמה ורבותא קמ"ל שאפילו שעוף שחיותו קל אם שהתה כשרה בבדיקה.
נבלות הא שחוטות נינהו. וא"ת ומאי נפקא מינה והא שמעינן ליה לר' יהודה בפרק חטאת העוף דטרפה ששחטה מטמאה. י"ל אה"נ מיהו אלישנא קפדינן דאע"ג דמטמאה לאו נבלה מקריא. אי נמי י"ל דר' נחמיה הוא דשלח ליה ר' יהודה עד מתי אתה מאכיל את בני ישראל נבלות דכיון דר' נחמיה לא ס"ל בההוא כר' יהודה לא הוה ליה למימר הכי.
<h2>דף נח.</h2>
אמר אמימר הני ביעי דטרפ' דשיחל' קמא אסירן. כלומ' משו' דעמה נטרפ' דעובר ירך אמו הוא. מכאן ואילך הוה ליה זה וזה גורם וכל זה וזה גורם מותר וכדאפסיקא הילכתא בע"א בפרק כל הצלמים בהדיא. ואע"ג דביצה אגידא בגופא לא סבירא ליה לאמימר דכגופא דמיא ולא שני ליה לאמימר בין ביצה לעובר כלל. ומ"ה אותביה ר' אשי לאמימר מדתנן ושוין בביצת טרפה שאסורה מפני שגדלה באיסור וקס"ד דבכל ביצה קאמר אפילו בשיחלא בתרא. ולאו דס"ל לרב אשי דטעמא דאסור' משום דזה וזה גורם אסור דא"כ מאי פירכא לאמימר הא מצי אמר אנא דאמרי כמ"ד זה וזה גורם מותר ועוד דקי"ל כותיה. אלא היינו פירכא דס"ל לרב אשי דאפילו מ"ד זה וזה גורם מותר הכא מודה דאסור דכיון דאגידא בגופא כגופה דמיא. וכתב רש"י ז"ל בהאי דשוין בביצת טרפה אפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קאי דקמיפלגי בסמוך בולד טרפה ועלה קאמר דאע"ג דבולד פליגי בביצה מודו וכטעמא דמפרש ואזיל לקמן. והזקיקו לפרש כן משו' דכי מפרשי' פלוגת' דר' אליעז' ור' יהושע מייתינן על' בתרוייהו לישני ושווין. ומיהו ליתא דבמסכת עדיות תנינן לה גבי פלוגתא ב"ש וב"ה בביצת נבל' דתנן התם ביצת נבלה כל שכמוה נמצא' בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור. והא דמייתי' לה גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע לא למימר דעלה קאי אלא משום דבית שמאי ובית הלל מודו בה בעינן לפרושי נמי אליבא דהנך תנאי דלודו בה אינהו. ועוד דכיון דמודו בה בית שמאי ובית הלל על כרחין מודו בה נמי ר' אליעזר ור' יהושע דרבי אליעזר שמותי הוא ור' יהושע מדבית הלל הוא.
אלא הא דתנן ולד טרפה ר' אליעזר אמר לא יקרב לגבי מזבח ור' יהושע אומר יקרב במאי קמפלגי בשנטרפה ולבסוף עיברה. פירש דבעיברה ולבסוף נטרפה ליכא לאוקומא דנימא דבעובר ירך אמו פליגי כדלקמן דאם כן קם ליה אמימר דאסר בשיחלא קמא כר' אליעזר ודלא כהלכתא וכי תימא בביצה אפילו ר' יהושע מודה דאסירא דכיון דאגידא בגופא כגופה דמיא ליתה דלאמימר לא סבירא ליה הכי דאם איתא דס"ל דכגופא דמיא אפילו בשיחלא בתרא הוה ליה למיסר מהאי טעמא. אלא ודאי לאמימר לא שני ליה בין ביצה לעובר וכיון שכן ליכא לאוקומא פלוגתייהו דר"א ור' יהושע אלא בנטרפה ולבסוף עברה וקמפלגי בזה וזה גורם ואי הכי אדמיפלגי לגבוה ליפלוגי להדיוט. וא"ל לימא דכ"ע זה וזה גורם מותר מיהו ס"ל לר"א דלגבוה מאיס לאו מילת' היא דאי בשנטרפה ולבסוף עברה והוה ליה זה וזה גורם ר' אליעזר אפי' להדיוט הוה ליה למיסר דשמעינן ליה לר' אליעזר בפ' כל הצלמים [דף מ"ט] דאמר זה וזה גורם אסור דתנן ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח וכדמוכח התם בגמרא.
אי הכי אדמפלגי לגבוה לפלוגי להדיוט. פי' אי אמרת בשלמא ליתא לדאמימ' בעיברה ולבסוף נטרפה פליגי וכולהו ס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא ומיהו רבי אליעזר ס"ל דאפ"ה לגבוה מאיס ושוין בביצת טרפה דכיון דאגידה בגופה כגופה דמיא ובין שיחלא קמא בין שיחלא בתרא אסירן מהאי טעמא אבל לאמימר דליכא למימר דבעיברה ולבסוף נטרפה פליגי וכדכתיבנא לעיל דע"כ בנטרפה ולבסוף עברה פליגי וה"ל זה וזה גורם דאסר ר"א אפילו להדיו' ואי הכי אדמפלגי לגבוה לפלוגי להדיוט.
ובעובר ירך אמו קמפלגי מ"ס עובר ירך אמו וכו'. בדין הוא דהוה מצי למימר דלכ"ע עובר לאו ירך אמו הוא מיהו ס"ל לר"א דלגבו' מאיס ותו לא הוה ליה לאקשויי אי הכי אדמפלגי לגבוה וכו' אלא משום דבעלמא פליגי בעובר ירך אמו ומאן דס"ל עובר ירך אמו הוא אפילו להדיוט אמר הכי נקט הכא פלוגתא בהכי.
אי הכי אדמפלגי לגבוה ליפלגי בהדיו' פי' אי אמרת בשלמא דטרפה יולדת פליגי פלוגתייהו בנטרפה ולבסוף נתעברה כולהו ס"ל דלהדיוט שרי מיהו ס"ל לר"א דלגבוה מאיס ואע"ג דשמעינן ליה לר"א בע"א דזה וזה גורם אסור אפילו להדיוט דילמא הכא לאו זה וזה גורם מיקרי שעיקרו של ולד מן הזכר הוא בא אלא אי אמרת דטרפה אינה יולדת ע"כ בנתעברה ולבסוף נטרפה פליגי ובעובר ירך אמו אדמיפלגי לגבוה ליפלוגי להדיוט דמאן דס"ל עובר ירך אמו הוא אפילו בהדיוט ס"ל (לכי) [הכי].
ושעור' דשיחלא מסתברא לי דגמרינן לה מדגרסינן בפ"ק דבכורות [דף ח'] ת"ר תרנגולת לאחד ועשרים יום וכנגדו באילן לוז. וצריך עיון לענין מעשה.
<h2>דף נח:</h2>
הנוצה מצטרפת. פי' רש"י ז"ל דלענין פגול קאמר וגריס בסמוך ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא לענין איפגולי. וליתא שלא הוזכר לענין פגול כלל אלא לענין טומא' תנינן לה בריש מסכת טהרות דתנן התם הכנפים והנוצה מיטמאות ומטמאות ואינן מצטרפות ר' ישמעאל אומר הנוצה מצטרפות כלומר לטומאת אוכלין מפני [ש]הוא שומר וכדאמרינן לקמן בפ' העור והרוטב דשומר מכניס ומוציא ומצטרף וה"ג ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא לענין אצטרופי.
<h2>דף סא.</h2>
מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה. ע"כ נשר דכתי' באורייתא אינו זה שקורין אותו אגיל"א לפי שזה אצבע יתירה יש לו בין שנפרש אצבע יתירה אותה שלאחרי' או הגדול שבאצבעות שמלפניה אלא הנשר הזה הוא הנשר הקרח שנאמר עליו הרחיבי קרחתך כנשר ואצבעות שלפניה הן שוין.
אף כל כיוצא בו טמא. פי' רש"י ז"ל דמינא דנשר בלחו' אתא לאיתויי דהא ליכא אלא כ"ד עופות טמאים ולא משכחת בהו דאי' להו כולהו סימני טומאה אלא נשר ומינו. ולא מחוור דנשר אין לו מין דהא לא כתיב בהו למינהו. לפיכך פירשו דלישנא דעלמא הוא דקאמר להתיר עוף הבא בסימן אחד וה"ק אינו טמא אלא כיוצא בו הא אפילו לית ליה אלא חד מסימני טהרה כיון שאינו כיוצא בו טהור וכדאמרינן בסמוך עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר. ולדידי קשיא לי א"כ דעופות טמאין דלא כתיב בהו למינהו אין להם דומין והא קא פרכינן בכולה שמעתין ונילף משאר עופות טמאין ופרכינן נמי ונגמר מעורב והא ודאי ר' חייא לא אתא למשרא הנהו מינין דהנך דכתיב בהו למינהו והנהו אחרינ' הא אמרת דכיון דלא כתיב בהו למינהו אין להם דומין ומאי פרכינן נמי ונגמר מפרס ועזניה דהא לא כתי' בהו למינהו ואין עוף טמא דומה להם. לפיכך נ"ל דכלהו עופות טמאים איכא דדמיא להו הלכך אותו שהוא מלמד על הכלל כולו כל כיוצא בו טמא והיינו דשקלינן וטרינן בכולה שמעתין ולילף מעשרים עופות ולילף מעורב כלומר שיהיו מלמדין על הכלל כולו לטמא כל כיוצא בהן דהא איכא וכי תימא אם כן למאי דקס"ד השתא למינהו דכתב רחמנא בעורב למה לי. א"ל דאצטריך לטמא כל הדומה לו במנין סימנין אע"פ שאינן שוין ממש לשל עורב אבל לטמא אותו מין ששוה אליו בסימנין לא איצטרי' להכי למינהו כיון שעורב מלמד על הכלל כולו למאי דקס"ד השתא ומ"ה נמי אמרינן ונגמר מפרס ועזניה לטמא כל כיוצא בהן אף על גב דלא כתיב בהו למינהו ומהדרינן דאם כן נשר דכתב רחמנא למה לי הילכך כיון דנשר מלמד על הכלל כולו כל שדומה לו בסימנין טמא. וכל שיש לו סימן אחד של טהרה טהור בר מאותן עופות שפרט הכתוב בהן בלבד טמאים אבל אחרים אף על פי שהם דומים להם טהורים בר מהנך דכתוב בהן למינהו ולמאי דמסקינן השתא אפילו לטמא הדומין להם ממש איצטריך למינהו שכיון שהנשר מלמד על הכלל כולו שאינו דומה לו טהור אלא אותן שפרט הכתוב ודומיהן נמי טהורים אלא הנך דכתיב בהו למינהו ובהכא סלקא שמעתא שפיר. וק"ל כיון דמנשר ילפינן מנא להו לרבנן דכל עוף הדורס טמא נימא דאע"פ שהוא דורס כיון שאינו דומה לנשר ואינו מעופות הכתובים בפרשה שהוא טהור. י"ל דתנא ה"ק כיון שכל עופות טמאים דורסין בר מחד ולא נראה לעולם עוף טהור שהוא דורס כל עוף הדורס בטמא מחזיקין ליה ומידוע שהוא מאותן עופות הכתובים בפרשה.
תני ר' חייא עוף הבא בסימן אח' טהור לפי שאינו דומה לנשר. פי' דליכא לספוקי בעשרים עופות דהא בני תלתא נינהו ועורב נמי בר תרי סימני הוא מאי אמרת דילמא פרס או עזניה הוא לא חיישינן להו דלא שכיחי בישוב כדאמרינן לקמן. אי נמי כי קאמר טהור והוא שיכיר פרס ועזניה. א"כ שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי. וא"ת דילמא ללאו אתי דאי מתורין הוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה. לאו קושיא היא דא"כ היה לו לומר בהן לאו בדרך קצרה כל שאין בו ארבע סימנין לא תאכל כדרך שכלל בדגים כל שאין לו סנפיר וקשקש'. א"כ עורב דכתב רחמנא למה לי. בדין הוא דהוה מצי לשנויי דמשאר עופות ליכא למילף דהוו להו שני כתובין הבאין כא' ואין מלמדין. אלא משום דהוה בעי למפרך ונגמר מעורב קא מהדר עורב דכתב רחמנא למה לי.
<h2>דף סא:</h2>
מכדי עשרים וארבעה עופות טמאין הוו אי אפשר דהך דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהנך וכו'. והוו להו שני כתובין הבאים כאחד. וא"ת ולפי מאי שפי' רש"י ז"ל דכ"ד עופות אית להו תלתא סימני טהרה אפילו אם נאמר דהך סימנא דאיתיה בפרס והך דאיתיה בעזניה איתיה בהנך עופות היכי הוו להו שני כתובין הבאין כא' דהא אע"ג דכתיב פרס ועזניה לאשמועינן דעוף הבא בסימן א' טמא אצטריך למכתב עשרים עופות דכיון דבני תלתא נינהו לא אתי מינייהו. וכ"ת לא לכתוב פרס ועזניה דהא משאר אתו דטמאים ליתא דשאר עופות הוו להו שני כתובין הבאים כא' ואין מלמדין הילכך כתב רחמנא פרס ועזניה ללמד ולא הוו שני כתובין הבאים כא' דהא אמרינן דאיתיה בהאי ליתיה בהאי. ודחקו בזה דהאי מקשה ס"ל דעשרים עופות נמי כולהו בני חד סימנא נינהו ומ"ה פריך ואין ה"נ דלא הוה צריך לאהדורי ליה אלא דעשרים עופות בני תלתא סימני נינהו אלא דכיון דקא מהדר ליה אמר קושטא דמילתא כדאיתא וזה דוחק.
<h2>דף סב.</h2>
עורב ותו לא והתניא עורב זה עורב וכו' אע"ג דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר שפיר קא פריך דאינהו לא פליגו אלא בסנונית וזרזיר משום דנדמה בעינן אבל עורב ודאי כולהו מודו דמינין אית ליה דהא למינהו כתיב. ובדין הוא דלקשי ליה בהדיא מדכתי' למינהו אלא דניחא ליה אגב אורחיה לאיתויי פלוגתייהו דר' אלעזר ורבנן.
והלא אנשי כפר תמרתא היו אוכלין אותה מחמת שיש לה זפק. וא"ת וא"כ היאך היה ר' אליעזר מרבה אותו מלמינהו דכתיב גבי עורב שכבר בדקו העורב ומצאו שאין לו זפק אלא אצבע יתירה וקרקבן נקלף כמו שכתבנו למעלה. י"ל דכל שיש לו שני סימנין בגופו אע"פ שאינן אותן סימנין של עורב מין עורב הוא לר' אליעזר בשוכן בלחו' ולרבנן בשוכן ונדמה. ומימרא דרב נחמן נמי הכי מוכחא דקאמר בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ומשמע דבכל שני סימנין בעינן שיכיר עורב דאי לא הוה ליה לפרושי עוף הבא בסימני עורב אלא ודאי כל הבא בשני סימנין בגופו אע"פ שאינו כשל עורב יש לחוש שמא מין עורב הוא אלא א"כ סימן האחר שבו הוא שאינו דורס דכל מיני עורב דורסין הן אלא שעדיין קשה למה שכתב רש"י ז"ל שהזרזיר הוא הנקרא אשטורני"ל וכן נראה שהרי בלשון ישמעאל קורין אותו זרזיר ואי הכי קשיא מפני שיש להן זפק שכבר בדקו האשטורני"ל ומצאו שאין לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף ולפ"ז גבי זרזרים נמי גרסינן מפני שקרקבן נקלף ולפי גרסא זו יהיה האשטורני"ל עוף טהור דרבנן פליגי עליה דר' אליעזר דס"ל דאע"פ שיש לו אותן שני סימני' של עורב אפ"ה טהור דשוכן ונדמה בעינן כדאית' לקמן כלומר נדמה בפרצופו ומנהגו והאשטרוני"ל אע"פ שהוא שחור אין פרצופו דומה לעורב לפי שהוא קטן ולא מנהגו לפי שהוא מזמר תמיד. ולפי גרסא ראשונה שגורסין מפני שיש להן זפק אין הזרזיר אשטורני"ל ואפשר שהוא טמא שהרי יש לו סימני עורב ממש ואפש' שהוא שוכן ונדמה ומכל מקום קשה היכי אמרינן גבי סנונית לבנה וגבי זרזרין לפי גרסא אחרונה שכתבנו והלא אנשי מקום פלוני היו אוכלין אותן מפני שקרקבן נקלף והלא אף העורב קרקבן נקלף וכמו שכתבנו למעלה. י"ל דה"ק דהני אצבע יתירה היה להן ואלולי מצאו להן שאין קרקבן נקלף היה אפשר לספקן בכל העשרים עופות טמאים אבל עכשיו שנמצאו להם ג"כ שהיה קרקבן נקלף יצאו מכלל ספק עופות טמאים שאין להם אלא סימן אחד ולמיני עורב אין חוששין שכבר היו בקיאין בעורב ובמיניו והיו יודעי' שלא היו דומים להם.
כי פליגי בחוורתי. יש מי שאומר דלא ירוקתי וחורתי כולה קאמרינן אלא ירוקה כריסה וחורא כריסה אבל כל שאר הגוף שחור כעורב ומ"ה מרבינן לה מלמינהו דאי כולה לבנה דכ"ע ודאי לאו מין עורב הוא. ואיכא נוסחי נמי דגרסי הכי בחיורי כריסה ובירוקה כריסה ולקמן נמי דתניא למינהו להביא עורב העמקי ופרישנא דהיינו עורבא חורא לאו חוורא לגמרי קאמר אלא שיש בו חברבורת לבנות ולפיכך נקרא עמקי לפי שאותן החברבורות נראות כעמוקות לגבי שאר הגוף שהוא שחור והוא העוף הנקרא פיג"א בלע"ז שגדל בבתים אבל עוף הבא לפנינו כולו לבן אע"פ שיש בו סימני עורב ממש כתב הרמב"ן ז"ל להלכה אבל לא למעשה שבידוע שאינו מין עורב וכשר. ואמרו בהגדה אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בכובסין אם ידור גדי עם נמר תדור כלה עם חמותה אם תמצא עורב לבן תמצא כשרה בנשים ע"כ.
<h2>דף סג:</h2>
ולימא של עוף טהור הוא. לאו למימרא דקס"ד דדינא הכי דבעוף טהור בלחו' מהימן דכיון דאכתי לא סבירא לן טעמא דמצי משתמיט אדרבה קשיא אפילו באומר של עוף פלוני וטהור הוא אמאי מהימן אלא דלטעמיה אקשי ליה דכיון דמהימן לך אפילו כי אמר של עוף טהור ליהמני' ומפרקינן דכי אמר של עוף טהור הוא כיון דמצי משתמיט חיישינן דמשקר אבל כי אמר של עוף פלוני וטהור כיון דלא מצי משתמיט דמילתא דעבידא לגלויי הוא לא מרע נפשיה.
<h2>דף סד.</h2>
דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אסי שמנה ספקות הן לבדוק בביצים דידהו. וא"ת ודילמא איכא טהורים דדמו לטמאים ומ"ה אי אפשר לעמו' על שמנה ספיקות בבדיקת ביציהן אבל ליכא טמאים דדמו לטהורים אבל אכתי אפשר דסימני טהרה דאורייתא. יש לי לומר דקסבר תלמודא דאם איתא דאיכא טהורים דדמו לטמאים אלמא אין סימני ביצים מבדילין בין טומאה לטהרה וכיון שכן אפשר נמי דאיכא טמאים שדומין בסימניהן לטהורים והיינו נמי דאמרינן דאיכא עורבתא דדמיא לדיונה ולאו משום עורבתי לחודה הוא דאמרינן דסימנין לאו דאורייתא דא"כ כל שהיא גדולה מעורבתי דליכא לספוקי בה תשתרי אלא ודאי הכי קאמרינן כיון דאיכא עורבתי דדמיא לדיונה אלמא אין הסימנין מובהקין להבדיל בין טמא לטהור וכיון שכן כי היכי דחזינן דאיכא עורבתי דדמיא ליונה ה"נ איכא למיח' לאחריתי ודקאמרינן שני ראשים כדין שני ראשי' חדין טמאה לאו טמאה ודאי קאמר אלא דכיון דרובא דטמאים הכי איתנהו אפילו אמר של עוף פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה.
שאם רקמה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ. וא"ת למה לי רקמה בלאו הכי נמי לילקי דהא קי"ל דכל היוצא מן הטמא טמא כדאיתא בבכורות. י"ל אין ה"נ דאסירא אבל מילקא לא לקי עד שעת רקום. אבל בתוספות אמרו שביצת השרץ שלא רקמה מדאורייתא שריא דכיון דביצה אפילו טהורה כי שריא רחמנא חדוש הוא דהא הויא אבר מן החי איסור טומא' נמי אישתרי לגבה דבפ"ק דבכורות [ו' ע"ב] הוה ס"ד למימר הכי גבי חלב דכיון דשריא חלב דבהמה טהורה ה"נ שרי חלב בהמה טמאה אלא דמיעט התם בהדיא ולהכי נקט שאם רקמה ואכלה לוקה דבלא רקום אפילו אסורא ליכא מדאורייתא דכיון דשריא איסור אבר מן החי לגבי ביצה איסור טומאה נמי שריא ביה ואע"ג דביצת עוף טמא אסורה כדנפקא לן לקמן מבת היענה דוקא של עוף טמא דנפק' לן מקרא וביצת טרפה נמי דאסורה מדאוריית' כדמשמ' פ"ק די"ט [ג' ע"ב] היינו טעמא דילפינן מעוף טמא כיון דביצת עוף נמי היא אבל ביצת השרץ בהיתירא קיימא דשרץ מעוף לא יליף. ולא נהיר דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסורה ממילא ידעינן דאיסור אבר מן החי הוא דשרא רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה והיינו טעמא דביצת טרפה דאסירא וביצת השרץ נמי דכותה אלא להכי נקט שאם רקמה ואכל' משום דבלא רקמה נהי דאסורה מדאורייתא איכא מילקא מיהא לא לקי דבביצת השרץ מיהא לא מייחד בה לאו. ומיהו אה"נ שביצת עוף טמא שריקמה לוקה עליה משום שרץ העוף כי היכי דלקי בביצת השרץ משום שרץ הארץ אלא להכי נקט ביצת השרץ ולא קאמר אסור' סתמא לאשמועי' דביצת השרץ היא זו ואם רקמה צריך להתרות בו משום שרץ הארץ.
<h2>דף סד:</h2>
מתוך לשונו של רש"י ז"ל נראה לי שכך הוא גורס א"ר ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה אבל על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה. ונראה לפ"ז שכשהרקום מתפשט מקשר של חלבון והילך מיד הוא נכנס בחלמון ומ"ה א"ר ירמיה אבל נמצא על חלמון ולא אמר אבל נמצא חוץ לקשר.
<h2>דף סה.</h2>
אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן. נראה שהריא"ף ז"ל פוסק כאחרים ולפ"ז צריך לומר דנדמה דאמרינן היינו נדמה בסמנין שאם לא כן היאך אנו מתירין העוף בסימנין ניחוש שמא שוכן הוא עם אחד מהטמאים ודומה להם אלא נדמה ודאי כדכתיבנא.
<h2>דף סה:</h2>
לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם. כך היא הגרסא במקצת הנוסחאות. ויש מוחקים אותה משום דקשיא להו היכי אמרינן לא ראי שניהם כראי סלעם דהא בסמוך אסקינן דסלעם אתי מארבה ומחרגול וסלעם קרא יתירה הוא לפיכך אמרינן דהכי גרסינן לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי שניהם. ואפשר לקיים הגרסא הראשונה דמ"ה נקט ברישא ארבה וחרגול משום דבנין אב מתרווייהו עבדינן ליה כי היכי דלייתר לן סלעם וכי קאמ' ולא ראי סלעם כראי שניהם ה"ק אי לא מוקמינן סלעם לדרשא צריך שיהא לא ראי שניה' כראי סלעם והא ליכא דודאי סלעם מארבה וחרגול אתי ומ"ה עבדינן צד שוה בארבע סימנין בלחוד ולא מצרכי' בהדייהו אין ראשו ארוך דמייתר לן סלעם לראשו ארוך.
אי הכי חרגול נמי לא ליבעי קרא ותיתי מארבה ומסלעם. תמהני למאי דס"ל דכיון דשוו בארבע סימנין מייתי' ולא פרכי' אמאי לא פריך דעדיפא מיניה דסלעם וחרגול לא ליבעי קרא וליתי מארבה. וניחא לי דאי לא כתב רחמנא אלא ארבה בלחוד לא הוה מייתי אלא מאי דדמי ליה לגמרי דכי אמרינן דכיון דשוו בארבע סימנין מייתי' ולא פרכי' היינו משום דגלי לן קרא דליכא קפידא בסימנין אחרי' דהרי הכשיר בין אין לו גבחת ובין שיש לו גבחת ובין אין לו זנב ובין יש לו זנב ובהא גלי לן דליכא קפידא אלא בארבע סימנין בלחו' ומ"ה פריך ליה דאי הכי חרגול נמי לא ליבעי קרא וליתי מארבה ומסלעם לפי דבריך דכיון דגלי לן בהו דבין אין לו גבחת ובין יש לו כשר הכי נמי אית לן למימר דבין אין לו זנב ובין יש לו זנב כשר אלא מאי אית לך למימר דאפילו בשאר סימנין במאי דגלי גלי ובמאי דלא גלי לא גלי. ואי הכי נימא נמי דאף ע"ג דליכא קפידא בזנב וגבחת בין יש לו בין אין לו אפ"ה איכא קפידא באין ראשו ארוך ודאמרינן תנהו ענין לראשו ארוך ולא אמרינן תנהו ענין למי שאין בו אחד מן הסימנין כגון שאין כנפיו חופין את רובו [...] דומין הן לקרסולין שאף הן מסייעין אותו לנתר על הארץ. וכ"ת ואכתי למינהו דכתב רחמנא גבי סלעם למה לי. א"ל דגופי' לרבות כל שראשו ארוך ומינהו שלא תאמר אחד מן המינין רבה ולא יותר.
<h2>דף סו.</h2>
במאי קאמפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל בראשו ארוך קא מפלגי. תמהני אמאי לא מפלגי אלא בראשו ארוך דהא תנא דבי רב דדריש להו בכלל ובפרט בלחו' אית ליה למימר דאין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא אע"ג דאין ראשו ארוך ותנא דבי ר' ישמעאל דדריש לה בכלל ופרט וכלל מייתי כל דדמי ליה לפרטי ומטפי עלייהו נמי ראשו ארוך מייתורא דסלעם. ומתוך דוחק קושיא זו יש לי לומר דקים להו לרבנן דליכא מינא אחרינא שלא יהא ראשו ארוך בר מהני דכולהו מיני אחריני ראשן ארוך ומ"ה קאמר דליכא מידי בין תנא דבי רב ובין תנא דבי ר' ישמעאל אלא ראשו ארוך בלחו'. ומ"ה לא קשיא לי מאי דמקשו הכא אמאי לא איכא בנייהו נמי שמו חגב דתנא דבי ר"י בעי שיהא שמו חגב דמייתר ליה קרא דחגב להכי ותנא דבי רב דדריש לכולהו בפרטי לא מייתיר ליה ולא בעי שמו חגב שהרי לפי מה שכתבתי לא קשיא מידי דכיון דתנא דבי רב לא שרי אלא הני ארבעה מיני לחוד הרי כל שאין שמו חגב כשם שהוא אסור לתנא דבי ר"י כך הוא אסור לתנא דבי רב שארבע' מינין הללו שהו' מתיר כולן שמן חגב. ותמהני לתנא דבי רב נמי לעביד מה הצד מארבה וחרגול ולוקים סלעם לראשו ארוך. ונראה לי דתנא דבי רב ותנא דבי ר"י כולהו מודו דטפי עדיף למדרשינהו בפרטות מלמעבד צד שוה ואם אינן ענין לפי שאין ראוי לומר אם אינן ענין אלא היכא דליכא למידרשיה בגוונא אחרינא אלא משום דתנא דבי ר"י דריש כללי ופרטי כי האי גוונא אע"ג דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא ע"כ אית ליה למדרש מה הצד לפי שהוא תופס ארבעה למינהו כאילו הן כלל אחד וכאילו כתב אחר הפרטות למיניהם ומעתה צריך הוא לדרוש מה הצד דאי לאו הכי ליכא כעין הפרט וממילא מייתיר ליה סלעם ודריש ליה באם אינו ענין אבל תנא דבי רב דלא דריש כלל ופרט וכלל כל היכא דלא דמי כללי אהדדי דריש להו לכולהו בכלל ופרט וכיון שכן מנין לו לדרוש מה הצד מארבה וחרגול ולדרוש סלעם באם אינו ענין אדרבא אית ליה למימר שלא בא לגופו דכולהו פרטי נינהו.
<h2>דף סו:</h2>
והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא היא דכתיב ושריון קשקשי' הוא לבוש. תמיהני ממאי דילמא משום דכתב רחמנא סנפיר דגלי אקשקשת. וניחא לי דאם איתא דסנפיר הוא שם מיוחד ה"נ הוה כתב רחמנא שם מיוחד בקשקשת ולא הוה צריך לסנפיר אלא הוה משמע לן דסנפיר וקשקש' אינן שמות מיוחדין אלא שמורין דברים שהן טפלה לדג ואי הכי לא הוה לתנא למיתני אלו הן קשקשים הקבועין בו סנפירין הפורח בהם שהרי אין לנו הכרע לא בקשקשת ולא בסנפיר אלא ששניהם באין מכלל שניהם אלא ודאי אקרא דושריון קשקשים סמיך דמשמע ליה דקשקשת שם מיוחד על אחד מהן וכיון שכן לכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר אלא יגדיל תורה ויאדיר שאע"פ שקשקשת שם מיוח' כתב רחמנא סנפיר הכי שלא נטעה בפירושו של קשקשת.
מה שהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים אף כשהתיר בסתם לא התיר אלא בכלים. תמהיני ואמאי משמע מקרא דמפורש דלא התיר אלא בכלים טפי מקרא דסתום והרי בכל אחד מהם כלל ופרט וכלל ואיכא למדרש מכל חד מה הפרט מפורש מים גדלים על גבי קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע ואין שום הוכחא בזה יותר למקרא מפורש מן הסתום הי דהוי סתום והי דהוי מפורש. וניחא לי דה"ק דקרא דמפורש נקטי למדרש תחלה ומיניה ודאי משמע דלא התיר אלא בכלים משום דדרשינן מה הפרט מפורש מים גדלין ע"ג קרקע אלא דהוה לן אפשר למימ' דכיון דמקרא אחד סתום מייתיר לן דמרבינן מיניה אפילו בורות שיחין ומערות. ומ"ה קאמר דליתא אלא את זה תאכלו מכל אשר במים מצטריך לן להכי דאי לא הוה אמרינן דכשם שהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים כך כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים ולא אמרינן דמייתורא מרבינן בורות שיחין ומערות משום דמצטריך לן לגלויו אקרא דמפורש כדאיתא בסוגיין.
לא ס"ד דכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת וכו'. וא"ת ונימא איפכא דנוקי מיעוטא דקרא דיש לו אפשטיה דהא בכלים אפילו אית ליה לא תיכול וקרא דאין לו נדרוש אדיוקי' דבימים ובנחלים הו' דלית ליה לא תיכול הא אית ליה אכול אבל בכלים אע"ג דאית ליה לא תיכול. לאו קושיא היא דמיעוטא דקרא דאין לו ליכא למידרשיה אדיוקיה דהא לאו לדיוקא אתא אלא לגופה דאין לו לא תיכול דאע"ג דכתוב התירא ביש לו ושומע אני הא לית ליה לא תיכול אפ"ה אצטריך אין לו לגופיה לעבור עליו בלא תעשה הילכך כיון דלגופיה אתא מיעוטא דכתיב ביה אגופיה מוקמינן ליה ולאו לדיוקא אבל בקרא דיש לו שפיר מצינו לאוקומי מיעוטא אדיוקיה שהרי כל עצמו לדיוקיה בלחו' הוא דאצטריך.
<h2>דף סז.</h2>
מה ראית למעט בורות שיחין ומערות ולרבות חריצין ונעיצין. יש לתמוה מה ראה מתתיה בן יהודה לומר כך שהרי הדבר פשוט שיותר הן קרובין חריצין ונעיצין לימים ונחלים מבורות שיחין ומערות. ואפשר שהמים שבחריצין ונעיצין מועטין והמים שבבורות מרובין ומ"ה קאמר מה ראית דאע"ג דחריצין דמו טפי לימים ונחלים מפני שהן נובעין הרי בורות שיחין ומערות נמי דמו ליה טפי מפני שמימיהן מרובין. ומ"ה מהדר דחריצין ונעיצין דמי בתרתי חדא שהן נובעין ועוד שאינן עצורין ובורות שיחין ומערות אע"ג דדמו להו טפי ברבוי מימיהן אע"פ כן הרי הם חלוקין מהם בשני דברים הללו. וכי פרכינן ואיפוך אנא אין הכא נמי דלמאן דדריש בכלל ופרט וכלל איכא למפרך הך פרכא אלא דתלמודא נטר לה עד סיפא.
<h2>דף סח.</h2>
הכא נמי לא נצרכה אלא למקום חתך. פי' והיינו טעמא דמהניא חזרה למקום חתך טפי מלאבר כולו משום דמקום חתך לא יצא ממחיצתו ולא קרינא ביה ובשר בשדה טרפה דנימא שיהא כטרפ' שאין לה היתר ונהי דבלא החזירו מקום חתך אסור שכיון שאין הבהמ' מקפת אבר זה מכל צדדיו לא קרינ' ביה בהמה בבהמה החזירו מיהא שרי דהשתא בהמה בבהמה קרינא ביה. אבל אבר גופיה שיצא חוץ ממחיצתו קרינא ביה ובשר בשדה והרי הוא כטרפה דשוב אין לה היתר. זה נראה מתוך פי' רש"י ז"ל. ותמהני דמקום חתך כיון דלא קרינא ביה בהמה בבהמה כבר יצא חוץ ממחיצתו דהא אמרת שאין מחיצת העובר אלא ממקום חתך ונמצא שאין בין מקום חתך ושאר האבר היוצא כלום ואפשר דבשר הגלויי משמע כדממעטינן לקמן בפירקן מעל פני השדה עובר במעי אשה. אי נמי דבדין הוא דלמקום חתך נמי לא תועיל חזרה אלא דמעטיה קרא בהדיא כדאמרינן לקמן פרסה החזיר אכול ואוקים למקום חתך כיון דמ"מ לא יצא חוץ לגמרי כאבר עצמו.
<h2>דף סח:</h2>
לא חד למקום חתך וחד לקלוט במעי פרה. פי' רש"י ז"ל דלהאי לישנא האי דאמרינן פרסה החזיר אכול לאו דוקא החזיר אלא משום אידך דאתי למשרי מקום [חתך] נקט לה. והרא"ה ז"ל תירץ דלהכי נקט החזיר לאשמועינן דאפילו קלוט במעי פרה חזרה מועלת למקום חתך שבו שלא תאמר כי מהניא חזרה ה"מ לעובר בעלמא אבל קלוט במעי פרה דביציאתו לאויר העולם נאסר אין דינו כשאר עוברים להתיר מקום חתך שלו קמ"ל דאפילו להאי מהניא ליה חזרה למקום חתך. ודאמרינן חד לקלוט במעי פרה ואליבא דר' שמעון. א"ל תינח לר"ש לרבנן מאי איכא למימר. וניחא לי לר"ש דיליף היתירא דעובר בבהמה בבהמה כדמוכח סוגיין דלקמן לא אצטריך הכא למיסר דמות יונה ומ"ה מוקי דתניא דפרסה לקלוט אבל לרבנן דילפי היתירא דעובר מרבויא דוכל בהמה לרבות את הולד ומ"ה מצטריך להו פרסה למיסר דמות יונה והכא מ"ה מתרץ לה אליבא דר"ש משום דברייתא כותיה אזלא דמוקי פרסה להתירא דלרבנן אדרבה פרסה למיסר אתא.
חטאת הוא דפרט לה רחמנא וכו'. נ"ל דחטאת גלי לן דובשר בשדה טרפה לא אתא אלא ללאו בחטאת שיצתה דלישנא הכי משמע הכל היו אי לאו דחטאת גלי לן שאין כולן בכלל אלא מקצת ומ"ה טרפה דדרשינן ליה למסקנא כדדרשי' ליה מעיקרא.
תיובתא דעולא תיובתא. ואי קשיא א"כ למה פרט הכתוב חטאת. איכא למימר כדי שלא נלמוד קדשים ממעשר שני ובכורים דהכי מסתברא נמי טפי משום דהוי קדשים מקדשי' ונימא דקרא דטרפה לחולין אתא לפיכך הוצרך הכתוב לפרוט חטאת.
מאי בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים. פי' רש"י ז"ל מאי איכא בין האי לישנא ללישנא קמא וקאמר דאיכא בנייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואליבא דרב אבל לר' יוחנן ליכא מידי דלתרווייהו לישני ס"ל לר' יוחנן דאפילו מה שיצא לחוץ אית ליה תקנתא בחזרה. ולא מחוור דא"כ הוה ליה למימר מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דמאי בנייהו סתמא בין רב לר' יוחנן משמע ועוד דא"כ ר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים אתותב כדאתותב ללישנא קמא. וא"כ היכי איבעי לן בסמוך לדברי האומר אין לידה לאיברים כיון דאתותב. ועוד דכיון דלמ"ד אין לידה לאיברים אפילו מאי דנפק אית ליה תקנתא בחזרה היכי מספקא לן בסמוך אליביה הוציא העובר את ידו והחזיר וכו' מי אמרינן הא נפיק ליה רוביה וכיון דהדרי נתקן בחזרה היאך יצטרף לאסור אלא עיקרן של דברים כמו שפי' (ר"ת) [ר"ח] והריא"ף ז"ל דכי אמרינן מאי בנייהו בין רב לרבי יוחנן קאמרינן ומהדרינן דאיכא בנייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים כלומר דאפילו לר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים מאי דנפק לבראי לית ליה תקנתא בחזרה ובמיעוט אבר שבפנים בלחו' הוא דפליגי דס"ל לרב שכשם שרובו של עובר שיצא לחוץ גורר את מיעוטו שבפנים לאסור כך רוב אבר שבחוץ גורר את מיעוטו שבפנים לאסור ולר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברי' א"ל דדוק' מה שיצא לחוץ אסו' אבל מיעוטו שלא יצא מותר. ולהאי פירושא נקטינן כר' יוחנן דאין לידה לאיברים ומיעוט אבר שבפני' שרו דכיון דלהאי לישנא לא אתותב הדרינן לכללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומ"ה בעינן אליביה הוציא עובר את ידו והחזירו וכו' מהו מי אמרינן הא נפיק ליה רוביה דהא כיון דר' יוחנן גופיה מודה דמה שיצא נאסר ולית ליה תקנתא בחזרה בעובר זה כיון שנאסר רוב ביוצא אף מיעוט שלא יצא אסור או דילמא כיון דהדר אין המיעו' נמשך אחר הרוב ואינו נאסר עמו כי היכי דלדידיה מיעוט אבר אינו נאסר אחר רוב אבר שיצא לחוץ. וא"ת היכי אמרי' דאפילו ר' יוחנן מודה דמאי דנפק לבראי לית ליה תקנתא בחזרה והא אמרינן לקמן [ע"ג ע"א] גבי הא דאמר ר' יוחנן מחלוק' באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל דשחיטה עושה נפול וא"ר יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה אלמא דר' יוחנן אפילו מה שיצא לחוץ אית ליה תקנתא בחזרה. תירץ הרשב"א ז"ל דההוא טעמא ללישנא קמא דר' יוחנן דאמר אבר עצמו מותר איתמר ואע"ג דהאי לישנ' אתותב ההיא סברא נמי אדחייה לה לקמן ולא קיימי' וכיון דלא קיימא לא דייקינן עלה. נמצא עכשיו פסקן של דברים דהוציא העובר את ידו בין החזירה בין לא החזיר' אבר עצמו אסור דמ"ד אבר עצמו מותר הא אתות' מיהו החזירה קודם שחיטה מקום חתך מותר ואפילו לא החזירה מיעוט אבר שבפנים נשאר מותר כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים דבהא לא אתותב. וכן פסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות. ולענין בעיין דהוציא ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו כיון דלא איפשיטא הויא ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
<h2>דף סט.</h2>
בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. פי' ואפילו למ"ד זה וזה גורם מותר דכי איכא חד גורם דאיסורא וגורם אחד דהתירא הוא דמקרי זה וזה גורם ושרי אבל היכא דתרווייהו דהתירא נינהו אלא שזה טעון שחיטה וזה אינו טעון. משום זה וזה גורם לא אמרינן דלשתרי בלא שחיטה אלא כיון דמצד אביו אינו צריך ומצ' אמו צריך הרי הוא כמעות ואין לו תקנה.
לא צריכא דאזיל אבן פקועה דכותיה מאי אבר מוליד אבר וחתיך ליה ושרי. כלומר בין למ"ד זה וזה גורם אסור בחתיכ' ההוא אבר שרי ולמ"ד נמי דזה וזה גורם מותר צריך לחתוך אותו אבר לפי שאין בו אלא גורם אחד של איסור. ונ"ל דמשום הכי נקט דכותיה כלומר כל שיש לו ג"כ איסור יוצא דבלאו הכי לרבנן דאמרי אין חוששין לזרע האב אפשר דאפילו למ"ד זה וזה גורם אסור אפילו אבר גופיה שרי ומ"מ למ"ד זה וזה גורם מותר אבר גופיה שרי בין לרבנן בין לחנניה ומ"ה נמי צריך שיהא באב איסור יוצא דאי לא למ"ד זה וזה גורם מותר אבר גופיה שרי לחנניה מיהת או דילמא מבלבל זרעיה ולמ"ד זה וזה גורם אסור כולו אסור ולמ"ד זה וזה גורם מותר כולו מותר ואפילו אותו אבר אינו צריך לחתוך.
<h2>דף סט:</h2>
הא מני ר' שמעון היא דמקיש תמורה למעשר. פי' רש"י ז"ל הא מני ר' שמעון היא ולאו משום דס"ל דעובר לא מקרי בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר כדתנן בפ"ק דתמור' א"ר שמעון והלא מעשר בכלל כל הקדשים הוא ולמה יוצא לחוץ להקיש אליו ולומר לך מה מעשר קרבן יחיד אף כל קרבן יחי' יצאו קרבנות צבור כלומ' שאין התמורה נתפסת בהם. וא"ל דאי מהא היכי שמעינן ליה לר"ש דמקיש תמורה למעשר הא מהתם לא משמע אלא דמעשר אתקש לקדשים. י"ל דפשיטא לן דתמורות בקדשים אתקוש לקדשים דבין במעשר בין בשאר קדשים כתיב והיה הוא ותמורתו וכיון דר"ש מקיש שאר קדשים למעשר ממילא אתקוש כולהו תמורות למעשר.
<h2>דף ע.</h2>
כרכתו אחזתו והוציאתו מהו. זו היא גרש"י ז"ל ופי' שכרכתו אשה לעובר זה בידיה והוציאתו. ולא מחוור דא"כ מאי כרכתו אחזתו בכרכתו והוציאתו או אחזתו והוציאתו סגי. ועוד לימא כרכו אחזו כלישנא דמתניתין דנקט ליה ברועה ואיהו נמי כרכו בסיב קאמר. ועוד מאי קאמר אי דנפיק דרך רישיה פטרתיה דמשמע שאין האשה יכולה להכניס ידה בפנים עד שהתחילה לבא דהא ליתא דבהדיא תנן הושיטה החיה את ידה וכו' והאשה טהורה עד שיצא הולד וכיון שכן אפילו כד נפיק דרך רישיה משכחת לה ובשהכניסה ידה קודם לה והוציאתו. לפיכך נראה כגרסת ר"ח ז"ל שהוא גורס כרכתו אחותו והוציאתו וקא מיבעי ליה מי הוי חציצה ואמרי' היכי דמי אי דנפק דרך רישי' פטרתה אלא דנפק דרך מרגלותיה כלומר אם נקבה זו יצאתה דרך ראשה ואח"כ הוציאתו לזכר הא פטרתיה היא לרחם אלא דנפק דרך מרגלותיה וזכר יצא דרך ראשו כדרכו וקודם שיצא רוב גופה הוציא הזכר את ראשו וקמבעי ליה אי הוה חציצה או לא. ולא תקשי לך אי בנקבה עסקינן היכי קאמר דנפק דרך רישיה שהוא לשון זכר דה"ק אי דנפק עובר זה דרך רישיה פטרתיה ובעיין לא איפשטא ולחומרא.
<h2>דף ע:</h2>
הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. וא"ת וכי היכי דדרשינן וכל דכתיב גבי עובר לרבות מהלכי שמנ' נדרוש נמי בכל החיה לרבות מהלכי שמנה וקלוט במעי פרה לטמא. י"ל דהא דרשינן ליה בספרא בכל החיה לרבות את הפיל כלומר שאע"פ שאינו הולך עד שמסרבין אותו הולך על ארבע מיקרי וא"ת איפוך אנא ולימא דוכל הולך לרבות את הפיל ורבוייא דוכל החיה לרבות קלוט במעי פרה י"ל מסתברא קאי בטמאים ומרבה בטמאים אבל קלוט במעי פרה לא מרבינן דטהור הוא.
אי לאו דר' יצחק הוה אמינא כולה לכדרבי הוא דאתא. ואע"ג דרבי מבהמה טמאה וחיה בלחו' נפקא ודרב נחמן בר יצחק תפוק מטמאה שהזכיר הכתוב גבי חיה הא קי"ל דכל הפרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא מפני דבר שנתחדש בה וכמו שכתב רש"י ז"ל. ואע"ג דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן הכא ליכא למידרש הא שהרי הקיש הכתוב טמאה לטהורה אבל השתא דכתיב וכל הולך על כפיו גלי לן דלא מקשינן טמאה לטהורה ודרשינן נבלת חיה טמאה לאיתויי עובר.
נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה ולמדנו חיה בכלל בהמה וכו'. וא"ת למה לי למימר וכי ימות זו בהמה טמאה דהא אנן חיה טהורה הוא דבעינן מנלן דבהמה טמאה בהדיא כתיבא וה"ל למימר וכי ימות מן הבהמה כתיב ולמדנו חיה בכלל בהמה. י"ל אצטריך דאי לא איירי קרא אלא בבהמה טהורה בלחו' לא מרבינן חיה טהורה בכללה ואע"ג דאשכחן בעלמא חיה בכלל בהמה וכדאמרינן בסמוך הוה אמינא דהיינו גבי סימנים דגלי ביה קרא בהדיא דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מן הבהמה אבל בעלמא לא דהא הכא אע"ג דכתי' בהמה טמאה כתיב נמי חיה טמאה ולא מוקמינן חיה טמאה לכדר' אלא אמרינן דלהכי כתב רחמנא בהמה טמאה וחיה טמאה משום דאין חיה בכלל בהמה ונבלת חיה טהורה לא מטמאה מ"ה אצטריך למימר דהכא בבהמה טמאה נמי איירי וכיון דעל כרחין חיה טמאה הרי היא לנבלות כבהמה טמאה כדכתיב קרא בהדיא חיה טהורה נמי הרי היא כבהמ' טהורה שהרי הקיש הכתוב בהמה טמאה לבהמה טהורה לומר לך כשם שחיה טמאה בכלל בהמה טמאה כך חיה טהורה בכלל בהמה טהורה. וכי כתיב באידך קרא חיה טמאה ובהמה טמאה לכדרבי.
<h2>דף עא.</h2>
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה. דתנן המפלת וכו'. הניחא לר"מ אלא לרבנן למה לי כלומר לרבנן דפליגי עליה דר"מ בהמה טמאה בכלל חיה טמאה למה לי ואמרינן לכדרבי דתניא אקרא אני חיה וכו' וגרסת רש"י ז"ל מפורשת בפירושין.
<h2>דף עא:</h2>
מה לכלי חרס שאינו מטמא מגבו. תמהני מאי פירכא מ"מ בין שיהא כלי חרס קל או חמור איכא למיגמר מיניה שיותר ראוי להציל על טהרה מלהציל על טומאה וכיון שכן אדם שמציל על טומאה כ"ש שמציל על טהרה. וכי תימא ה"ק דמתוך שאינו מטמא מגבו מציל לפי שאין הטומאה יכול ליכנס אי הכי לא משני מידי ומתוך הדוחק יש לי לומר שאע"פ שאינו מטמא מגבו אפ"ה אם לא שהוא מבליע טהרה שבתוכו היתה טמאה דמכל מקום תוך אהל המת הוא והכי פריך דילמא מתוך שהוא קל ראתה התורה להקל עליו ויותר ראוי להקל בטהרה שבתוכו מבטומאה שבתוכו כיון שאינו מטמא מגבו שזה מסייע שלא תטמא טהרה שבתוכו ומהדר ליה דמתוכו קאמרינן ואין לתוכו קולא כלל וטעמא דאינו מטמא מגבו לא סגי לטהר טהרה שבתוכו כדכתיב'.
אמר רבא תרווייהו תננהו טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. עיקר פרכיה מטהרה בלועה תנינא אבל טומאה בלועה תנינא לא קשיא ליה דרבא לאו טומאה בלועה אתא לאשמועינן דהא כשם קאמר דאלמא מילתא פשיטא היא. והקשה הרמב"ן ז"ל טומאה בלועה ממתניתן הוה ליה למימר תנינא דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד. ונ"ל דמשום דאכתי לא קיימינן אטעמא דמתניתין דהא מדתנן בה נמי החיה מטמאה טומאת שבעה משמע דטומא' בלועה נמי מטמאה מ"ה לא אמר ליה תנינ' ממתניתין ובתר הכי גמרא מפרש לה וטעמא דחיה משום גזרה היא.
כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. פי' רש"י ז"ל דאי ממתניתין דקתני טובל ואוכל בתרומתו הוה אמינא דהתם לאו משום טומאה בלועה היא אלא משום מגע בית הסתרים. וכי תימא במשא מיהא ליטמא ליתא לפי שאין טומאת משא אלא למי שטומאתו מחמת עצמו כנבלה ומעיינות הזב אבל טבע' זו שאין טומאתה מחמת עצמה אלא שקבלה טומאה מאחר אין לה טומאת משא. והקשו עליו בתוספות שהרי מדרס הזב אין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר ואפ"ה מטמא במשא ומקרא מלא דבר הכתוב והנושא אותם וכו'. ומיהו אפשר לפרש על דרך רש"י ז"ל דטבעת זו אפילו נטמאת במת אינה מטמאה במשא שהרי אין טמא מת טומאת משא כלל דאע"ג דאמרינן חרב הרי הוא כחלל ומת עצמו מטמא במשא ליכא למימ' הכי גבי טומאת מנא שהרי מת עצמו אינו מטמא במשא אלא מק"ו דנבלה וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכשם שאין לנוגע בנבלה טומאת משא הכי נמי לנוגע במת. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' טומאת מת ה"ט] דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל לענין משא. אבל מ"מ אין פי' רש"י ז"ל מחוור דמ"מ טהרה בלוע' תנינא שאע"פ שאין בית הסתרי' של אדם מטמ' מ"מ טבע' זו תקבל טומא' באהל המת ועיקר פרכיה מטהרה בלועה הוא וכמו שכתבנו למעלה. ועוד שלפי פי' רש"י ז"ל למה ליה לאוקומה בשתי טבעות לימא כי קאמר רבה באוכל נבלה דאף ע"ג דטומאתה מחמת עצמה אינה מטמאה דהויא לה טומאה בלועה. וכן מה שכתב רש"י ז"ל בסמוך במאי דאמרינן דלא תימא אליבא דר"ע דאמר עובר במעי אשה טמא דאי אליבא דר"ע מיתוקמ' הא דתנן והאשה טהור' עד שיצא הולד היינו טעמא משום דמגע בית הסתרים הוא. ליתה דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא שהרי מת מטמא במשא הוא. אלא ודאי ה"פ דאי ממתני' הוה אמינא דכי אמרינן דטומאה בלועה אינה מטמאה וכן טהרה היינו לאדם הבולעה אבל בלע שתי טבעות אחת טמא' ואחת טהורה הוה אמינא אין זו טומאה בלועה לגבי טבעות שאצלה דכמונחין בקופסא הן קמ"ל רבה דאפילו בשתי טבעות טהורה דטהרה בלועה אינה מטמאה. והא דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה. ה"ק כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה כך אם יש עמה טהרה בלועה כגון שתי טבעות אינה מקבלת טומאה ממנה ולפי זה טהרה בלועה כי האי גוונא דאינה מטמאה לרבה לאו מק"ו דכלי חרס המוקף צמיד פתיל יליף לה כדאמרינן מעיקרא דההוא ק"ו לא סגי אלא לבולעה אלא דמעיקרא דקס"ד דרבה בטבעת אחת טהורה הוא דקא מפרש תלמודא אליביה דמק"ו דכלי חרס גמר לה. אבל השתא דאוקים בשתי טבעות ליכא למיגמר מהתם כלל אלא דרבה מדר' ישמעאל יליף לה דמוכח בהדיא דעובר במעי אשה טהור מדאורייתא כלומר אפילו בנגיעה בפנים דהא מקרא דכל אשר יגע יליף לה והוי כעין שתי טבעות. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן בסמוך דלא תימא אליביה דר"ע דאמר עובר במעי אשה טמא דאלמא אפשר לאוקומי מתני' כותיה אע"ג דתנן והאשה טהורה עד שיצא הולד משום דכי אמר ר"ע עובר במעי אשה טמא היינו כגון שפשטה חיה ידה ונגעה בו דהוי דומיא דשתי טבעות דומיא דאשר יגע על פני השדה דבההוא פליג ר"ע אבל עובר לאשה עצמה דהוי דומיא דטבעות אחת לאותו שבלעה מודה ר"ע דטומאה בלועה היא ולא מיטמי' ומ"ה אי מוקמינן מתניתין כר' עקיבא אתי שפיר הא דתנן בה והאשה טהורה עד שיצא הולד.
<h2>דף עג.</h2>
מטביל עד מקום המדה דברי ר"מ. וא"ת ולר"מ כיון שהוא עתיד לקצצו הרי הוא מקפיד עליו ואפילו מיעוטו המקפיד קי"ל דחוצץ בטבילה ואפילו בכלים כדאמרינן בפסחים גבי עריבה. וניחא לי דמקפי' עליו היינו שקשה עליו כשעומ' שם בשעת טבילה ולפיכך חוצץ אבל כאן ניחא ליה שיעמו' שם עד שעת קציצה ומ"מ כיון שגמר בדעתו לקצצה בסוף לר' מאיר כקצוץ דמי.
<h2>דף עג:</h2>
אבל באבר דבהמה ד"ה אין שחיטה עושה נפול. וקי"ל הכי הילכך אבר עצמו מותר מדאורייתא ואין בו אלא מצות פרוש בלבד כדאיתא לקמן.
מיתה תנינא שחיטה תנינא. וא"ת והיכי מקשינן עליה תנינא והא פליגי עליה בלישנא קמא ר' יוחנן ור"ל. יש לומר דאורחא דתלמודא בהכי כדאמרינן לעיל בפ' השוחט [ל"ח ע"א] גבי פרכוס מאי קמ"ל תנינא ואע"ג דרב פליג עליה וכן במס' שבת בפ' כירה [ל"ז ע"ב] גבי משהה קדרה ע"ג כירה אמרינן ורב ששת מאי קמ"ל תנינא ואע"ג דפליג עליה כמה אשלי רברבי ולית הלכתא נמי כרב ששת.
אימא לא לבעי הכשר קמ"ל. פי' רש"י ז"ל משום דסופו לטמא טומא' חמורה אמרינן תחלתו לא אמרינן. וליתה אלא משום שכשמש מעשה עץ בעלמא שמש וה"ה לסופו לטמא טומאה חמורה כגון בצק שבסדקי עריב' כדאיתא לקמן בפרק העור והרוטב [קכ"ט ע"א].
<h2>דף עד.</h2>
מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי וכו' קורעו ומוצי' את דמו. פי' רש"י ז"ל אבל חלבו שרי כדקתני לקמן מה חלב ושתי כליו' האמורים באשם מוצא מכלל שליל וכו'. וקשה לי אי להתיר חלבו צריכי' לההוא דרשא תינח חלבו דשרי אבל גידו מנלן ואלו בגמרא אמרינן דחלבו וגידו של שליל הניתר בשחיטת אמו שרו לפיכך נראה דשריותא דחלב מכל בבהמה נפקא לן וההוא דרשא דמה חל' ושתי כליות האמורי' באשם מוצא מכלל שליל דמוכחינן מיניה לקמן לר"ל דחלבו של שליל שרי באכיל' להושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה שלא הותר בשחיטת אמו הוא דגמרינן מינה אבל כל שהותר בשחיטת אמו כל שיש בעובר שרי מכל בבהמה תאכלו. וא"ת א"כ למה לי מוציא את דמו. נ"ל דליכא למימר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא מידי דבר אוכלא כגון חלב וגיד דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו ואע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה הכא כיון דאיכא לאוקומא אמידי דבר אכילה לא מוקמינן ליה אדם.
מצא בן תשעה חי טעון שחיט'. פי' דס"ל לר"מ שלא התירה התורה עובר בשחיטת אמו אלא בשאי אפשר לו בשחיטת עצמו כגון בן תשעה מת או בן ח' אפילו חי אבל בן תשעה חי שהוא ניתר בשחיטת עצמו לא התירתו תורה ורבנן סברי כל בבהמה שריא רחמנא ואפילו בן תשעה חי.
<h2>דף עד:</h2>
ר' יוחנן אומר אף לדברי המתיר בחלב אוסר בדם. משמע דלר"י דמו אסור וענש כרת דמדמסקינן דר"ל דאמר מתיר בדמו לומר שאין ענוש כרת מכלל דלר' יוחנן דאמר אוסר בדמו ענוש כרת קאמר דאי לא במאי פליגי. וכתב הרמב"ן ז"ל דר' יוחנן הוא דאמר הכי אליבא דר' יהודה ולית ליה לר' יוחנן אליבא דר' יהודה דכל היכא דלא מחייב אדם הנפש לא מחייב אדם התמצית אלא הרי דמו של שליל כדם התמצית וענוש כרת אבל אנן דלא קי"ל כר' יהודה אין חייבין עליו כרת אלא כדם איברים הוא אי נמי כדם התמצי' וזה שכתב' הריא"ף ז"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמר' בגמרא אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא ותפס לעצמו הלשון הכתוב בה ואין דברי הריא"ף ז"ל מוכיחין כן שהרי כתוב מחלוקתן של ר' שמעון ב"ל ור' יוחנן וכתב וקי"ל כר' יוחנן ואם איתא אדרבה לא קי"ל כר' יוחנן וכן הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"י) [פ"ו ה"ה] מהלכות מאכלות אסורות השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד לפיכך דם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבו עליו כרת אלמא ס"ל לר' יוחנן אפילו אליבא דרבנן איכא כרת בדמו של שליל וכי תימא דהיאך אפשר והא אמרינן דבשליל ליכא דם הנפש (וקי"ל) [והוה ליה] כדם האיברים או כדם התמצית דלרבנן דקי"ל כותיה דאינן אלא באזהרה. וי"ל דכי אמרינן ה"מ לר"ל דכיון דס"ל דאפילו לר' יהודה ליכא כרת בדמו של שליל ע"כ אית ליה למימר דשליל לית ליה דם הנפש וכדמתרצינן בגמרא אליביה אבל לר' יוחנן דאמר דר' יהודה ענוש כרת בדמו ס"ל דבשליל דם הנפש אית ביה דכיון דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אף מצד עצמו יש בו חיות ודם הנפש קרי הילכך לר' יהודה אכוליה דמו של שליל ענוש כרת ולדידן דקי"ל כרבנן דאמרי דם האיברים באזהרה בדם הנפש שלו ענוש כרת ודם איבריו באזהרה ודינן שוה לבהמה גמורה.
מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסח. פי' רש"י ז"ל דפסח קדשים הוא ויוצא דופן פסול בקדשים הכא נמי לגבי פטר חמור גמרינן מיניה דיוצא דופן פסול. וא"ת א"כ היכי אמרינן אליבא דר' יוחנן לא תיבעי לך דכיון דאמר טעון שחיטה שה מעליא הוא מ"מ יפסל משום יוצא דופן, תירץ הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן הכי מעיקרא ה"מ מקמי דתיקום לן ג"ש ולא מספקא לן אליבא דרבנן אלא משום דכבשרא בדיקולא דמיא אבל כר"מ דאמר טעון שחיטה קס"ד דפודין בו והא דאמרינן מאי דעתיך דילפית שה שה מפסח לאו דמעיקרא סבירא לן הכי אלא ה"ק ליה ודאי כיון דאמרת אין פודין לאו משום דכבשר בדיקולא דמי דהא טעמא דרהיט ואזיל רהיט ואתי מעלי טפי אלא מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסח ובעית למימר דבין לרבנן בין לר"מ אין פודין.
אי מה להלן זכר תם ובן שנה וכו' א"כ שה שה מאי אהני ליה. פי' ומשמע ליה טפי דגזירה שוה דשה שה לבן פקועה אתא טפי מאידך משום דאע"ג דלא הוי תמים ובן שנה שה מיקרי ונקבה נמי שה מיקריא אבל בן פקועה לאו שה הוא דאליבא דרבנן דאמרי אין טעון שחיטה כמאן דמנח בשרא בדיקולא דמי ואפילו לר"מ דאמר טעון שחיטה כיון דבן פקועה הוא ולא נולד כדרך הנולדים ס"ל דלא מיקרי שה. ובתוספות פי' דה"ק מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח ומיפסל מטעם שחוטה כדאמרינן בפ"ק דבכורות דאין פודין בשחוטה ולר"מ כיון דצריך שחיטה פודין בו. והקשה עליהם הרמב"ן ז"ל ומ"מ מיפסיל אפילו לר"מ משום יוצא דופן ולדידי לא קשיא דפשיטא לי דפסול יוצא דופן תפדה תפדה מרבי ליה להתירא אבל פסול שחיטה לא דלאו שה מיקרי.
א"ל בשחיטה וכר' שמעון דאמר שחיטה מכשרת ולא דם וא"ת והא ר' מאיר לית ליה דר' שמעון דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל דר"מ סבר שחיטה מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחיטה מכשרת ולא דם. והא דתנן ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה ושלש מחלוקות בדבר.
<h2>דף עה.</h2>
כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו ר' יוחנן אומר חלבו כחלב בהמה וכו'. פי' ר"י ור"ל כר' יהודה ס"ל דאמר חלבו של שליל מותר וכך פי' רש"י ז"ל ואליביה פליגי וכך נ"ל בטעמם דר' יוחנן סבר כיון דקרייה רחמנא בהמה כדכתיב בהמה בבהמה תאכלו הרי הוא כבהמה גמורה אלא שכל זמן שהוא בפנים כל מה שיש בו התירה תורה בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו ומ"ה חלבו וגידו שרו אבל כשתלש ממנו והוציא לחוץ חלבו כחלב בהמה ור"ל סבר דהא ודאי חלב גמור לא התירה תורה בשחיטה הילכך כיון שאמרה תורה כל בבהמה תאכלו ואפילו חלבו וגידו ש"מ דלא מיקרי חלב עד דאיכא חדשים ואוירא הילכך אפילו תלש ממנו חלב והוציא לחוץ מותר דלא מיקרי חלב. ולפי שיטה זו קי"ל כר' יהודה דשליל הוא וחלבו וגידו שרו מדתנא ליה תנא לר' יהודה בלשון חכמים אבל תלש ממנו חלב והוציא לחוץ כר' יוחנן דחדשים גרמי. וכך נראה דעת הריא"ף ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות בשחיטה דשליל כר' יהודה שהוא ניתר בשחיטת אמו ובפ"ז מהל' פסח דכל היכא דאיכא חדשים אפילו חלבו הנמצא בפנים אסור מכלל דס"ל לר' יוחנן דחדשים גרמי לאסור חלבו ואפילו חלב שהוא בפני' בשעת שחיטה ולפי זה כי נקיט הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב לרבותיה דר"ל נקטיה דאפילו ביצא לחוץ שרי אבל לר' יוחנן אפילו מה שבתוכו הוא אסור ודברי תימה הם דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואר"א א"ר הושעיא מחלוקות בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו כלומר היתר חלבו בהיתר שחיטה תלי ולפיכך נראה עיקרן של דברים כמו שכתבנו.
א"ר חסדא השוחט את הטרפה וכו'. ולטעמיך הא דתנא ר' חייא השוחט את הבהמה וכו' זו היא גרסת רש"י ז"ל. ולפי זה כי קאמר טעון שחיטה ניתר בשחיטה הוה ליה למימר אלא להכי אמר טעון דלא תיסוק אדעתין אע"פ שאמו טרפה כיון שאין בו טרפות בדין הוא שיהא ניתר בשחיטת אמו וכדאמר בפ' כסוי הדם לא צריכא לשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי סד"א הואיל ושחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמ"ל להכי קאמר טעון שחיטה חדא דאית בה תרתי דטעון שחיטה וניתר בשחיטה. ומקשינן טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כלומר דלדברי המתיר דהיינו רבנן אינו בדין שיהא ניתר בשחיטה. וא"ת היכי קאמר הכי והא איהו גופיה אמר בסמוך ארבעה סימנין שרא ביה רחמנא. תירץ הרא"ה ז"ל דהוה ס"ד דרבא ה"ק דכשאמו כשרה סימני אמו מועלין לו וכשאמו טרפה סימני עצמו מועילין לו ולא סימני אמו כלל אבל שיהיו סימני טריפה של אמו מועילין לו שאם מת יהא טהור במשא וסימני עצמו שיהא מותר בשחיטה לא. ומ"ה קאמר רבא טעון שחיטה כמאן כר"מ דליכא לפרושה כולה כרבנן והא דקאמר טעון שחיטה משום ארבעה סימנין שרא ביה רחמנא שא"כ לא יועילו לו סימני אמו כלל לטהרו מידי נבלה דארבע סימנין בהך גוונא לא שרא ביה רחמנא. ומסקינן דאפילו בכה"ג ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא שכל שלא הועיל לו סימני אמו להתירו באכילה עדיין סימניו כשלמין ושחיטה מועילה בהן. ואמר ולטעמיך הא דתני ר' חייא השוחט את הטרפה וכו'. ומהדרינן הא לא קשיא אם כבר מצאו מת קאמר וכולה כר"מ וכדפי' רש"י ז"ל. וא"ת ולמה ליה דנקט שוחט את הטרפה הוה ליה למנקט בהמה כשרה דלדידיה אפילו בכשרה טעון שחיטה ואם כבר מצאו מת מותר לכתחלה נ"ל דאין ה"נ אלא דאתא לאשמועינן דלא תימא כי אמר לן רחמנא דעובר ניתר בשחיטת אמו היינו בכשרה דאפשר לאשתרויי באכילה אבל בטרפה דלא אפשר לאשתרויי באכילה אף מידי נבלה לא יהא ניתר בשחיטה כיון שאינ' גופה קמ"ל דכיון דגלי לן רחמנא דבכשרה מותר באכילה בטרפה נמי נטהר מידי נבלה. זהו פי' הסוגיא לפי שטתו של רש"י ז"ל אבל איכא נוסחי דגרסי א"ר חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו' וכן כדתני ר' חייא וה"פ דקס"ד דבבהמה כשרה קאמר ומ"ה מקשינן טעון שחיטה כמאן כר"מ דאלו לרבנן אינו טעון ואם מת טהור מלטמא במשא כמאן כרבנן ואף על גב דלרבנן מותר הוא באכילה הב"ע כגון שהפריס על גבי קרקע וקמ"ל דאע"ג דאמרי רבנן כשהפריס צריך שחיטה ה"מ להתירו באכילה משום מראית עין אבל לא שיהא מטמא בנבלה. וכי תימא א"כ רישא דקתני טעון שחיטה לוקמא כשהפריס וכולה כרבנן ליתא דהא שוחט ומצא בה קתני דמשמע מיד אבל סיפא ה"ק ואם מת לאחר מכן טהור מלטמא במשא ולטעמיך הא דתני ר' חייא וכו' הא לא קשיא ר' חייא אם כבר מצא מת קאמר פי' ובטרפה מיירי ומ"ה טהור מלטמא במשא אבל אינו מותר באכילה וה"ק השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי אפילו בכשרה טעון שחיטה ואם מצאו מת אפילו בטרפה טהור מלטמא במשא אלא לדידך קשיא דליכא למימר ואם כבר מצאו קאמרת דבשלמא ברייתא דר' חייא איכא למימר דר"מ קתני לה אבל התם אי סבירא ליה כר"מ אימא הלכה כר"מ ופריק לדידיה נמי לא קשיא דבטרפה נמי קאמינא וכרבנן וס"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא והא דקאמר טעון שחיטה עיקר מילתיה לומר שהוא ניתר בשחיטה אלא משום דאיכא למימר נמי דכיון דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה כלל מ"ה אמר טעון שחיטה חדא דאית בה תרתי שהוא טעון שחיטה וניתר בה וכמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף עו.</h2>
הדר אמר שפיר עבדי דלא אמרי ליה. תמהני ואמאי והא שפיר מצי לשנויי דלמעלה מן הארכובה היינו בכל פרק האמצעי ואפילו למעלה מצומת הגידין ולא שמעינן ליה מוכן שניטל צומת הגידין שלא תאמר חותכה מכאן ומתה חותכ' מכאן וחיתה כסבריה דעול' ונטל צומת הגידין נמי לא שמעינן ליה מהא דהכא נחתכו לגמרי ומתוך הדוחק יש לי לומר דלרב יהודה לא משמע כלל דתיסק אדעתיה חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה הילכך מוכן שנטל צומת הגידין שמעינן נחתכו רגלי' למעל' מהן דאם איתא דא"ל כלל חותכה מכאן וחיתה ר' יהודה נמי הוה אמר ארכובה הנמכרת עם הראש כעולא. אי נמי דמן הארכובה ולמעלה עיקר פשטא משמע סמוך ממש והא מוכן שנטל צומת הגידין שמעינן לי' והא דלא משני ליה דס"ל כמאן (דאגמרה) [דאגרמא] ולבר דהיינו כשיוצאין מן העצם כמו שפי' רש"י ז"ל אבל למעלה מן הארכובה מיד לא מטריף משום צומת הגידין כתבו בתוס' דהיינו משום דרב יהודה קאמר בסמוך [היכא דפרעי טבחי].
<h2>דף עז.</h2>
מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה וקאי. פירוש האי עובדא רובו של עצם יצא לחוץ ונפל ממנו מקצת עד שהיה עור ובשר חופה רוב עביו ורוב הקיפו של עצם הנשאר ומיבעיא ליה לאביי אי אזלינן בתר השתא דהשתא מיהו עור ובשר חופין את רובו או דילמא כיון דאלו איתיה לכוליה עצם לא היה עור ובשר חופין אלא מיעוטו טרפה ופשט ליה רבא דכיון שיצא רובו לחוץ לעולם אין הבהמה חיה במיעוט הנכסה דמה לי נפל מה לי איתיה וזה יותר מחוור בלשון הגמרא מפי' רש"י ז"ל.
<h2>דף עח.</h2>
ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב וכו' והקשו בתוס' דל"ל בנין אב הא בפ"ק דבכורות [דף י"ב] יליף מג"ש דשה שה מפסח. וי"ל דהתם בבכורות דלא יליף מהך ג"ש אלא לעגל וחיה וטרפה ושחוטה דזה מצי למילף אבל הכא לגבי כלאי' א"ל כדפרכינן לעיל אי מה להלן זכר תם ובן שנה אף כאן זכר תם ובן שנה תפדה תפדה ריבה. כלומר כיון דשה מיקרי אף ע"ג דפסילי בפסח מתפדה אתרבו ולהכי נקט בנין אב דבפסח כתיב מעיקרא ויקחו איש שה לבית אבות למה לי למהדר שה בתר הכי דכתיב שה תמים זכר בן שנה ודאי להוציא את הכלאים דעליה כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא כולו מן הכבשים או כולו מן העזים ולגופיה לא אצטרי' דפסח בכלל כל הקדשים הוא שאינו נוהג בכלאים אלא ודאי לבנין אב הוא דאתא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים.
<h2>דף עט:</h2>
סימנין דאורייתא. פי' רש"י ז"ל דמסימני אבדה קאמר. והקשה הרמב"ן ז"ל מה ענין זו לזו אפילו כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא. י"ל שאין מחזירין אבידה בסימנין דילמא מחזא חזא. א"נ כסומא בארובה אלא ודאי סימנין אלו קאמרינן שהן עיקר לסמוך עליהם בענין זה וגמרא גמירי לה והאי דומיא דמאי דאמרינן בפ' אלו טרפות [ס"ד ע"א] גבי סימני ביצים סימנין לאו דאורייתא.
מן התיש ומן הצבי אין אותו ואת בנו נוהג בו. זו היא גרסת הספרים אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה דא"כ מאי קמ"ל רב חסדא איזו כוי שנחלקו בו ר' אלעזר וחכמים זה הבא מן התיש ומן הצביה הא בהדיא קתני לה. לפיכך כתב דה"ג מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהגין בו. והיינו דאשמועינן רב חסדא דכוי זה שנחלקו בו היינו בא מן התיש ומן הצביה וכן הגרסא בתוספתא ויש ליישב גרסת הספרי' דאע"ג דבהדיא תניא מן התיש ומן הצבי אי לאו דרב חסדא הוה אמינא דר' אליעזר לא פליג בכוי דכוי אינו בא מן התיש ומן הצביה דבריה בפני עצמו הוא אלא בכלאים גופיה פליג לומר דיש כלאים שאותו ואת בנו נוהג בו כגון הבא מן התיש ומן הרחל ויש כלאים שאין אותו ואת בנו נוהג בו כגון הבא מן התיש ומן הצבי ואשמועינן רב חסדא דלאו בכלאים פליגי אלא בכוי דכוי לתנא קמא נמי בא מן התיש ומן הצבי הוא ובו נחלקו.
<h2>דף פ.</h2>
כוי בריה בפני עצמו הוא. הכי קי"ל אי דכוי הוי בריה בפני עצמה או בא מן התיש ומן הצבי כדאמרינן לעיל והתם בבכורות [ז' ע"א] א"ר יהושע בן לוי הכל מודים דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו וכיון דכולהו אינך ס"ל דאין בהמה מתעברת מחיה כוותייהו קי"ל. ודאקשינן לעיל הא דתנן אין שוחטין אותו בי"ט מני לא רבנן ולא ר' אליעזר ה"ה דמצי לאוקמי כר' יוסי אלא דלא ניחא ליה לאפוקי מדר' אליעזר ורבנן.
<h2>דף פ:</h2>
שני אמאי סופג את הארבעים ותו לא. בדין הוא דהוה ליה לאקשויי כיון דקמא מקטל קטלי' שני אמאי סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו דמתני' ודאי כי קתני דשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו קאמר ולא משום שחוטי חוץ מדלא מחייב עליה דשני כרת. והא דלא אקשי הכי משום דלדידיה נמי סופג את הארבעים ניחא ליה משום שחוטי חוץ ולא עוד אלא דקשיא עלה כרת נמי לחייב.
שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר שני אמאי סופג את הארבעים ופסול. זו היא גרסת רש"י ז"ל ופיר' דתרתי קא קשיא ליה אמאי סופג את הארבעים דאפי' אית ליה אותו ואת בנו נוהג בקדשים ליכא למימר דלילקי עליה דשחיטת שני שחיטה שאינה ראויה היא דהא מחוסר זמן הוא ופסול. ועוד דאפילו פסולא נמי ליכא משום שחיטת ראשון דהויא ליה שחיטה שאינה ראויה. פי' לפירושו דשחיטה שאינה ראויה דשני מוציאתו מידי מלקות אבל לא מידי פסול לפי ששחיטת שני ראויה ואינה ראויה היא שראוי הוא לבא לאחר זמן אבל אינו ראוי עכשיו וכל כי האי גוונא דאין ליה ר' שמעון בדינא מציעאה כדתניא לקמן בסמוך כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת הכא נמי אית ליה לר"ש למדיינה בדינא מציעאה וכיון דבאותו ואת בנו ליכא כרת אית ליה לרבי שמעון למימר דפסול הוי אבל לא לקי עליה הילכך משום שחיטה דשני שאינה ראויה לגמרי פטור ממלקות אבל פיסולא מיהא איכא אבל משום שחיטת ראשון שאינה ראויה לעולם ראוי שנאמר שאפילו פיסולא לית בה ומ"ה פריך תרתי אמאי סופג את הארבעים ואמאי פסול. ואם תאמר היכי אמרינן דשחיטת ראשון שחיטה שאינה ראויה היא לעולם דהא אי בעי זריק דם והויא ליה שחיטה ראויה וכדמסקינן לקמן בשמעתיה דרב המנונא. וי"ל דהשתא ס"ל דאליבא דר' הושעיא דאפילו זריק ליה דם זריקה הוא דקא מכשרה ולא שחיטה ולעול' שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וכדאמרינן בפרק מרובה [ב"ק ע"ו ע"ב] וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת ולקמן הוא דמחדשי' בדרב המנונא דכי זריק דם איגלאי מילתא למפרע דשחיטה ראויה הוא. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל.
ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה. פי' האי נתקו לעשה לאו דמתקן לאויה כלאו דגזלה ושלוח הקן דהא הכא לא מתקין לאויה כלל. אלא ה"ק הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו מלאו דשרוע וקלוט ואוקמיה אעשה דכתי' ומיום השמיני והלאה ירצה מעיקרא לא. וכיון דלגופיה כתיב לא ירצה לא הוי בכלל לא ירצה דשרוע וקלוט שאין אותו הלאו מלמד זה על שאר הפסולין שאין הרצאה אמורה בהן. אבל בזה שכתוב בו הרצאה בלאו הבא מכלל עשה אינן בכלל לאו ראשון. וא"ת והיכי יליף מחוסר זמן דאותו ואת בנו ממחוסר זמן דשבעה. י"ל שכיון שהפסיק בפסול מחוסר זמן דשבעה יליף מחוסר זמן דאותו ואת בנו אינן בכלל אי נמי דאותו ואת בנו גופיה דריש נתוק עשה דתני' בספרי מנין לאותו ואת בנו במוקדשין הרי זה בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשין הרי זה בלא ירצה כלומר משום עשה זה. ויש סמך לפי' זה מה שכתוב במקצת נוסחאו' הנח לאו דמחוסר זמן דנתוקיי עשה נינהו.
<h2>דף פא.</h2>
לילה לקדושה יום להרצאה. ואם תאמר יום להרצאה למה לי קרא מביום צותו את בני ישראל נפקא שכל הקרבנות ביום. י"ל שאם עלה ירד שכל הקרבין בלילה אם עלו לא ירדו אבל זה שהוא מחוסר זמן להרצאה אם עלה ירד.
וקשיא לן שני אמאי בלא תעשה. האי שקלא וטריא לא אשכחן לה בשום דוכתא בגמרא אלא אינהו הוי ידעי דהכי איתמר בבי מדרשא ופריקו לה כדפריק לה רבא הכא ודכוותא מאי דפרכינן בכמה דוכתי והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים ואין לה עיקר בשום מקום.
<h2>דף פג:</h2>
יום אחד יום המיוחד טעון כרוז. זו היא גרסת רש"י ז"ל. אבל ר"ח ז"ל גורס מה יום המיוחד טעון כרוז וכן בכל הספרים כלומר שהיו תוקעין בערב שבת להבטיל העם ממלאכה כדאית' בסוף פ' במה מדליקין [שבת ל"ה ע"ב] אף זה טעון כרוז אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט.
<h2>דף פה.</h2>
מה להלן שחיטה שאינ' ראויה שמה שחיט'. תמיהא לי מנא ליה דשמה שחיטה דילמא לא שמה שחיטה אלא שחייבוה עליה הכתוב בכאן בשחיטה שאינה ראויה כזו וכמו שכתבתי למעלה. וניחא לי דמאי דקאמר שמה שחיטה לאו דוקא אלא ה"ק מה שחיטה דהתם שחיטה שאינה ראויה אף שחיטה דהכא אפילו שחיטה שאינה ראויה בכלל ולאו דינא גמרינן מהתם אלא לישנא כי היכי דגמר רבי שמעון מוטבוח טבח והכן אלא דלא מצי למימר מה התם שחיטה שאינה ראויה כי היכי דאמר רבי שמעון מה התם שחיטה ראויה דאי הכי הוה משמע דדוקא שחיטה שאינה ראויה.
דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. ואם תאמר והא דגנב וטבח נמי פליגי דרבי מאיר אית ליה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ורבי שמעון לית לה ואמאי והא התם טביחה כתיבא בה וליגמר טביחה מטביחה. וכי תימא כיון דגמרינן הכא שחיטה משחיטה לומר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה שוב אי אפשר למגמר טביחה מטביחה ולומר שאין שמה שחיטה דאי הכי קשיין הדדי וליתה דמאי אולמיה הך מהך לגמר טביחה מטביחה ולא לגמר שחיטה משחיטה. י"ל אין אדם דן ג"ש מעצמו ור' מאיר ג"ש דשחיטה גמר אלא שאין ידוע אי ג"ש דשחיטה שחיטה או ג"ש שחיטה מטביחה הילכך עדיפא ליה למיגמר דשחיטה שחיטה אבל ג"ש דטביחה טביחה לא גמיר. ולענין הלכה קי"ל לגבי אותו ואת בנו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכדאמרינן ראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים הילכך השוחט ונמצאת טרפה אסור לשחוט בנה אחריה אבל לענין כסוי הדם קי"ל דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכדאמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בכסוי דם ושנאו בלשון חכמים הילכך השוחט את הטרפה פטור מלכסות. ובשאר דוכתי כולהו מסתברא דלרבי שמה שחיט' דגמרי מאותו ואת בנו דכתיב ביה לשון שחיטה וראיה לדבר מדאמרינן לענין בן פקועה לא צריכא דרבי ס"ל כר"מ וכו' סד"א תהני ליה שחיטת אמו וכו' וגבי כסוי הדם דאמרינן לא שמיה שחיטה לא מלשון שחיטה דהא שפיכה הוא דכתיב בה אלא מאשר יאכל אתיא.
ואין דנין חולין מקדשים. וא"ת ולימא ר' שמעון דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין ולגמר במוקדשין דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דהא קדשים מקדשים. ובחולין לימא דלא שמיה שחיטה חולין מחולין. י"ל דלאו דאותו ואת בנו או משחיטה שחיטה גמרינן לה או משחיטה טביחה גמרינן לה ולחלקו אי איפשר. וא"ת ומאי אולמיה הך מהך. י"ל משום דאשכחן בכסוי הדם לר' שמעון דלא שמה שחיטה הילכך אי משוי חולין לקדשים הוי קשיא לן כסוי הדם אבל אי משוי קדשים דאותו ואת בנו לחולין לא קשיא לן שחוטי חוץ דהתם נמי לא שמה שחיטה אלא דבהך שחיטה חייב הכתוב.
<h2>דף פה:</h2>
והא"ר מאיר בן פקועה טעון שחיטה. ומתרצינן לא צריכא דרבי ס"ל כר"מ וס"ל כרבנן. וא"ת למה ליה לדחוקי כולי האי לימא בבן שמנה חי דאפילו לר"מ אינו טעון שחיטה דסד"א דלישתרי בשחיטת אמו. כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שכת' גבי ומצא בה בן תשעה חי דלאו ירך אמו הוא כולי האי כלומר אבל בן שמנה פשיטא שאין שחיטת אמו שהיא טרפה מתירתה שהרי ירך אמו הוא וכיון שנטרפה הרי הולד עצמה כטרפה היא.
אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה. פירש רש"י ז"ל דאטו סיפא נקט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאתרבי בהמה בקדשים איתרבי חיה. ובמס' קידושין [דף נ"ח] פי' דה"ק אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו גזרינן חיה אטו בהמה לשריפה דכיון דבהמה וחיה אסורין בהנאה מדאורייתא ובבהמה גזרו עלה לשריפה משום קדשים השוו מדותיהם אף לשריפה אי לא יאמרו זה מדברי תורה וזו מדבריהם אלא אי אמרת שאסור עצמו מדבריהם היכי גזרו בה אפילו אסור כלל דהא לא אתי למיטעי בחיה משום קדשים.
<h2>דף פו.</h2>
ולטעמיך סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר. קשיא לי מאי קושיא בשלמא לגבי כסוי אע"ג דמספקא איכא לחיוביה פטרי ליה רבנן משום דדילמא אתי למיכל משחיטתו וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אבל בסיפא כיון דמספקא אסור לשחוט אחריהן מספקא לא מצו רבנן למשרי שאין ב"ד עוקרין דבר מן התורה בקום עשה. ונ"ל דהכי פריך מדינא ודאי לרבנן פטורין לכסות ומותרין לשחוט אחריהן דהא רוב מעשיהן מקולקלין ורבנן בתר רובא אזלינן ולא חייש למיעוטא והכי פרכינן כיון דרבנן מחמרי בסיפא אמאי לא מחמרי ברישא ושני ליה דרישא חומרא דאתי לידי קולא הוא דאתי למיכל משחיטתו ופריך ליה סיפא נמי חומרא דאתי לידי קולא הוא הילכך לוקמיה אדיניה. ומסקינן דרבנן להך חומרא לא חיישי ובין ברישא בין בסיפא פליגי ומחמרי אלא דנטרי לה לר"מ עד דמסיים למילתיה.
מפני שדרכו של תינוק לטפח. פיר' רש"י ז"ל לטפח באשפה ובעיסה בודאי נגע שהרי בצק בידו. ואם תאמר ואע"פ שבצק בידו היכי אמרינן דודאי נגע והא תנן בפ"ג דמס' טהרות לעיל מינה תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אחר ליקט ונתן לו והכא נמי לימא דאדם אחר נתן לו בצק זה. ועוד אם איתא דבודאי נגע משוינן ליה היכי אמרינן ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת וסמוך מעוט לחזקה והא כיון דודאי נגע הויא ליה עיסה כתינוק. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כל היד [דף י"ח] אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי מקור ושליא וכו' והא בשליא נמי איכא למסמך חזקה דבית למעוט אלא כיון דהשליא ודאי בבית נעשה בית כשליא הכא נמי כיון דודאי נגע תינוק בעיסה אזלה לה חזקתה ונעשית כתינוק. והיכי אמר התם למעוטי מאי למעוטי רובא דאיכא חזקה כגון תינוק ומה בין תינוק לשליא אלא הכא בתינוק טמא ודאי עסקינן ואין אנו יודעין בודאי אם נגע בעיסה אם לאו ואפילו הכי חכמים מטמאים מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה. ואם תאמר כיון שדרכו של תינוק לטפח למה לי בצק בידו אפילו אין בצק בידו הוה להו לרבנן לטמא. יש לומר אה"נ אלא להודיעך כחו של רבי מאיר נקט ליה שאף על פי שבצק בידו ר' מאיר מטהר שהוא תולה שמא אחר נתנה לו אבל רבנן אע"פ שאין בצק בידו מטמאין. והכי איתא בתוספתא במס' טהרות דתני עלה תינוק שנמצא שומר בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח. והאי דמטמאין דאמרי רבנן תולין הוא שאין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ואיידי דאמרינן ר"מ מטהר אמרינן נמי וחכמים מטמאין.
<h2>דף פח:</h2>
דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. אמר רבא האי בורכא א"ר נחמן מאי בורכתא אנא אמרת ניהלה וממתנית' אמריתה ניהליה דתניא וכו'. ואם תאמר כיון דמסקינן שאין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח היכא מכסין בשחיקת דינרי זהב דהא שחיקת מתכות כולן אינן מצמיחין כדמוכח בהדיא בברייתא דלעיל. וכי תימא דכי בעינן שיהא מגדל צמחים דוקא מידי דלא מיקרי עפר אבל מידי דאיקרי עפר אע"פ שאינו מצמיח וזהב הא איקרי עפר א"כ היה מהלך במדבר יכסה בעפר המדבר דעפר המדבר ודאי איקרי עפר. ומדברי ר' אחא משבחאה ז"ל בשאלת' דאחרי מות נראה דהכי גרסינן האי בורכא דתני' כלומר דרב נחמן בר רב חסדא הוה סבירא ליה דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג דאינהו נמי מודו כל שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו וא"ל רבא דהא בורכא דודאי רבנן פליגי עליה דהא תניא שוחק דינר זהב אף ע"פ שאין שחיקת דינרי זהב מגדלת צמחין. וכי תימא כגון שעפר המדבר חול הגס ישחוק אותו ולא ישחוק דינר זהב לפיכך נראה כמקצת נוסחאות שכתוב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינר זהב ובמדבר שורף טליתו ומשכחת לה במדבר כגון שעפרו חול הגס ואין לו במה ישחוק. ולפי שיטה זו לא קי"ל כר"ג דאמר דבר שאין מגדל צמחים אין מכסין בו דפליגי רבנן עליה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר מגדל צמחים.
<h2>דף פט:</h2>
ואתי איסור קדשים וחאיל אאיסור גיד. פי' משום דאיסור כולל ומוסיף הוא כולל דמגו דאיכלל איסורא דמוקדשין בשאר חתיכות חאיל נמי בגיד הנשה גופיה מוסיף דאתוסיף איסורא בגיד עצמו שמתחילה לא היה אסור בהנאה אקדשיה אתסר בהנאה ועוד דמעיקרא לא היה אסור אלא בלאו אקדשיה קם ליה בכרת ובכי האי גוונא לכולי עלמא חל על איסור בר מרבי שמעון כדאיתא בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"ב ע"א] ומ"ה לא מצי תלמודא למימר דקסבר תנא דידן יש בגידין בנותן טעם ואפילו הכי איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. דאי הכי קמה לה מתניתין כרבי שמעון בלבד ודלא ככולהו תנאי.
ואמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. ואם תאמר ולפום מאי דהוינן בה על כזית מגלח על כולו לא כ"ש לא הוה ליה לר' יוחנן למימר אלא לא נצרכה אלא לנפל שאין בו כזית. י"ל אין הכי נמי אלא משום דמתני' קתני נמי על האב' מן המת ואיכ' לאקשויי על האבר מן המת מגל' על כולו לא כ"ש להכי אוקמיה ר' יוחנן בשלא נתקשרו איבריו בגידין ותרתי אמר כלומ' נפל שאין בו כזית ושלא נתקשרו איבריו בגידין דמשום כזית לא מטמא דהא לית ביה ומשום אבר נמי לא מטמא שאינו מטמא מתורת אבר אלא כשיש בו בשר גידין ועצמות. והכי איתא בירושלמי חד סב שאיל לר' יוחנן על כזית מגלח על כולו לא כ"ש א"ל לנפל שאין בו כזית על האבר מגלח על כולו לא כ"ש א"ל לנפל שלא קשרו איבריו בגידין. והא דאמרינן שלא נתקשרו איבריו בגידין פי' דאיתנהו ולא נתקשרו ומ"ה איסור מוקדשים קדם וחייל משעת יצירה ואיסור גיד לא חייל עד שיתקשרו דבלאו הכי אין תור' גידין עליהן דאי ליתנהו כלל היכי אמרי' דאיסור מוקדשים קדים.
<h2>דף צ.</h2>
שכן איסורו נוהג בבני נח. לאו למימרא דאיסו' גיד הנשה נוהג בבני נח כלל דהא אמרינן בסנהדרין [נ"ט ע"א] כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לבני ישראל נאמרה ולא לבני נח ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה אלא ה"ק שכן איסורו קדים לנהוג בישראל אפילו מתחלה שהיו בני נח וכיון דקדים איסורו כולי האי חשיב לן חומרא.
כאן להעלותו כאן להלקותו. פי' רש"י ז"ל להלקותו אם אכלו. ולא נהיר דפשיטא דלקי אלא ה"פ להלקותו שאם העלהו אין איסור גיד הנש' נוהג בו למלקות ומיהו איסורא איכא בהעלא' מדכתי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל. דתניא והקרי' הכהן את הכל וכו' לא ה"ל לאיתויי אלא פלוגתא דרבי ורבנן בלחוד אלא דאייתיה להאי ברייתא לברורי דרבי היא.
<h2>דף צ:</h2>
איבעי' להו ר' יהודה מפשט פשיטא ליה וכו' או דילמא ספוקי מספקא ליה ואסיקנא דמפשיט פשיטא ליה. אע"ג דשקלינן וטרינן בה טובא לפרושי מילתי' דר' יהודה לא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דקאמרי דנוהג בשתיהן.
<h2>דף צא.</h2>
וטבוח טבח פרע להם בית השחיטה בפניהם. לא שחיטה ממש קאמרינן דהא בני נח לא נצטוו על השחיטה וליכא למימר שאע"פ שלא נצטוו קיימו מדעתם כדאמרינן קיים אברהם עירובי תבשילין וכדברי רש"י ז"ל דא"כ מאי האי דאמרינן והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח דילמא לא נאסר אלא שהם היו נוהגין בו איסור מדעתם כשם שהיו מקיימין מצות שחיטה אלא ודאי כי אמרינן פרע להם בית השחיטה נחירה קאמר דנחירתן זו היא שחיטתן ופריעה להראות שיצתה מידי אבר מן החי שנאסר להם.
<h2>דף צב:</h2>
וא"ר אלעזר א"ר הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי וכו' וא"ת למה ליה לאתויי הא דר' הושעיא הא בהדיא תנינא בברייתא דבחלבו פליגי. י"ל דאי לאו דר"א א"ר הושעיא ה"א דחלבו דקתני בברייתא היינו שמנו של גיד אבל חלבו דשליל דכ"ע שרי אבל השתא דא"ר אלעזר א"ר הושעיא דבכולה מילתא הלכו לשיטתן דמדקאמר סתמא הכי משמע ע"כ פלוגתייהו בחלבו דשליל דאי בשמנו של גיד דלאו שליל מאי לשיטתן שייך ביה אלא ודאי חלבו דשליל ומ"ה קשיא לשמואל.
מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר' מאיר. מיהא משמע דלר' יהודה לית ליה חטיטה כלל אפילו מדרבנן דאי אית ליה היכי אמרינן מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר"מ הא אפילו ר' יהודה מודה בה והיינו דמסקינן לקמן [צ"ו ע"א] בעובד' דבר פיולי דשקל דאורייתא לר' מאיר מכלל דמאי דשייר מדרבנן לר' מאיר אבל לר' יהודה אפילו מדרבנן נמי לא אסיר אלמא לר' יהודה לית ליה חטיטה כלל אפילו מדרבנן ומ"ה אמרינן הכא מאן שמעת ליה דאית ליה חטיט' ר' מאיר.
<h2>דף צג.</h2>
חוטין שביד אסורין. אמר ליה רב ספרא משה מי קאמר רחמנא לא תיכול בשרא. דקס"ד דאסורין אגופן של חוטין קאמר ומ"ה מתמה מי קאמר רחמנא תיכול דמא כלומר דאסורין לאו אגופן של חוטין קאי אלא משום דם שבתוכו הוא הילכך חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי כיון שהדם יוצא אע"פ שהחוטין נשארין.
טחול אטחול לא קשיא הא כנגד הדד הא שלא כנגד הדד. פי' דד היינו סומכיה דטחול ושלא כנגד הדד קולשיה ונגד הדד דאורייתא מפני חלב הקרב שהוא שוכב עליו ושלא כנגד הדד דהיינו קולשיה דרבנן.
וכוליא אכוליא לא קשיא הא בעילאה הא בתתאה. כלומר עילאה חייבין עליו מפני חלב הכליות תתאה אסור ואין חייבין עליו.
<h2>דף צג:</h2>
והלכתא להלקותו בכזית להעבירו בכשעורה. האי דאיצטריך למיפסק הלכתא משום דלכאור' משמע דר' יהודה ורבנן פליגי מ"ה פסיק הלכתא לאשמועינן דשנויא דרב פפא שנויא הילכך קי"ל דכשעורה במקום אחד מעבירין אותו. כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות מלקין אותו וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ו) [פ"ז הכ"א] מהלכות מאכלות אסורות.
<h2>דף צד.</h2>
אלא במקום שמכריזין שלמה אמאי משדר ליה. פי' אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו ולא חש לפרושי משום דאי מכריזין והכריזו הוי ליה כמקו' שאין מכריזין ואיכ' למיפרך חתוכה נמי לשדר ליה. אלא ודאי כי קאמר במקום שמכריזין מסתמא משמע מכריזין ולא הכריזו שהדין שם שמותר ליקח ואסור למכור וכיון שכן שלמה אמאי משדר ליה מחתך לה ומזבין לה לישראל. וא"ת וכיון דס"ל השתא דחתוכי דכותי לא ידיע מאי קשיא ליה בשלמה אדרבה הוה ליה למיפרך חתוכה נמי לישדר ליה דהא לא אתי ישראל למיזבן מיניה דחייש דילמא חתוכה דכותי היא. י"ל אה"נ אלא לטעמיה פריך ליה לדידך דאמרת בחתוכה אסור דאתי ישראל למטעי ולמסמך עליה אע"ג דמדינא אסיר שלמה נמי אמאי משדר לה מחתך לה ומזבין לה לישראל וישראל טעי ביה. ומפרקינן דליכא למטעי בהכי דחתוכה דכותי מידע ידיע אבל בחתוכה דישראל איכא למיטעי ומשום הכי חתוכה לא. ואע"ג דמדינא לא מצי למיסמך בהכי שאפילו נאמר בשולח ירך לחבירו חתוכה שאין צריך חבירו להראותה לבקי אם נטל גידה דחזקה דהשולח ניקרה וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד בשם הראב"ד ז"ל היינו בשולח לישראל אבל זה ששלחה לנכרי אין זו ראיה שניטל הגיד דשמא מתחלה היה חותכה לצורך עצמו ואח"כ נמלך עליה למוכרה לכותי ולא חשש ליטול גידה אלא ה"ק דלא ישלחנה חתוכה דילמא יטעה וסבר דכיון דחתוכה היא הגיד ניטל לגמרי.
איב"א במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל. כלומר אע"ג דבמקום שאין מכריזין לא אתי ישראל למזבן מיניה וליכא למימר דאתי למטעי ולמסמך אחתוכה דישראל אפילו נימא דלהאי אי בעית אימא נמי ס"ל דחתוכ' דכותי מידע ידיע דכי אתי למטעי ולמסמך בהכי ה"מ היכא דליכא למיחש לטרפה כגון מקום שמכריזין ולא הכריזו אבל היכא דאיכא למיחש לטרפה כגון מקום שאין מכריזין לא אתי למטעי ולמסמך בחתוכה דישראל שהרי יש לחוש שמא מתחלה היה מנקר ישראל שהיה סבור שהיא כשרה ואח"כ נודע לו שהיא טרפה ונתנה או מכרה לכותי הילכך לא אתי למזבן מיניה אלא דאיכא למיחש שמא יתננה לו בפני ישראל דבכה"ג אתי למזבן מיניה. וא"ת ובכה"ג נמי היכי אתי למזבן מיניה ואיזו ראיה יש לו שתהא כשרה מפני שנתנה לו זה ישראל בפניו והא מקום שאין מכריזין הוא שמותר למכור ואסור ליקח. י"ל דכי מותר למכור היינו במפרש שהיא טרפה אבל בסתם לא דמימר אמר האי ישראל כיון שמכרה לו בסתם כשרה היא דאי לא נמצא מטעהו ומתנה נמי מתבייש הוא ממנו דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה מתנה הילכך ודאי כיון שנתנה לו בסתם כשרה היא וכיון דחזיא ליה חתוכה כחתוכה דישראל סבור שנטל גידא ואתי למיכלה בגידה. וא"ת ואי במקום שאין מכריזין אין מותר למכור אלא במפרש הא זילא להו מילתא והא כתבינן לעיל דכשלא נהגו להכריז היינו משום חששא דאי הוה מתידע להו דטרפות נינהו זילי להו ולא זבני. י"ל ה"מ כשמכריזין בפרהסיא דאיכא להו זילותא במילתא אבל כשמודיעים אותם בצנעא לא.
<h2>דף צד:</h2>
רב אשי אמר כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא היינו טעמא גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל. פי' רש"י ז"ל דכי קתני אין מוכרין נבלות וטרפות לכותי מפני שמא יחזור וימכרנה לישראל בסתם הוא ואסור למוכרה להם אפילו שלא בפני ישראל לפי שפעמים שיראהו ישראל ויחשוב שכיון שמכרה סתם דכשרה היא דאי טרפה הות אודועי הוה מודיע ליה כדי שלא יתפוס עליו כגנב. וכי קתני גבי גיד דאפילו בחתוכה אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה דלא אתי ישראל למזבן מיניה ולא חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל. כתב רש"י ז"ל דקסבר האי תנא דלא גזרינן שמא ימכרנה לישראל אלא במכירה שהוא לעין כל אבל בשולח לא וכמו שכתוב בפירושיו.
<h2>דף צה.</h2>
והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. אע"ג דאמרינן דמכללא איתמר ודחינן נמי לכללא ואמרינן דפרוותא דכותים הוה דאיסורא שכיחי טפי הכי קאמרינן שמה שהרגילו בתחלה לומר דרב אמרה מכללא איתמר ואי מהא לא איריא אבל ודאי קושטא דמילתא הוא דרב אמרה כדמוכח בהדיא ההוא עובדא דרב חנן בר רבא חתניה. ועוד דרב אמר בהדיא מותרין משום נבלה מכלל דבאכילה אסורין והיינו דמקשינן ורב היכי אכל בשרא.
<h2>דף צה:</h2>
והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות ע"א [ה"ד] וכן המשים לעצמו סימנין אם יארע לו כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כגון אליעזר עבד אברהם וכו' הכל אסור. וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות זה חדוש גדול שהרי דבר זה מותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן אינו נחש והוא סבור שלענין אסור נאמר. ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותן עבירה זו. ודברי הראב"ד ז"ל תמוהין בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר דהא אמרינן אלא משום דנחיש כלומר מ"ה לא אכיל והכא אמר רב כל נחש שאינו וכו' אינו נחש כלומר ואינו אסור הרי מפורש שלענין איסור נאמר ומכל מקום הדבר צריך תירוץ שאי אפשר שהצדיקים הללו הוו מנחשין וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועל' לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות [סנהדרין ס"ה ע"ב] שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשי' ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיב' שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמי' ליצחק. וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים ואם יאמרו דומו עד הגענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצ' בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע"פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא. ואי קשיא לך והא ר' יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהוא תולה מעשיו דהא בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל וכי א"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך. י"ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כגון נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ"ק דב"ב ניתנה נבואה לתינוקות. ולפ"ז כי אמרינן בגמ' רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית אשה ותינוק אע"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש"י ז"ל אע"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זהו דעתי בדברים הללו. ואפשר שאף הרמב"ם ז"ל לכך נתכוון שהמשים לעצמו סימנין בדבר אסור ותולה עליו מעשה לגמרי כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בדבר מותר.
<h2>דף צו:</h2>
קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. לאו דוקא דהא צריך לשייר כדי קליפה או כדי נטילת מקום דלא גרע מהא דתנן בפר' כיצד צולין [דף ע"ה ע"ב] סכו בשמן של תרומ' אם חבורת כהנים יאכלו ואם לאו יקלוף את החיצון וגבי רוטב נמי תנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו הילכך ודאי אע"ג דאמרינן סתמא קולף ואוכל עד שמגיע לגיד כדי קליפ' מיהו צריך לשייר וא"ת מאי קמ"ל דנצלה לא פשיטא דאי אפי' צלי נמי אוסר למה ליה לתנא דנקט נתבשל תיפוק לי דמקמי הכי נמלח ומליח הרי הוא כרותח דצלי דהא שמואל גופיה אמר הכי לקמן בסמוך. י"ל איצטריך דאי לא הא דשמואל הוה מצי למימר דכי תנן [נתבשל] היינו צלי כדאשכחן גבי פסח דכתיב ויבשלו את הפסח קמ"ל שמואל נתבשל בקדרה אבל נצלה לא. ומיהו למאן דמפרש לקמן בפרק כל הבשר [קי"ב ע"א] דלא אמרו מליח כרותח אלא במליח שאינו נאכל כלל מחמת מלחו וכעין בשרא דבעי ליה לאורחא אבל מליח דקדרה לא. הא לא קשיא ולא מידי.
<h2>דף צז:</h2>
והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא הוא. הב"ע דאית ביה אפרוח. כתב הראב"ד ז"ל דמדאצטריכנן לאוקמי בביצת אפרוח ולא אוקים לה אפי' בטמאה ולבטל גופה של ביצה ש"מ דביצה בריה היא וחשיבה ולא בטלה בששים. והא דאמרינן בפ"ק דביצה [דף ג' ע"ב] לר' יוחנן דאמר את שדרכו למנו' שנינו דביצה הוא מכל שדרכו למנות ובטלה היינו לומר דלא חשיבה כחתיכה הראויה להתכב' ודבר שבמנין דלא בטיל אפילו באלף אבל מ"מ בששים לא בטלה אלא במאה או במאתים. ולא מחוור דאי בריה היא לא בטלה אפילו באלף. ועוד דודאי לאו בריה היא דברית נשמה בעינן כדאיתא במסכת מכות [י"ז ע"א] גבי חטה דאמרינן ורבנן בריית נשמה חשיבא. וכי תימא א"כ לישני ליה הכא בטמאה ולבטלה היא גופא. תירצו בתוספ' דלבטולי גופא לא בעינן ששים דכיון דאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא הוא ולא יהבה טעמא הוה ליה יבש ביבש וחד בתרי בטיל אפילו מדרבנן דע"כ לא בעינן ששים אלא בדבר הנבלל א"נ בחתיכת איסור שפולטת טעם לפי שהטעם מתער' בעינן ששים לבטולה ואפילו במין במינו נמי שאין הטעם ניכר מ"מ הא טעים טעמא דאיסורא אבל יבש ביבש דליכא תערובת טעמים ברובא בטיל והיינו דפרכינן עלה דמתני' דגיד הנשה שנתבשל בין הגידין וליבטיל ברובא כלומר רובא ממש דאי משום פליטתו הא תנן והרוטב בנותן טעם הילכך כיון שאין ברוטב בנותן טעם הוה ליה גיד בין הגידין יבש ביבש דאפילו מדרבנן חד בתרי בטיל. ומיהו הני מילי לאכול כל אחד בפני עצמו אבל לבשלם כולם יחד בעינן ששים דאי לא הא טעים טעמא דאסורא. וא"ת ולוקמא בטמאה (ובטרפות) [ובטרופות] דבעינן ששים לבטולו יש לומר דמיא דגיד וכחל קתני מה אינהו בשלמין ביצה נמי בשלמה.
<h2>דף צח:</h2>
והוי יודע דלרבנן אית להו תלת' קראי בטעם כעקר כנגד שלשה מינין שיש לנו בטעם כעקר האחד שלא קלט ההתר מן האסור אלא טעמו בלבד לא גופו ולא פליטתו ומוכחי לה להאי ממשרת דכתיב גבי נזיר דדרשינן התם שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב והא הכא שלא נתער' במים לא מעקרן של ענבים ולא מפליטתן אלא מכיון שקלטו טעמא כאלו נתערב באותן מים רביעית יין חייב. השני שקלטו ההיתר מן האסור פליטתו אבל לא גופו ילפינן ליה להאי מגיעולי כותים. השלישי שנתער' בהיתר מגופו של איסור וילפינן לה להאי מבשר וחלב כדאיתא התם ואף ע"פ שגוף החל' נתערב בבשר טעם כעיקר מיקרי כיון שגוף החלב נבלע בבשר ואינו כדברי' הנבללין לח בלח דההוא עיקר מיקרי כיון שכל א' בללו בחבירו אבל כאן החלב נבלע בבשר (היכי) [הכי] דרשי להו רבנן לקראי וסבירא להו לפום סוגיא דהתם [פסחים מ"ד ע"א] דגמרינן טעם כעיקר לכל איסורין שבתורה. וכ"ת הוו להו שלשה כתובים הבאים כאח' ואין מלמדין ליתה דאמרינן בסוגייא דהתם דגיעולי כותים חידוש הוא משום דנותן טעם לפגם הוא דקדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ובשר בחל' נמי חדוש הוא כדאיתא התם הילכך גמרינן טעם כעקר לכל איסורין שבתורה ממשרת. וקרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש מוקמינן לה לרבנן התם להיתר מצטרף לאיסור ולא גמר מיניה לכל איסורין שבתור' דחולין מקדשים לא ילפינן היינו טעמייהו דרבנן ור' עקיבא מוקי לה התם משרת להיתר מצטרף לאיסור והוו להו משרת וחטאת שני כתובים הבאים כא' ואין מלמדין דאע"ג דאי כתב רחמנא חטאת נזיר לא אתי דחולין מקדשי' לא ילפינן לכתוב רחמנ' נזיר ולא לכתו' חטאת הילכך הוו להו שני כתובים. נמצא עכשיו דבין לרבנן בין לר"ע לית להו היתר מצטרף לאיסור בכל איסורין שבתורה ולר"ע פשו להו תרי קראי לטעם כעקר בשר בחלב וגעולי כותים ולא הוו להו שני כתובים דמבשר בחלב ליכא למגמר דחדוש הוא אבל מגעולי כותים ס"ל לר"ע דאיכא למגמר דגעולי כותים לר"ע לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא וס"ל לר"ע דקדרה בת יומא לא פגמה כלל. נמצא דבין לרבנן בין לר"ע אית להו טעם כעיקר בכל איסורין שבתורה לפום רהטא ופשטא דסוגיא דהתם ולית להו היתר מצטרף לאיסור אלא בחטאת בלחוד ובסוגיין דהכא משמע דטעם כעיקר דרבנן דאמרינן לא צריכא אלא לטעם כעיקר ובקדשים אסור משמע בקדשים הוא דאסור מדאורייתא אבל בחולין לא וכן פסק רש"י ז"ל דטעם כעקר דרבנן כדמוכחא סוגיין. והביא עוד ראיה מדקאמרינן בפ' כל הבש' [ק"ח ע"א] גבי טפת חלב דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן וכו' ורבא דחייה ואמר דרך בשול אסרה תורה אלמא ס"ל לרבא טעמו ולא ממשו דרבנן. עוד הביא ראיה מדר' יוחנן התם בפ' בתרא דע"א [דף ס"ז] כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואי ס"ד טעם כעיקר דאורייתא אמאי אין לוקין עליו אלא ש"מ דרבנן. וכי תימא א"כ קשיא ההיא סוגיא דפסחים דמשמע דבין לר"ע ובין לרבנן טעם כעקר דאורייתא כדמוכחי לה מקראי. תירץ הרב ז"ל דסברי הני אמוראי בתראי דממשרת ליכא למיגמר כדגמרי מיניה רבנן משום דהוו להו גיעולי כותים ומשרת שני כתובים הבאים כא' דבגיעולי כותים ס"ל כר' עקיבא דלאו חדוש הוא ובמשרת ס"ל כרבנן דאתי לטעם כעקר א"נ ס"ל בגיעולי כותים כרבנן דחדוש הוא ובמשרת ס"ל כר"ע דלאו לטעם כעיקר אתי אלא להיתר מצטרף לאיסור הילכך לית לן קרא דנגמר מיניה בעלמא טעם כעיקר. אלו דברי רש"י ז"ל. ואינם נוחים במה שכתב דהני אמוראי בתראי ס"ל פלגא כר"ע ופלגא כרבנן. לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל דכולה כר"ע סברוה דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור ואפ"ה ס"ל דליכא למיגמר מגיעולי כותים משום דהוו להו גיעולי כותים וחטאת שני כתובי' הבאין כא' שכבר כתבנו למעלה דמחטאת נמי איכא למגמר טעם כעיקר הילכ' חטאת הוה ליה שני כתובי' בהדי גיעולי כותים לטעם כעיקר ולא גמרינן מינייהו ובהדי משרת (בהדי) [ל]היתר מצטרף לאיס' ולא גמרינן נמי מינייהו ומ"ה לית לן בכל האיסורין היתר מצטרף וטעם כעיקר מדאורייתא. וההיא סוגיא דהתם דמשמע דאפילו לר"ע אית ליה טעם כעיקר בכל האיסורין שבתורה סוגייא דאביי היא דס"ל הכי ומשום דס"ל דבדין הוא שיהא טעם כעיקר אמר דכי אתי חטאת לשני כתובים בהדי משרת להיתר מצטרף לאיסור ומ"ה לית לן היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה ולהכי אתא חטאת אבל טעם כעיקר דס"ל דדינא הוא דלהוי טעם כעיקר ילפינן מגעולי כותים דחטאת לשני כתובין הבאים כא' דהיתר מצטרף לאיסור אצטריך והני אמוראי בתראי ס"ל דכיון דמחטא' גמרינן תרווייהו טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור שקולין נינהו דהי מינייהו מפקת הילכך ה"ל חטאת בהדי משרת שני כתובים להיתר מצטרף לאיסור ובהדי גיעולי כותים לטעם כעיקר מ"ה לית לן אליבא דר"ע בכל התורה כולה לא היתר מצטרף לאיסור ולא טעם כעיקר. ובזה שיטת רש"י ז"ל עולה יפה. ואם תאמר היכי אמרינן דטעם כעיקר דרבנן והא תניא לקמן אלה הטמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן. י"ל ה"מ בעינן אבל על ידי תערובת לא.
<h2>דף קא:</h2>
ור"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתניא שבת ויה"כ וכו'. פי' רש"י ז"ל דאע"ג דהא איסור בת אחת הוא אי לאו דס"ל לר' יוסי כולל ומוסיף לא הוו הני חיילי בבת אחת. ולא מחוור דאיסור בת אחת לא תלי במוסיף וכולל כלל. אלא ה"פ דקס"ד השתא דיום הכפורים כולל דשבת קביעא וקיימא ויום הכפורים בי דינא הוא דמקדשי ליה דהא אמרינן לקמן מאי טעמא אכולה מילתא קאי ולפרושי מאי דקס"ד השתא בדר' יוסי הגלילי דמשום איסור כולל קאמר ורבא אתקיף עליה דאביי דודאי לאו בכולל פליגי דהא סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי ור' יוסי הגלילי מחייב שתים משום איסור בת אחת ור"ע ס"ל דאינו חייב אלא אחת דאע"ג דמודה ר"ע באיסור בת אחת דהא בפר' כל הבשר מוכח בהדיא דמודה ר"ע במוסיף וכ"ש בבת אחת הכא היינו טעמיה דר"ע משום דס"ל דשב' ויום הכפורים חד שמא נינהו דתרווייהו שבתון כתיב בהו וכחד אסורא דמו והא דשלח רב יצחק בר גמדי משמיה דר' יוחנן הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים וכו' לאו לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר אלא שמדא הוה.
<h2>דף קג.</h2>
כגון שנטרפה עם יציאת רובא. פי' עם יציאת רובה לאו דוקא דה"ה נטרפה במעי אמה לא חייל איסור טריפות עד יציאת רובא דמתלא תלי וקאי דהא אם נשחטה אמה היא עצמה מותרת הילכך איסור טרפה לא חאיל עד שעת יציאה.
<h2>דף קה.</h2>
אכל בשר אסור לאכול גבינה. פירש הריא"ף ז"ל שאסור לאכול גבינה עד שישהא כדי סעודה אחת כדאמרינן בסמוך גבי מר עוקבא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר [פכ"ט מהלכ' מאכ"א הכ"ח] ולפ"ז ה"ק אכל גבינה מותר לאכול בשר בקנוח הפה ונטילת ידים. אכל בשר אסור לאכול גבינה עד שישהא כשיעור שבין סעודה לסעודה. ולפ"ז לרב יצחק בריה דרב משרשיא דאתו ליה גבינה ואכיל ואתו ליה בשרא ואכל קנוח הפה עבד. אבל אחרים פי' דה"ק אכל גבינה מותר לאכול בשר אפילו בלא קנוח הפה לפי שאין הגבינה נשארת בפה אלא נמוקה מאליה ומיהו נטילת ידים בלילה דלא חזי צריך ורב יצחק בריה דרב משרשיא לא עבד קנוח הפה כלל דלגבינ' ואח"כ בשר לא צריך ומ"ה קאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר כלומר בלא קנוח הפה אבל אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא א"כ נטל ידיו וקנח פיו ומיהו בהכי סגי. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בסמוך לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה אלמא איכא תקנתא בין תבשיל לגבינה דלא צריך שהייה והיינו קנוח הפה ונטילת ידים ומר עוקבא דהוה שהי מסעודתא לסעודתא מדת חסידות הוא שהיה נוהג בכך. וזהו דעת בעל הלכות ור"ת ז"ל ור"ז הלוי ז"ל. וא"ת א"כ מעיקרא כי אמרינן כמה ישהא אדם בין בשר לגבינה ואמר ליה ולא כלום הוה ס"ד שאינו צריך לא שהייה ולא קנוח הפה ואי הכי אמאי לא אקשו מברייתא דב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח. איכא למימר דהוה מצי לדחויי דב"ה דאמרי מדיח לא בעו מקנח ומאי מדיח נוטל ידיו. וכבר פשט המנהג כדברי הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ודקאמרינן לקמן אבל בין תבשיל לגבינה חובה בין תבשיל לגבינה דמעיקרא קאמר.
<h2>דף קה:</h2>
מכלל דראשונים אע"פ שהיד סולדת בהם מותר. כי האי לישנא נקטינן דלקמן אפליגו חזקי' ור' יוחנן בחמי האור דחזקיה אמר אין נוטלין בהם לידים ובודאי דביד סולד' בהם קאמר ואפ"ה פליג עליה ר' יוחנן ושרי וקי"ל כותיה דהא כל גדולי גליל העליון עושין כן כדאית' לקמן הילכך נקטינן דראשונים אפילו יד סולדת בהם שרי ואחרונים יד סולדת בהם אסור אין יד סולדת בהם מותר.
<h2>דף קו.</h2>
חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידי' ור' יוחנן אמר נוטלין מהם. אף ע"ג דחזקיה רביה דר' יוחנן הוה קי"ל כותיה דר' יוחנן דהא שאל לר"ג וא"ל כל גדולי גליל העליון עושין כן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכ' ברכות. אבל בחמי טבריא קי"ל כחזקיה. הילכך קיימ' במקומן מטבילין בהם את הידים אבל בכלי אי נמי דפסק מינייהו בבת בירתא אין נוטלין. וכיון דקי"ל כחזקיה קי"ל במים שנפסלו בשתיית בהמה כרשב"ג דאמר דבמקומן מטבילין בהם את הידים אבל בכלי אי נמי דפסק מינייהו בבת בירתא לא ומיהו כי אמרינן דבמקומם מטבילין בהם את הידים דוקא כשנפסלו מחמת שהן מרים או מלוחים או כיוצא בהם אבל נפסלו מחמת עכירותן לא דמכיון דמקל וחומר דכל גופו טובל בהן אתינן בהו דוקא במרים או מלוחים שטובל בהן כל גופו אבל בעכורין שאינו טובל בהן כל גופו אפילו במקומן פסולין לנטילת ידים. וראיה לדבר דבעכורין אינו טובל בהם כל גופו מדאמרינן בפ' כל הזבחים [דף כ"ב] א"ר שמעון ב"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים ואקשינן למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי אי בשהפרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי אי דאין הפרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי אלמא כל שמתוך עכירותן נפסלו משתיית הפרה אין טובלין בהם הילכך אין מטבילין בהם לידים. וטעמא דכל הני דאין מטבילין בהן לידים משום דכיון דתקון רבנן נטילת ידים מפני סרך תרומה אסמכינהו אנטילת ידים דקרא דהיינו קדוש ידים ורגלים שבמקד' והתם מים כתוב בהו דמשמע כדרכן.
נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה. מיהו אע"ג דמסרך תרומה תקון דוקא באכילה משום דשכיחא מילתא טובא דנגע אבל בנגיעה לא. ובאכילה נמי דוקא בפת שהוא דרך קביעות או במשקין שהן עלולין לקבל טומאה אבל בפירות וכיוצא בהם לא.
ולענין פת הבאה בכיסנין אמרינן בירושלמי דהיכא דלא קביע סעודתיה עלווייהו בנטילת ידו אחת סגי אבל אי קביע סעודתיה עלייהו כיון דאסיקנא בפר' כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א] דמברך ביה המוציא ושלש ברכות אלמא פת גמור הוא ונוטל שתי ידיו.
כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. פי' דוקא כשאינו מטבל אותם במשקה אבל טבלן במשקה הא אמרינן בפר' ערבי פסחים [קט"ו ע"א] כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. פי' וצריך ליטול שתי ידיו שהרי נוגע באוכל בשתיהן ומיהו לעניין שתיית יין צריך ליטול ידו אחת ובידו אחת סגיא כדתניא בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ג ע"א] כיצד סדר הסיבה וכו' הביאו להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת והיינו טעמא דסגי בידו אחת לפי שאין דרך ליגע בכוס אלא בידו אחת.
שנים שאכלו מצוה ליחלק. פי' ה"מ לכתחלה אבל בדיעב' אחד מהם יוצא בברכת חבירו דאי לא היאך יוצא בור בברכתו של סופר אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרינן בסוף ר"ה [ל"ד ע"ב] דש"ץ מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי דמשמע דאפילו בדיעב' אינו מוציא התם שאני משום דתפלה רחמי נינהו.
נטילת ידים לחולין עד הפרק לקדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק. זו היא גרסת רש"י ז"ל. ופי' לחולין עד לפרק פרק שני של אצבעות לתרומה עד לפרק פרק שלישי שהוא סוף פיצול אצבעות לקדוש ידים ורגלים במקדש אינו אלא עד סוף פסת יד דאמרינן התם [ערכין י"ט ע"ב] האומר משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מים עד מרפקו כלומר עד תחלת עצם הזרוע הנקרא מרפק שטפי מהני ליכא למימר שאי אפשר שיהיה בלשון יד הזרוע כולו אלא ודאי עד תחלת מרפקו קאמר ופרכינן עלה מהא דתניא לקדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק כלומר והתם כתיב ידים ואפ"ה לא בעי קדוש אלא עד לפרק אלמא דהאי פרק דהכא הוא מקום חבור היד עם הזרוע. ורב ששת דקאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא מיקל היה מן הברייתא כדברי רש"י ז"ל ואפשר שברייתא אחרת היה יודע כדבריו או שהיה שונה ברייתא זו כך. אבל בנסחאות גרסא אחרת דגרסי הכי קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק ולפי גרסא זו קשיא אי תרומה חמירא מחולין כדברי רש"י ז"ל האי תנא מאי קא חשיב אי מלמטה למעלה קחשיב הוה ליה למנקט קדוש ותרומה וחולין לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל דהחמירו בחולין טפי מבתרומה והאי תנא מלמעלה למטה קא חשי' והכי מוכח בירושלמי דאמרינן התם לתרומה עד לפרק לחולין עד קשרי אצבעותיו דהיינו פרק שלישי וכיון שכן פרק דתרומה היינו פרק שני דליכא למימר סוף פסת יד דהיינו שעורא דמקדש כדאוכחנא מההיא דפ' משקל עלי. ומאי דאחמרו בחולין טפי מבתרומה היינו משום שכיון שהכהנים זריזין הם אין צריך להחמיר עליהם וכדאמרינן לקמן התירו במפה לאכול תרומ' ולא התירו במפה לאכול טהרות ולפ"ז בריית' מלמעל' למטה קא חשיב. למקדש עד לפרק דהיינו סוף פיסת היד לחולין עד לפרק דהיינו פרק שלישי לתרומה עד לפרק דהיינו פרק שני. ושמואל אומר בין לחולין בין לתרומה לחומרא שהיה מחמיר לתרומה עד פרק שלישי כשיעור חולין. וקי"ל כשמואל דהא ר' אמי ור' מיאשא ור' יהושע בן לוי קיימי כותיה. בין לשיטה זו בין לשיטת רש"י ז"ל שנטילת ידים לחולין היא עד סוף פצול האצבעות וכן דעת הראב"ד ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שמדברי (ר"א) [ר"ח] ז"ל נראה שנטילת ידים לחולין עד סוף פסת היד ואין השמועה עולה יפה לפי אותו פירוש, ולענין מים אחרונים כתב הרשב"א ז"ל שנוטל עד פרק שני ודיו לפי שאין המאכל יורד למטה מאותו פרק.
<h2>דף קו:</h2>
אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליה' כל היום כולו. פי' רש"י ז"ל ובלבד שיזהר שלא יטנפם. ומדאמרינן מתנה עליהם משמע דאע"פ שנטל ידיו כהלכה ונזהר מלטנפם צריך הוא להתנות אלמא נטילת ידים בעי כוונה דאע"ג דחולין בעלמא לא בעי כוונה כיון דנטילת ידים לחולין משום סרך תרומ' נגעו בהן כי היכי דלתרומה בעי כוונה ה"נ לחולין ואע"ג דאמרינן בפ' השוחט [דף ל"א ע"ב] נפלו פירות לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות כלומר אע"ג דלא נתכוון אלא לנטילת הפירות דהא קתני סיפא ואם בשביל שיודחו ידיו וכו' התם לנגיעה ומ"ה לא בעי כוונה דלאו משום סרך תרומה הוא אבל לאכילה דאיכא סרך תרומה בעי כוונה והכי איתא בתוספתא דתניא הנוטל מתכוון והנותן אינו מתכוון הנותן מתכוון והנוטל אינו מתכוון ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אפילו לרבנן בעי כוונה דנוטל או דנותן וכן דעת הרשב"א ז"ל. והיסח הדעת פוסל נמי בנטילת ידים מדאמרינן בפ' אמר להם הממונה [דף ל'] ת"ר הלכה בסעודה וכו' דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו.
<h2>דף קז.</h2>
איכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב לענין הלכה קי"ל כלישנא בתרא שאפילו שלא בשעת הדחק שרי דבדרבנן לקולא. ועוד דלהאי לישנא לא פליגא דרבינא אדרב וללישנא קמא פליגא הילכך כלישנא דלא פליגא נקטינן דבכדי לא משוינן פלוגתא וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות ברכות. אבל ר"ח ז"ל פסק כלישנא קמא דדוקא בשעת הדחק כן שלא בשעת הדחק לא.
דלא אתי מכח גברא. איכא מאן דאמר דסוגי' דהכא משמע דכח גברא בעי אתיא כר' יוסי דתנן התם במס' ידים הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן מניח חבית בין ברכיו ונוטל מטה חבית על צדה ונוטל ממנו לידים והקוף נותן לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו. פי' במטה חבית ובקוף אלמא דר' יוסי הוא דבעי כח גברא אבל רבנן דשרו בקוף ובמטה חבית לא בעי כח גברא. וכיון דסוגיא כר' יוסי נקטינן כותיה. וכן פסקו הראב"ד ור' שמשון ז"ל. וכח גברא דבעינן לא דקפדינן מגברא ממש דמהיכא תיתי אלא דמנא בעינן דגמרינן מקדוש ידים שבמקדש ומ"ה בעי ר' יוסי כח גברא כדי שיהא נראה כנוטל מן הכלי שאלו במטה החבית שהמים נשפכין מתוכה מאליהן אינו נראה כנוטל מן הכלי. ואפשר שמפני זה כתב בעל הלכות גדולות ז"ל בשם ר' אחא ז"ל דהיכא דאיכא משכלא דמיא שרי למישך אינש ידיה בגויה (וממשמשין) [וממשינון] ומיכל מדכ' גבי קדוש ידים ורגלים במס' זבחים [כ"א ע"ב] אי שייך ידיה בכיורא אי הויא רחיצה או לא ופשטינן דלא משום דורחצו ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו והתם הוא דכתיב ממנו אבל בעלמא רחיצה הויא דאי לאו רחיצה היא תיפוק לי דבעינן ורחצו וליכא. ע"כ. והיינו טעמא דכיון דלא קפדינן אכח גברא אלא כדי שיהא נראה שנוטל מן הכלי הכא הרי הוא נראה שהרי בתוך הכלי הוא רוחץ ידיו והיינו דאמרינן בסמוך קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא קפדיתו אשיעורא ואלו קפדיתו אגברא לא אמרינן משום דלא קפדינן אגברא אלא משום מנא. אבל אחרי' אומרים דכי אמרינן הכא דקאתי מכח גברא לאו דבעינן כח גברא כלל דלא קי"ל כר' יוסי אלא כרבנן דרבים נינהו והכא היינו טעמא משום דכי לא מקרב לגבי דולא לא אתי מכח גברא שהכלי בידו ואנן כח מנא בעינן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ברכות.
ואין מטבילין בה את הידים משום דהוו להו שאובין. דוקא בקרקע משו' דנטילה בכלי בעינן דגמרינן ממקדש אלא דכי לא הוו שאובין מהניא מק"ו דכיון דכל גופו טובל בהם כ"ש ידיו וכי הוו להו שאובין דליתיה לק"ו בעינן נטילה בכלי וליכא אבל הטביל ידיו בכלי אע"ג דהוו להו שאובין שרי וכמו שכתבנו למעלה בשם ר' אחא ז"ל משום דכיון דאיכא כלי לא קפדינן אשאובין. והיכא דטבל להו לידיה במקוה איכא מ"ד דלא מברך על נטילת ידים אלא על טבילת ידים. אבל ה"ר יונה ז"ל כתב דליתה שהיאך יברך אשר צונו על הטביל' שהרי הוא לא נצטוה על טבילת ידיו כלל שעיקר מצות נטילת ידים בכלי הוא אלא שהטבילה מועלת בהן מק"ו והיאך מברך על מה שלא נצטוה אלא מברך אשר צונו על הנטילה שמפני כך הוא מטביל את ידיו לפי שיש בכלל טבילה נטילה.
כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. פי' והוא שנקב בכונס משקה למטה שאין בו כדי לקבל רביעית אבל אם ניקב למעלה ונשאר עדיין בשולי הכלי כדי לקבל רביעית כלי מיקרי ונוטלין ממנו לידים. וכתב הרב בעל התרומה ז"ל שצריך שלא ישפוך על ידיו מן המים למעל' מן השבר שכל מה שממנו ומעלה אין תורת כלי עליו. אבל אחרים אומרים שכל שיש בו לקבל רביעית תורת כלי עליו ונוטל בכל ענין שירצה.
לאחד ואפילו לשנים. ופרישנא טעמא משום דקאתו משיורי טהרה ליכא לפרושי לשניים בבת אחת דאי הכי ליכא שירים כלל וליכא לפרושי נמי בזה אחר זה שאם נטל הראשון ידיו ובא זה ליטול אחריו שאע"פ שאין בכלי רביעית תעלה לו נטילה מפני שהיה בהן כשיעור בתחלה דאמאי הא ודאי אשיעורא קפדינן ולמה יצטרפו המים שנשפכו לארץ אלא כגון שאחד מניח ידיו תחת ידי חבירו והמים נשפכין תחלה על הראשון ואח"כ נופלין על השני ומ"ה אמרינן שאע"פ שאין במים כדי רביעית כשנופלין על השני שהרי חסר מהן מה שעל ידיו של ראשון אפ"ה כיון שאין הקלוח נפסק לא הוי חסר ודמיא למאי דאמרינן אם היו רגליו של ראשון נוגעין במים אף השני טהור. ומשמע ממתניתין דמסכת ידים שהנוטל ידיו צריך שיתן עליהם מים ראשוני' ושניים ראשונים לטהר את הידי' מזוהמין ושניים להעביר המים הראשונים שקבלו זוהמת הידים. אלא שהרמב"ן ז"ל כתב שלא הוזכרו מים שניים אלא לתרומה אבל לחולין לא שלא הוזכרו בשום מקום לענין פתו ולתפלה כלל. ומיהו בירושלמי בפ' ואלו דברים משמע שאף לחולין צריך מים שניי' דגרסינן התם מים שלפני המזון רשות שלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' שמואל בר אחא נוטל ושונה ר' יעקב בר יצחק בעי נוטל ושונה ואתמר רשות כלומר כיון שהחמירו עליהם כל כך שצריך לטול ולשנות היאך אתה קורא אותן רשות אלמא אפילו לחולין צריכי' מים שניים ומ"ה אמרינן בפ"ק דסוטה [דף ד' ע"ב] שהנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה כדי שלא יחזרו המים ויטמאו את הידים פי' לפי שהמי' הראשוני' מטהרין את הידים כדאיתא התם ומיהו הן עצמן טמאי' שנטמאו מחמת זוהמת הידים ומים שניים מטהרין המים שעל גבי ידים ואם לא יגביה ידיו שמא יצאו מן המים הראשונים לחוץ לפרק ואחר שטהר מים שעל ידיו במים שניי' עד הפרק יחזרו אותן שיצאו ויטמאו את הידי'.
קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא. וא"ת מאי קא מיבעיא ליה מנא תנינא וחזות' תנינא מנא דתנן [מס' ידים פ"א מ"ב] בכל הכלי' נוטלין לידים ואפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אבל לא בשולי המחץ ולא במגופת החבי' ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין חפניו ככלי. חזותא דתנן [שם מ"ג] הטיל לתוכן קומוס או קנקנתום ושינה מראיהן פסולין. י"ל דילמא ההיא לתרומה וקא מיבעיא ליה אי קפדינן לחולין כבתרומה ואמר ליה אין. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ברכות שצריך ליטול שתי ידיו מהכלי וכיצד הוא עושה צק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השנייה. אבל ר"תם ז"ל כתב דכל שנטל ידו אחת מהכלי בהכי סגי ונותן מידו על חברתה ורוחץ. והביא ראיה מדתניא בתוספתא הנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שבתחלה לא נטל מהכלי טעמא דלא נטל בתחלה ידו אחת מן הכלי הא נטל ידו אחת מן הכלי מהני.
תנן במס' (כלים) [ידים פ"א מ"ד] הדיח בהם את הכלים או שמיחה בהן את המדות פסולין. (הניח) [הדיח] בהם כלים מודחין וחדשים כשרים. ותנן נמי התם המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהו' נוטל בידיו [תוספתא ידים פ"א] ונותן על גבי ככרות כלומר שאין מטביל את הגלוסקין בתוך הכלי אלא נותן מן המים שבכלי בידיו על הככרות אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין שאין זו מלאכה. מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשית בהם מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין. ע"כ בתוספת'.
מהו לאכו' במפה. ופשטינן דהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות הילכך צריך נטילת ידים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפר' עשירי מהלכות ברכות לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטבולו במשקה אף על פי שלא נטל ידיו. ומשמע לי דס"ל דכיון דאמרינן לאוכלי טהרות משמע דוקא לאוכלי חוליהן בטהרה הוא דלא התירו אבל לשאר כל אדם שרי.
<h2>דף קז:</h2>
הדחה מיהא בעי. ומ"ה בעינן שלא יהיו נוגעין זה בזה שמא ישכח ולא ידיח. וכתב הראב"ד ז"ל דבשר תפל שאין דרך לבשלו בלא הדחה אפילו נוגעים שרו דליכא למיחש שמא ישכח ולא ידיח וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל שמותר להניח בשר תפל או דגים בכלי אסור או אצל מאכל אסו' שאין דרך לאכלן בלא הדחה לעולם.
<h2>דף קח.</h2>
אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה. איכא דמקשי הכא למה ליה לרב לאשמועינן הכא דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרות כל החתיכות כולן מפני שהן מינה הא אשמועינן הכי בפרק גיד הנשה [ק' ע"א] ובפ' בתרא דע"א [ע"ג ע"ב] נמי פסק בהדיא כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל. א"ל משום דמסמיך ליה אמתני' הדר אמרה הכא אי נמי דאי אשמועינן התם הוה אמינא ה"מ בשאר איסורין דמחמרינן בהו מדרבנן לומר שחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל בבשר וחלב ששניהם היתר וחדוש הוא כשאסרת' תורה אימא לא מחמירינן ביה למימר חתיכה עצמה נעשית נבלה קמשמע לן. והא דאיצטריך הכא נמי למימר דאוסרה כל החתיכות כולן מפני שהן מינה משום דאי מהתם הוה אמינא דהיינו טעמא לפי שאף האסור הבלוע לתוכה נמי מינה הוא אבל היכא דחלב הוא שנבלע בבשר סלקא דעתך אמינא כיון דחלב שנבלע בבשר מין בשאינו מינו הוא נהי נמי דאמרינן דחתיכה עצמה נעשית נבלה לאצרוכי ששים בכולה אפילו הכי נימא שתהא נידונת כחלב שקבלה האיסו' ממנו ותהא בטלה בששים בהדי בשר כמין בשאינו מינו קמ"ל.
לימא פליגא דרב אדרבא דאמר רבא קסבר ר' יהודה כל מין ומינו וכו'. פי' רש"י ז"ל אדרבא דפרק גיד הנשה. ולא נהיר משום דהתם לתרוצי לדרב גופיה איתמר אלא דרבה גרסינן ובפרק הקומץ רבה [דף כ"ב] איתא דתנן נתערב קומצה בקומץ חברתה וכו' והוינן בה כי בולעות זה מזה מאי הוה מין במינו הוא אמר רבה קסבר ר' יהודה מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ומההוא דרבה פרכינן משום דאלימא דממתניתן מוכח אבל ההוא דרבא דפרק גיד הנשה איכא למימר כדאביי דמוקי לה בשקדם וסלקו.
<h2>דף קט:</h2>
לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה. נראה לי דהוה סבירא לי' דאפילו ליתה לדרב מיהו בקריעה מיהא שרי דאף על גב דכחל לא שיע אפילו הכי כיון דחלב שחוטה דרבנן מסתיא אי מחמרינן ביה לאצרוכי קריעה משום היכירה ומדלא קתני קורעו שמע מינה דאפילו קרעה לא צריך משום דנהי דקודם בישול מצרכינן ליה קריעה היינו משום דהויא תקנתא מעליא להוציא כל חלבו ממנו אבל לאחר בשולו שאי אפשר להוציא כל חלבו ממנו לפי שהכחל בלועה ממנו משום הכירא בעלמא בדרבנן לא מחמרינין, ודחי' דדילמא לב הוא דסגי ליה בקריעה כלומר דאי ליתא לדרב קריעה לאחר בישול לא מהניא ביה.
<h2>דף קי.</h2>
איכא תנא דאתנייה לרב כחל פי' רש"י ז"ל דלישנ' בתרא דקתני אסור שמיע ליה דאמ' ליה אני כחל של מניקה שניתי לו ומתוך פלפולו של ר' חייא שנה לו כחל סתם שהיה סבור שיבין ולא הבין. והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי מנלן דכחל של מניקה דיעבד נמי אינו אסור אי משום ברייתא דמסייע ליה לרב דילמא בכחל שאינו של מניקה. ויש לומר שמדקתני שבשלו בחלבו וקתני מה הפרש בין זו לזו שמע מינה דבשל מניקה נמי קתני. ובתוספתא נמי תניא הכחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קורעו אינו עובר עליו.
ודילמא דערלה הוו ודילמא דגזל הוו. משום דעבר אמנהגייהו הוא דהוה בעי לשבושי אבל ודאי לא פרכי נינהו דסתם פירות לאו דערלה ולא מחזקינן אסורא וכל שכן בחוצה לארץ דקיימא לן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ולגזל נמי לא חיישינן דאם כן לא נקח שום דבר מן הכותים שמא גזלוהו מישראל אלא ודאי לשבושה הוא דבעי ואיהו נמי לאחזויי חורפיה אהדר ליה דקופא סבא הואי וקדיחן בהו חילפי.
<h2>דף קיא.</h2>
מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. ואם תאמר ליערבינהו ולתנינהו מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת. יש לומר אי הוה תני הכי הוה משמע דכי היכי דפליגי בשלוקה פליגי במתובלת וליתא דמודה תנא קמא דמתובלת ודאי אוסרת ולהכי קאמר ליה ר' ישמעאל דמתובלת כשלוקה וכשם שמתובלת אוסרת ונאסרת כך שלוקה אוסרת ונאסרת וקי"ל דשלוקה אינה נאסרת דהא רב נחמן הכי ס"ל ועבד בה עובדא ולרב בר שבא דלא אכיל לא חיישינן ומתניתין דתרומות נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה. ומיהו במתובלת לכ"ע נאסרת כדכתיבנא.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים ועופות שמלחן זה עם עם זה אסורין. מדאמרינן אסורין סתמא משמע דאסורין ולית להו תקנתא במליחה. וכי תימא אמאי לא. א"ל לפי שאין המלח (מעלי) [מפליט] כל הדם שבחתיכה שכבר כתבו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה כדי הלוך מיל (ואינו) [ואנו] רואין שהמיחל היוצא מן הבשר אחר שיעור זה יותר מאדים מן הראשון הילכך ודאי אין מליחה באה אלא להוציא דם שעל גבי בשר והסמוך לו הא לדם הבלועה בחתוכה לא חיישינן דהוה ליה דם האיברים שלא פירש דשרי וזהו דעת הרמב"ם ז"ל ולפיכך הוא מצריך שלא ליתן הבשר בקדירה עד שיהיו המים רותחין שאחר כך אין מפליטין אדרבה חולטין הבשר (ומניח) [ומונעין] הדם שלא יצא אף על פי כן צריך למולחו שיצא הדם שעל שטח הבשר והסמוך לו דאי לא חיישינן שמא קודם שתרגיש הבשר בחום המים (תפשיט מן הקרום בשטחה) [תפלוט מן הקרוב לשטחה] ולפיכך דגים שבלועין הן [דם] דאתי מעלמא כיון שאין המלח מוציאתו אסור. ואין סברא זו נכונה דהא אמרינן לעיל באומצא דאסמיק ביעי ומוזריקי דחתכוה ומלחוה אפילו לקדרה שפיר דמי דאלמא המלח מוציא אף הדם שבתוך החוטין ואף על פי שאחר שיעור מליחה המוחל מאדים איכא למימר דקים להו לרבנן דבשיעור מליחה יוצא כל דם גמור והשאר מיחל אדום הוא שיוצא ומותר. ועוד נראה לומר שלא רצו חכמים להחמיר בדבר כל כך כיון דקיימא לן דדם שמלחו אין עובר עליו וכי תימא אם כן דגים שמלחו עם עופות יחזרו לאחר מליחה להתירם הראשון. יש לומר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע באיברי' מעצמן אבל דם הבאה ממקו' אחר אין המלח מפליטו. עוד תירצו בזה דטעמא דמילתא משום דדם של איברים כל זמן שלא פלטו אין אוסר דכל היכא דלא פריש שרי ומה שלא נפלט במליחה אינו נפלט לעולם ולפיכך מותר בקדרה אבל דם שבלעו ממקום אחר אין כאן עדים שפלטו הכל. ואין זה מחוור שהרי דם הכנוס בחוטין במוזריקי משמע שאין דינו כדם האיברים אלא כמאן דמנח אמנא דמי מדאמרינן לעיל [קי"א ע"א] אדהכי חזיא לסמפונא דכבדא דהוה מלא דמא אמר להו אמאי תעבדו הכי ודוחק הוא לומר דשאני סמפונא דכבדא משאר חוטין לפיכך נראה כמו שפרשנו שהמלח מפליט כל הדם המובלע באיברים מעצמן ואפילו אותו שבתוך החוטין אבל אין המלח מפליט דם הבא ממקום אחר. אבל רבנו תם ז"ל היה מתיר למלוח בשר עם בשר שהיה מלוח אף על פי שכבר פלט דמו וצירו משום דדם משרק שריק ולא אסרו אלא עופות ודגים משום דדגים רפו קרמייהו. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל שלא אמרו דם משרק שריק אלא בצלי משום דכבולעו כך פלטו אבל לא במליח שהרי קערה שמלח בה בשר אסרו לאכול בה רותח ולא אמרינן דם משרק שריק וכל שכן מן הבשר שאינו נשרק ואף על פי שהוא בשר מלוח כבר. ואין זו קושיא אצלי משום דאין ודאי כי אמרינן דדם משריק שריק היינו משום דכבולעו כך פולטו ובמליחה נמי איכא למימ' הכי שכשם שהמלח מבליעו לדם כך הוא מפלי' כיון שדרך המלח להפליט דם מן הבשר מה שאין כן בקערה שאין דרך המלח להפליט כלום ממנה. וכי תימא אם כן דגים למה הן אסורין לימא בהן כבולעו כך פולטו. איכא למימר משום דרפו קרמייהו דמא מסרך סריך בהו כחלב בבשר דאמרינן לעיל דסרוכי מסריך ולא אמרי' כבולעו כך פולטו אפילו על ידי האור. אבל עדיין אין דברי רבינו תם ז"ל מחוורין דהא רב ששת מלח גרמא גרמא משום דילמא פליט האי ובליע האי כדאיתא בסמוך [קי"ג ע"א] אף על גב דלא שמעינן ליה דפליג בדמא משרק שריק ואף על גב דאסיקנא דלא שנא בין חדא בין תרתי שרו היינו משום דאיידי דטריד לפלוט לא בלע אבל היכא דלא פליט ודאי בלע. ואקשינן מדתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ולאו דמאן דפריך מצי סבר דצירו מותר דאי הכי טהור תפל וטמא מליח למה אסיר אלא מ"ה פריך משום דמשמע מינה דאפילו בציר אמרינן דאיידי דטריד למפלט לא בלע אף על גב דרב מרי לא אסתפק בהכי מדפשיט ליה רבא מהטמאים לאסור צירן ורוטבן ורש"י ז"ל לא פירש כן.
<h2>דף קיג.</h2>
אבל אם היה טהור תפל וטמא מליח אסו' משום דטמא מליח פולט ציר וציר זה שהוא רותח מחמת מלחו נבלע בטהור ואסרו ואף על פי שהטהור אינו מליח כל כך מחמת בליעתו שלא יהא נאכל מחמת מלחו ולעיל אמרינן דלא אמרינן מליח כרותח אלא בשאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר שאין הבשר רותח אבל מכל מקום ציר זה הנופל עליו רותח הוא ונבלע בו ומיהו הבשר צונן חשבינן ליה דמשום הכי אמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר אף על פי שנבלעין בתוכו טפות רותחות מן הטהור אף על פי כן אינו מתחמם כל כך עד שיפלוט. וכתב הרמב"ן ז"ל דאף על גב דאמרי' בפסחים [ע"ה ע"ב] בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן לתוך חם אסור (ואם) [וחם] לתוך צונן בקליפה מותר משום דתתאה גבר ומיהו עד דמקרר ליה בלע וכדאיתא התם. והכא בין שטמא עליון או תחתון טמא מליח שהוא פולט לתוך הטהור תפל חם לתוך צונן הוא שזה פולט וזה בולע ואמאי קתני אסור לגמרי אלא דהיינו טעמא דמתוך שהוא פולט לתוכו כל שעה ושע' טפות מלוחו' שהן כחמות אוסרין אותו לגמרי שלא אמרו תתאי גבר אלא כגון חתיכה רותחת לתוך חלב צונן שהוא מתגבר עליו ומצננו אבל הכא כוליה חיים מרוב טפות מלוחות שהן חמות בעצמן ע"כ. ואיני מבין דבריו דהיכי קאמר דאפילו טמא מליח תחתון הוה ליה חם לתוך צונן מתוך שזה פולט וזה בולע דאי הכי צונן לתוך חם דמסקינן בפסחים דאסור משום דתתאה גבר נימא אדרבה חם לתוך צונן הוה לפי שעל הצונן אנו דנין מחמת מה שנבלע בו מחמת פליטת האסור החם. ועוד דאם איתא דהכי הוא לרב דאמר התם עילאה גבר צונן שנפל לתוך חלב חם למה הוא מותר לימא שיהא נאסר מרוב טפות החלב שהן חמות בעצמן ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו אלא סוגיא דהתם מוכחא דלעולם הולכין אחר התחתון וכל שהתחתון חם אף על פי שההתיר העליון נאסר מחמת מה שבולע מפליטת התחתון צונן לתוך חם מיקרי ואסור. אבל מכל מקום צ"ע אמאי לא מפלגינן הכא בין עילאה לתתאי כדמפלגינן התם ואמרינן הכא סתמא ואם היה טהור תפל וטמא מליח אסור ומשמע אפילו טהור תפל תחתון ואף על גב דקיימא לן דתתאה גבר. ואפשר דהכא לאו בנוגעין זה בזה עסקינן אלא שעומדין בסמוך בכדי שפליטת הטמא נוגעת בטהור דבכה"ג למאן דאמר תתאה גבר הא איכא שהרי הפליטה זבה תחתיו ולמאן דאמר עילאה גבר נמי הא איכא מפני הפליטה שנוגעת לצדדיו ולמאן דאמר עילאה גבר אפשר דלאו דוקא עילאה אלא ה"ה מן הצדדין ולא אמר עילאה אלא למעוטי דלא אמרינן תתאה גבר ואפילו למ"ד תתאה גבר אפשר לומר כן. זה נראה לי. ועוד אפשר לי לומר דלא שייך במליחה פלוגתא דעילאה גבר תתאה גבר כלל משום דהתם ודאי לא אמרינן הכי אלא בנסתלק מעל האור שאלו הוה על האור שניהן היו מתחממין וכשנסתלק מהאור מפני שהוא הולך ומתקרר וסופו שיתקרר בו [ו]דאי אמרינן שהאחד ממהר לצנן את חבירו אבל המליח שאין סופו להצטנן מעצמו לא מפלגינן ביה כלל בין עילאה לתתאה ומ"ה אמרינן סתמא דאם היה טהור תפל וטמא מליח אסור איזה מהם שיהיה תחתון או עליון. ומיהו משמע דבקליפה סגי ליה דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי בקליפה שלא כדברי הרמב"ן ז"ל שאוסר את כולו. מיהו אפשר לומר דכיון שציר זה יוצא מן הטמא ועמד בעינו ונבלע אח"כ בטהור הוה ליה כנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו דבעי נטילת מקום כדאיתא בפ' כיצד צולין [פסחים ע"ה ע"ב].
<h2>דף קיג:</h2>
קסבר איסור חל על איסור חלב ומתה מחד קרא קא נפקי. רש"י ז"ל לא גריס ליה דכיון דקסבר איסור חל על איסור לא צריך קרא כדאמרינן לקמן לרבי עקיבא. ואפשר לקיים הגרסא דהכי קאמר סבר דכיון שנתרבה כאן איסור חל על איסור דחלב או מתה מיליף ילפינן תרוויהו דהי מינייהו מפקת.
וסבר שמואל איסור חל על איסור והא שמואל וכו'. א"ל מאי קושיא דהא איסור חל על איסור דבשר בחלב איסור מוסיף הוא שהרי בתחלה לא נאסר אלא באכילה ועכשיו נתוסף בה איסור הנאה ובמסכת כריתות [י"ד ע"א] גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה חמש חטאות ואשם אחד אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא ואלו בכהן שאוכל תרומה טמאה כל שנטמאת תרומה ואחר כך נטמא כהן ליכא איסור מוסיף דליכא למימר אפילו בנטמא כהן ואחר כך נטמאת תרומה אמרינן דאינו במיתה אף על גב דנתוסף איסור באותה תרומה לכל כהן דאלו בכה"ג פטור לאו משום אין איסור חל על איסור הוא ובודאי שכל שנטמא הגוף תחלה חייב ולא פטרינן אלא בנטמאת תרומה ואחר כך נטמא הגוף והיינו דאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת קודם לכן לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבא דאמר במסכת שבועות [כ"ד ע"ב] דאפילו למאן דלית ליה כולל מוסיף אית ליה.
<h2>דף קיד:</h2>
א"ר אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. נראה לי דמ"ה מפיק לה רב (אסי) [אשי] מהאי קרא ולא מפיק לה מאותה ששנה רבי [קט"ו ע"ב] לא תאכלנו וכו' ואף על גב דלקמן מתמיה ר' יוחנן אדריש לקיש וא"ל כעורה זו ששנה רבי לאשמועי' דמהאי קרא נפקא לן איסור אכילה ואיסור הנאה כר' אבהו אבל דריש לקיש לקמן משום דליכ' לאכוחי מינה האי רבותא דהא כיון דגבי פסח כתיב ובשל מבושל (ממילא) [מהא לא] משמע דבשול אחר דבשר בחלב אסור בהנאה דומיא דפסח מ"ה א"ל ר' יוחנן כעורה זו ששנה רבי. אבל עדיין יש לתמוה לקמן דאמרינן רבי הנאה מנא ליה נפקא ליה מהכא דתניא רבי אומר נאמר כאן כי עם קדוש אמאי אצטריכי' דרשא דהא כל איסורין שבתורה דכי היכי דאסרי באכילה אסרי בהנאה נפקא לן לר' מאיר מנבלה ולר' יהודה מדרשא דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה כדאיתא בפרק כל שעה. ורב (אסי) [אשי] נמי ליגמר מקרא דרבי איסור אכילה ואיסור הנאה. ואפשר דכיון דקרא דלא תאכלנו דמפקי מיניה בשר בחלב גבי דם הוא דאסור ודם לא אסור בהנאה אי אפשר ללמוד ממנו איסור הנאה לבשר בחלב ומ"ה איצטרך דרשא אחרת.
<h2>דף קטו:</h2>
אמרת קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה וכו'. תמהני אמאי אצטריך לקל וחומר ליגמר במה מצינו מכלאי כרם דסוף סוף ליכא לאוכוחי אלא מינייהו ואפשר דבמה מצינו נמי כל דהו פרכינן כי היכי דפרכינן במה הצד כל דהו דהא מה הצד גופיה מה מצינו הוא. אבל עדיין יש לשאול בכל מה הצד קל וחומר למה לי נעביד מה מצינו ואי פרכינן מה לפלוני נימא פלוני יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן. ונראה לי דהיינו טעמא דהא מסקינן דכל מה הצד דכל דהו פרכינן ואם המלמדין היו יתירים על הלמד בחומרא אף על פי שלא היתה חומרא שוה אפילו הכי כיון ששניה' יתירים ממנו בצד חמור לא גרע מפירכא כל דהו והיינו דפרכינן בריש פרק אלו נערות [כתובות ל"ב ע"א] מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור אבל עכשיו שאנו דנין קל וחומר ליכא למימ' הכי שאף בלמד יש חומרא שאינה במלמדין. חדא מתרתי כל דהו פרכינן. משמע אף על גב דלא הדר דינא ואתי במה הצד.
<h2>דף קטז.</h2>
קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן. ונראה לי שאף על פי שהמדות מסורות בסיני כמו שכתב רש"י ז"ל יש בהן בנותן טעם משום דבחדא מתלת יש שני הוכחות שאין דבר תלוי בההיא חומרא דפרכינן מינה חדא שהדבר נוהג בכל א' משני המלמדין אף על פי שאין חומרותיהן שוות ועוד שיש מלמד שלישי שאין לו חומרא על הלמד כלל ואף על פי כן אותה חומרא שאנו דנין עליה נוהגת בו ומ"ה כל היכא דלא הדר דינא לא פרכינן ביה כל דהו אבל מחדא מתרתי אף על גב דלא הדר דינא אין כאן אלא הוכח אחד שלא תהא החומרא תלויה באותה חומרא אחרת שיש למלמד ראשון ומ"ה פרכינן כל דהו.
קסבר איסור חל על איסור. כבר כתבתי למעלה דאיסור חל על איסור דבשר בחלב איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקיימא לן בעלמא דאיסור חל על איסור באיסור מוסיף נקטינן כרבי עקיבא ואף על גב דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר' עקיבא אלא כתנא קמא כדאמרינן לעיל גדי לרבות את החלב וכו' הא מימרא דשמואל תרוצי מתרצינן לה לעיל ולפירוקא בתרא דאמרינן הא דידיה הא דרביה אפשר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה וחלב ומתה לא צריכא קרא. ואי נמי שליל צריך קרא אייתרא להו תרי חד להוציא טמא' וחד להוציא חיה ועוף נפקא ליה מדר' יוסי הגלילי לפי שאין לו חלב אם והא דנקט שמואל לרבות חלב ומתה כל דמתרבי נקט ליה לרבות וכל דממעט נקט ליה להוציא אף על גב דלא נפקי מקראי כדאמרינן בשליא ודם. ואף על גב דלא נקט להוציא חיה לאו דסבירא ליה כתנא קמא אלא בפלוגתא לא קמיירי דעוף נמי לא נקט ביה להוציא אי מגדי כר' עקיבא אי מחלב אמו כר' יוסי הגלילי ואף על גב דסוגיין דעוף לא מתסר אלא מדרבנן משום דבפלוגתא לא קא מיירי.
<h2>דף קטז:</h2>
הכא בלוקח גדי מן הכותי עסקינן וחיישינן שמא יינק מן הטרפה. נראה לי דרב הונא חלב שבקיבה כמקו' שבא משם דאין ליה ומ"ה כיון שיינק מן הטרפה מתסר מדינא דאי מדרבנן בעלמא לא חיישינן שמא יינק מן הטמא' דאחזוקי איסורא מדרבנן בעלמא לא מחזקינן דקיבת נבלה משום הכי אסירא משום דבנבל' ליכא לאפלוגי בין ישראל לכותי דנבלה מסתמא אין דעתו עליה כל שהיא סמוכה למיתה ולא חזי לה ולא מפריש לה. ועוד שכל הרואה קיבת נבלה מותרת אף בשל כותי יבא להתיר שכל שאנו מתירין דבר מן הנבלה לא ישמעו לנו לחלק בין נבלת ישראל לנבלת הכותי הילכך לרב הונא כל שיינק מן הטרפה קיבתו אסורה מן הדין וקיבת נבלה שינקה מן הכשרה מחומרא בעלמ' דלרב הונא במקום שבא משם דיינינן ליה והיינו דאמרי' בסמוך ומי אמר שמואל הכי דאלמא גופה דמתני' לא קשיא ליה דאיכא לאוקמ' כרב הונא ואע"ג דקיבת נבל' מדרבנן מיתסרא א"ל דה"מ לאכלה בעיניה אבל גבינ' לא מתסר' מפני חשש שמא העמידו בה אבל לשמואל דאמ' דמתני' הכי קתני קיבת שחיט' נכרי נבלה דאלמא מדינא מתסרא קשיא.
<h2>דף קיח.</h2>
עיוליה מעיילה אפוקי מיבעי. נ"ל דהכי פירושא השתא אמרת דעיוליה עילא רצה לומר שהכלי נטמא אגב היד אלמא שהכלי נגרר אחר היד וכשנטמא היד נטמא הכלי אפוקי מיבעי' כ"ש שראוי לומר שיהא נגרר היד אחר הכלי וכשהכלי נטמא יוציא טומאתו על דרך היד.
הא דאמרינן תנור וכירים יותץ וכו' וטמאים יהיו לכם לרבות את הידות. איכא דקשיא ליה ומי עדיף יד מגבו של כלי חרס ותרצו בתוספות דגזרת הכתוב היא. והרמב"ן ז"ל תירץ דהכא ביד חלולה עסקינן וכגון שנטמא מאוירו וכשנטמא היד נטמא הכלי. א"נ ביד של עץ או של אבן ומחוברת בו באוירו וזו היא ששנינו האבן היוצאת מן התנור טפח. וכתב הרשב"א ז"ל ולא הבנתי תירוצו דמכל מקום כיון שאין יד האבן והעץ חלולין היאך הן עצמן מקבלין טומאה ותירוץ התוס' נראה יותר.
<h2>דף קיח:</h2>
הפטמא של רמון מצטרפת והנץ שלו אין מצטרפין. פי' פטמא אותו הדד שבראש הרמון ושלשה דברים יש בראשו הפטמא והנץ והמסרק. המסרק הוא כמו נזר עשוי פגימות פגימות כמין מסרק והפטמא תוך המסרק כמין דד קטן והנץ סביב הפטמא.
קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא. פי' דכשנוטעין רמון נוטעין יחור ואפילו שנטעו הרמון חותכין הפטמה שהיא קליפה וגבה קודם נטיעתו. אלא תלתא קראי כתיבי חד לשומר זרעים כחטה בקליפה וכעדשים בקליפה. וחד לשומר דאילנות כפטמה של רמון וחד לשומר בשר וכו'.
יש יד לטומאה ואין יד להכשר וכו'. דוקא ביד פליגי הא שומר לכ"ע יש שומר להכשר. והיכא שנפל מים על השומר הוכשר האוכל דהא כתיב וכי יותן מים על זרע כדרך שבני אדם זורעים חטים בקליפתם עדשים בקליפתם ותדע דאי לא לשמעינן שומר וכ"ש יד.
וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו. פי' רש"י ז"ל דתניא בספרא אם אתה אומר מחוברין טמאים טמאת את הכל פי' שאין לך מחוברים שאין שרצים מתים מצויים אצלם ונטמאו במחובר. וא"ת והיכי תלי הכשר במחובר שכ"ש שאם אתה אומר מחוברין מוכשרין הכשר' את הכל והיכי תלי תנא הכשר בטומאה דהא אין לך זרעים שלא ירדו עליהם גשמים בעודם מחוברין מה שאין כן בטומאה שיש כמה זרעים שמעול' לא נגע בהם שרץ. תירצו בתוספות משום דזימנין שאין הגשמים יורדין ויש יורדין ואינן מכשירין כגון שהוא יוצא לדרך דלא ניחא ליה ואנן אמרינן יותן דומיא דיתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה והילכך אפילו תמצא לומר דמחוברין מוכשרין אפשר שלא נכשרו אבל שרצים מצויין יותר. וכתב הרמב"ן ז"ל שאינו מחוור שאף על פי כן מיעוט הוא שאין לך תבואה שלא תצטרך לגשמים והילכך ניחא ליה ירידתן והרבה בני אדם אינן יוצאין לדרך כל זמן שהמטר יורד ואדרבה בטומאה יש כמה מחוברין שמעולם לא נגע בהם טומאה. והוא ז"ל תירץ שאפשר שהאי תנא סבירא ליה דבעי מחשבה לדבר התלוש משום טעמא דאם לא כן טמאת את הכל הילכך בגשמים אף על גב דניחא ירידתן לצורך המחובר לא מכשרי עד שיחשוב לצורך דבר תלוש אבל חשב עליהם לדבר תלוש אפילו במחובר מכשירין ומ"ה פשיטא ליה לתנא בטומאה טפי מהכשר דאפילו תימא יש הכשר במחובר כיון דבעי מחשבה לתלוש לא שכיחי ועוד שמא הייתי מוציא מהן בידי שמים שאינו מכשיר ולא נמצאת מטמא את הכל מ"ה תלא לן תנא בטומאה. ותירץ עוד הא דקתני כשם שאין מקבלין טומאה לאו למיתלי הכשר בטומאה אלא משום שטפא דרישא דקתני כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר נקט ליה האי לישנ' ולהשות טומא' והכשר. וכתב הרשב"א ז"ל שזה התירוץ האחרון נכון.
יש יד לפחות מכזית. ואם תאמר ומאי נפקא מינה דהא אפילו נגע באוכל עצמו אינו מקבל טומאה דאוכל אינו מיטמא ומטמא פחות מכביצה. ולרש"י ז"ל ניחא דסבירא ליה דלא אמרו בכביצה אלא לטמא אחרים ונפקא מינה להכניס לקבל טומאה. אלא שבהרבה מקומות משמע דכביצה אוכלין שאמרו בין ליטמא בין לטמא וכן משמע הכא מההוא תא שמע דאמרינן בסמוך מההיא דרבי אלעזר ב"ע שמטהר בפול ומטמא בעדשים ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי נפקא לן מינה. כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שפי' דהכא בחצי פול או בחצי זית והוא עם כביצה אוכלין ונגע בו טומאה ביד של פחות מכזית לרב דאמר אין יד לפחות מכזית הואיל ואין עיקרו כזית ביחד אינו חשוב יד והכל טהור ולרבי יוחנן חשוב יד והכל טמא. ואינו (מחובר) [מחוור] דהיכי דמי אי מחובר לכביצה הרי זה יד לכביצה ואם אינו מחובר אפילו נגעה טומאה בחצי זית בעצמו אין השאר טמא דהאי באפיה נפשיה קאי והאי באפיה נפשיה קאי וכדאמרי' בפרק קמא דמכילתין [כ"ד ע"ב] התורה העידה על כלי חרס דאפילו מלא חרדל אלמא אי לאו משום אוירו של כלי חרס אלו נגע שרץ בגרגיר אחד לא (לטמא) [נטמא] הכל אף על פי שהכל מקובץ יחד ונוגע זה בזה ובתוך כלי אחד אלמא האי באפיה נפשיה קאי והאי באפיה נפשיה קאי. ובמסכת חגיגה [כ' ע"ב] תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לחולין ולתרומה. ובעינן עלה בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"ד ע"א] אי בדנגעי אהדדי או לא נגעי אהדדי ואי סלקא דעתך נוגע כמחובר מאי קמיבעיא ליה פשיטא בדלא נגעי דאי בדנגעי אפילו לחולין ולתרומה ואפילו שלא מחמת צרוף כלי. ויש מתרצין דלעולם נפקא מינה להכניס ואף על גב דמדאורייתא אפילו ליטמא בעינן בכביצה מדרבנן מיהא מטמא בכל שהוא. ובתוספות פירשו שפחות מכזית זה מחובר עם כביצה אוכלין אבל אינו מחובר בו כל כך שאם היה מגביהו היה ניתק שאר האוכל מאותו פחות מכזית לפיכך לא חשיב יד לכביצה אלא לאותו פחות מכזית דכיון דאינו מטלטל על יד זה היד לא חשיב יד והוה כאלו אינו מחובר לענין שזה אינו נקרא יד אלא לבשר המחובר בו ומיטלטל עמו. ומכאן משמע שאלו שחותכין בסכין הלחם קודם שיעשה המוציא צריך שלא יהיה החתך כל כך גדול כדי שיהא כל הככר מיטלטל על יד החתיכה ההיא ואי לא הויא ליה כאלו הכל חתוך ופרוס ואנן שלימה בעינן ואף על גב דכשמגביה כל החתיכות ביחד מטלטל הככר כולו כיון דאיכא חתך אחד דלא יכיל לטלטולי ביה מיד הוי ליה פרוס וצריך למבצעי מככרא שלימתא. כך נראה.
הא דאמר רבי יוחנן יש יד לפחות מכזית פירש רש"י ז"ל דוקא פחות מכזית והוא שיהיה בו כפול הא לפחות מכפול מודה רבי יוחנן דאין לו יד דאי לא ליערבינהו וליתנינהו יש יד ויש שומר לפחות מכפול. והרמב"ן ז"ל פירש דה"ה דלפחות מכפול סבירא ליה לרבי יוחנן דיש יד והא דלא ערבינהו דאיידי דאמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול אמר ר' יוחנן יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול וה"ה דאפילו לפחות מכפול יש יד. וטעמיה דרב משום דאין יד אלא (כשיעו') [לשיעור] טומאה דהיינו כזית ואין שומר אלא לשיעור זרעים גדולים דהיינו פול דכתיב על כל זרע זרוע דגמר מבריה גדולה. ורבי יוחנן לית ליה הני טעמי דכיון דאפיקתיה מכזית אוקמה אכל שהוא דהא מכל מקום כאן וכאן לפחות מכשיעור הוא. וכתב הרשב"א ז"ל דאין טעמו מחוור דאם כן אמאי נקט רב לגבי טומאה שעורא מציעאה דהיינו כזית ולא נקט שיעור' רבא דהיינו כביצה או שיעורא זוטא דהיינו כעדשה ומאי שנא דנקט בשומר שיעורא רבא דהיינו כפול אדרבא הוה ליה למנקט כאן וכאן שיעורא זוטא דהא אשכחן יד ושומר לפחות מיכן. והסוגיא מתפרשת יותר כהוגן לפי פירש רש"י ז"ל.
האהיל הבית עליהן טמא. איכא למידק יד או שומר למת מנלן וכי תימא דאתי מנבלה ותנור וזרעים אכתי לטמא באהל אגב יד ושומר מנלן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכדאמרינן לעיל גבי נבלה. תירץ הרשב"א ז"ל דכיון דגלי קרא (פירות) [דידות] בין להכניס בין להוציא (בטומאה מעיקרא) [בטומאת העיקר] בין לטומאה קלה בין לטומאה חמורה אף למת כן וגלוי מילתא בעלמא הוא לגבי הא ולא דמי לההיא דלעיל דנבלה דהתם אכתי לא אשכחן שיהא היד כעיקר אלא לטומאה קלה והילכך הוה איכא למימר דנבלה הלמדה מהם דיה שתהא כנדון אבל השתא דגלי לן קרא להיותן כעיקר בין לקולא בין לחומרא אף למת כן.
<h2>דף קיט.</h2>
כדאמר רב אחא בריה דרבא בקולחא ומשום יד. ה"ה דהוה יכיל לתרוצי בריה שאני אלא כיון דבהכי סגי ליה לדחוייה סייעתיה דחייה בהאי. ומ"מ כשתירץ לקמן בריה שאני הא לא קשיא.
<h2>דף קיט:</h2>
הכא נמי בשדרה ומשום שומר. פירש דכי אמרינן הכא דחטים מצטרפין כגון שהם משבולת אחת ובעודם בשדרם נעשין שומרין אלו לאלו ושומר של זה מועיל לזה ושל זה מועיל לזה ולא יפול לארץ ואף על פי שהן חלוקין עתה דהיינו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה מכל מקום הואיל ומתחלה היו שומרין אלו לאלו מצטרפין ומכל מקום שדרה עצמה אינה מצטרפת דההיא ודאי אין מוציאין אותה לזריעה וכי קא מיבעיא ליה לרב הושעיא בחטים של שני שבלים או בשני אגוזי' ושני אפרסקי' ושני שקדים שלא היו שומרין מעולם זה לזה והאי שומר אוכל שחלקו דאמרינן לעיל לא מיירי כגון בצל שחלקו דההוא ודאי מצטרפין הואיל ומתחילה כשהיה שלם היו שומרין זה לזה אלא כגון שני אגוזים הוא דמיבעיא ליה דחלקו לאו דוקא אלא הכא קאמר שהיו חלוקים זה מזה.
בחד דרא פירש השבלת עשויה שורות שורות בהקף וכשמסירן גרעין אחד כל אותו ההיקף רפוי ונושרין הגרעינן דכולא דרא וכשאמרו חטים בקליפתם דוקא חטי דחד דרא. והקשה ומי איכא כביצה אוכלין פי' בחד דרא אין בחטי דשמעון בן שטח ולא פי' כן רש"י ז"ל.
מאי לאו משום יד ואע"ג דקתני בשערה שכנגדו לאו דוקא ומשום דס"ל דאין שומר על גבי שומר קא דייק ומוקי לה בהכי דשכנגדו לאו דוקא ור"ל סבר דשכנגדו דוקא ומ"ה מוקי לה בשומר.
אלא מעתה תפילין היכי כתבינין. לרבותא נקט תפילין וכ"ש ס"ת ומזוזה שנכתבין במקום שער אלא לרבותא קאמר דלדבריו אפילו תפילין שנכתבין במקום בשר היכי כתבינן. וא"ת ולרב אחא בר יעקב ס"ת ומזוזה מיהא דבמקום שער הוא היכי כתבינן. וי"ל דהוה ס"ד דאפילו במקום שער לא מנקיב אלא משהו ובעיבודו הלכו להם גומות של שער.
<h2>דף קכ.</h2>
תנן התם הקפ' את הדם ואכלו או שהמח' את החל' וגמעו חייב. פרש"י ז"ל על ידי האור. וא"כ היינו בישול ומשמע מהכא דדם שבשלו חייב וכ"ש הוא דכיון דאקפייה אחשובי אחשביה. משמע דס"ל לרש"י ז"ל דלא סמכינן אההיא דזעירי דאמרינן במנחות בפ' הקומץ רבה [דף כ"א] דדם מבושל אינו עובר עליו וכן דם שמלחו אינו עובר עליו וכן משמע דעת הרמב"ם ז"ל שלא הביאה להאי דזעירי. וגם הריא"ף ז"ל לא הביאה בהלכותיו משמע דס"ל דלית הלכתא כזעירי. ואע"ג דהתם אקשינן מיהא עליה ותירצו דהכא מיירי בשהקפ' על ידי חמה אוקמתא דחיקא היא דהא קתני הקפה דומי' דהמחה את החלב ומה המחה את החלב משמע אפילו ע"י האור הם הכי נמי הקפה משמע על ידי האור ואפ"ה אמרינן דחייב משמע דדם שבשלו חייב וכן נראה לי ממתני' דפ' כל הבשר [דף קט"ז] דתנן התם חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב וכו' והא התם דקא מייתי קולי דם וחומרי דם וקולי חלב וחומרי חלב ולא קתני חומר בחלב שהחלב בין אכלו חי בין אכלו מבושל לוקה ודם חי לוקה מבושל אינו לוקה. אלא מדלא קתני הכי ש"מ דדם מבושל לוקין עליו. ועוד דאם איתא להא דזעירי האי דהקפה את הדם מיירי בשהקפה ע"י חמה וע"י חמה ודאי דאסרוחא מסרחא דהדם ע"י לחותו בסבת חום השמש מסריח תכף ואפי' לזעירי דאמר התם דדם שבשלו אינו עובר עליו נ"ל דדוק' אין לוק' עליו אבל איסור' דאורייתא איכא אלא שראיתי לרא"ה ולרשב"א ולר"ן ז"ל ולרמב"ן ז"ל ולכולהו בתראי ולמקצ' מקמאי דס"ל דדם שבשלו איסורו מדברי סופרים לבד. ודברים תמהים הם בעיני.
אי הכי בחמה נמי. פי' אי אמרת בשלמא דהמחהו וגמעו מדרבנן הוא מ"ה לא אסרי רבנן אלא במידי דחשוב דהיינו באור אלא השתא דנפקא לן מדאורייתא אמאי אמרי רבנן דבחמה טהור. ותירץ דבחמה אסרוחי מסרחא והויא לה נבלה שאינה ראויה לגר דלא שמה נבלה.
מה לחלב שכן לא היתה לו שעת הכושר. וא"ת והלא חלב דשליל לר' יהודה מותר א"כ שעת הכושר היתה לו. י"ל דלר' יהודה לא מיקרי חלב עד שעת לידה אי נמי עד שעת יציאתו לאויר העולם דחדשים ולידה גרמי או חדשים ואוירא קא גרמי ומשעה שחל עליו שם חלב לא היתה לו שעת הכושר וכן נבלה משעה שחל עליה שם נבלה לא היתה לה שעת הכושר אבל חמץ כוליה שתא איקרי חמץ.
<h2>דף קכ:</h2>
מה לשרצים וכו'. איכא למידק ולכתו' רחמנא שרצים וחלב וחמץ ותיתי נבלה מנייהו ומה שרצים שאין מטמאין במשא איסור נבלה לא כל שכן מה לשרצים שכן אסורים במשהו חלב וחמץ יוכיחו. ויש לומר דדילמא הוה אמינא הני מילי דילמא לענין אכילה אבל לענין טומאה כגון נבלת העוף בבית הבליעה לא. ואף על גב דאפקיה רחמנא בלשון אכילה דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל. ולא נהיר. ומיהו חלב מחמץ ונבלה ושרצים לא אתי דאיכא למיפרך מה להנך שכן לא הותרו מכללן וחמץ נמי לא אתי שכן לא היתה להן שעת הכושר.
מה לשרצים שכן אסורין במשהו. פי' רש"י ז"ל כדאמרי' במעילה בפ' קדשי מזבח [דף י"ד ע"ב] והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. ודוקא בשרצים טמאים דהכא נמי בשרצים טמאים אמרינן אבל בשרצים טהורים אמרינן אינן בכעדשה אלא בכזית כשאר אסורין וכדאמר ר' יוחנן התם דאין לוקין עליהם אלא בכזית ובכריתות [ד' ע"ב] נמי אמרינן דם ובשר מצטרפין לכזית והיינו בטהורין. והא דאמרינן בזבחים פרק השוחט [ק"ו ע"ב] אי משרצים טמאים שכן טומאתן במשהו אי בשרצים טהורין שכן אסורין במשהו. איכא למימר דהתם בשלמים ומשום בריה וכך תירצו בתוס'.
הא דתניא הטבל והחדש וכו' מנלן. ואם תאמר והא למה לי קרא והא בכל הני דלעיל לא איצטריך קרא אלא דכתיבא בהו אכילה אבל בהני דלא כתיבא בהו אכילה קרא למה לי לרבות את השותה. ועוד קשה אכולה שמעתין למה לי קרא כלל בחד מינייהו דהא שתייה בכלל אכילה היא ומדדרשינן מדכתיב ונתת הכסף וכו' ואמרינן נמי בנדה בריש פרק בנות כותיים [דף ל"ב] ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך ואת השותה ואקשינן שתיה בכלל אכילה היא ופרקינן אלא אימא לרבות את הסך כשותה וביומא פ' בתרא [ע"ו ע"א] שתיה בכלל אכילה. ויש לומר דהתם דוקא בדברים שדרכן בשתיה אבל הכא בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה. ודם דאמרינן הקפה את הדם ואכלו היינו טעמא נמי משום דדרכו לאכלו דרך שתיה וזה שהקפה אותו אי לאו דאחשביה הוה אמינא דלא לחייב עליה אלא כשאכלו דרך ברייתו שלא חייבה תורה אלא דרך ברייתן. ואם תאמר אם כן מאי קאמר גבי בכורים הביא זתים וענבים והוציא מהן משקין מנין תלמוד לומר תביא דהא זתים וענבים דרכן בשתיה ורבוייא למה לי. ויש לומר דלאו דוקא זתים וענבים אלא דמינה לכל שאר פירות דבכורים וכי אצטריך קרא לשאר פירות אצטריך. והקשה הרשב"א ז"ל דתינח לר' אליעזר דאית ליה דון מינה ומינה אבל לר' יהושע דאית ליה דון מינה ואוקי באתרא היא אפילו בבכורים לא הוו משקין היוצאין מהם כמותם אלא בזתים וענבים בלבד כדאמרינן בסמוך הא דתנן אין מביאין בכורים משקה אלא היוצאין מן הזתים וענבים מני ר' יהושע היא וההיא אפילו כשהביא פירו' ואח"כ דרכן וכדפי' רש"י ז"ל. ויש לומר דמכל מקום בבכורים גופייהו אצטריך הכא אפילו בזתים וענבים משום דכתיב בהו מיעוטא פרי והיינו נמי דר' יהושע לא מוקי רבוייא דתביא בכל הפירות שנוהג בהם בכורים משום דכתיב בהו מיעוטא פרי והילכך אי לאו דאהדריה קרא ומשום דאתקש לתרומה ה"א אפילו תירוש ויצהר נמי לא. וערלה נמי פרי כתיב והילכך אצטריך לרבוייא מהקישא דבכורים. ויש לומר דקושיא מעיקרא ליתה דתלמודא מפשט פשיטא ליה דכל איסורא שבתורה למדין מחלב וחמץ ונבלה ושרצים דלא כתובין הבאים כאחד הוו דכולהו מצרך צריכי כדאמ' בגמרא אלא דהוה קשיא ליה הקדש ולהכי בעי מנלן ואפילו תמצא לומר דגמרי להו מבשר וחלב תינח אינך אלא הקדש דאיכא למיפרך מנלן ותירץ דגמר מבכורים ואף על גב דכתיב בהו פרי ולא גמרינן מחלב וחמץ גמרינן מדכתיב תביא יתירה ושתיה בכלל אכילה דאמרינן גבי יום הכפורים וגבי מעשר ענין אחד הוא והכא גמרינן דמשקה היוצא מהפרי האסור אסור כמוהו. והתם אמרינן דשתיה בכלל אכילה דכשאסרה תורה לאכול גם כן לשתות וגמרינן לה ממעשר דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר אף על גב דכתיבא ביה אכילה אלמא בכלל אכילה שתיה. וההיא דפרק בנות כותים דאמרינן שתייה בכלל אכילה ר"ל כיון דכהן טמא הוא פשיטא דאסור לו לשתות תרומה כמו שאסור לו לאכול תרומה דהא גמרינן הכא דמשקה היוצא מהפרי כפרי עצמו.
אלא גמר מתרווייהו מתרומה ובכורים. קשה לי ומאן דמתרץ מה היה דעתו ולא היה יודע דבכורים במיתה וחומש כתרומה. ונראה לי דהאי דמתרץ היה דעתו לומר אלא גמר מתרווייהו מחדא מתרווייהו והמקשה לא הבין דבריו וחזר והקשה לו ומה אמרת והלא תרומה ובכורים חייבים בחומש ומיתה וחזר וגילה לו דעתו אלא אתיא מתרומה וחדא מהנך וכו' אבל מכל מקום דעתו הוא בראשונה לומר כמו שביאר לו בסוף וכמו זה הרבה בתלמוד.
ומינה מה בכורים אפילו שאר מינין אף תרומה נמי וכו' וקשה לי והלא יין תפוחים היאך חייב בבכורים והא קיימא לן דאין בכורים נוהגין אלא בשבעת המינין בלבד. יש לומר דאף על גב דאינו חייב להביא בכורים אלא משבעת המינין מכל מקום אם רצה להביא משאר מינין מביא דתנן התם ר' שמעון אומר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינין ר' עקיבא אומר וכו' משמע דאם רצה להביא משאר מינין מביא.
<h2>דף קכא:</h2>
הואיל ויכול לגוררה ולהעמיד' על פחות מכזית. פירש"י ז"ל בעודה מפרכסת קודם שמטמא טומאה חמורה יכול לגררה פחות פחות מכזית עד שתכלה כולה מה שאין כן בנבל' עוף שכבר מתה וראויה ליטמ' טומא' חמורה ונכון הוא לפרש הסוגיא אלא שדבר פלא הוא. והראב"ד ז"ל תיקון הפירוש הזה ואמר דכיון שיכול לחתוך ממנה שעורין הרבה פחות פחות מכזית בעודה מפרכסת רואין כאלו נחתכה כולה דהא אין הבשר הזה שנגע סופו לטמא טומאה חמורה הואיל ואלו פרכסה עד כזית זה אין עליה שם נבלה.
ומי אמר חזקיה הכי, פי' רש"י ז"ל דאלמא אית ליה לחזקיה מתני' דלית ליה טומאת נבלו' במפרכסת. ואיכא למידק א"כ ליקשו ליה ממתני' ותירצו בתוס' דה"ה דה"ל לאקשויי עליה ממתני' אלא דניחא לי' טפי לאקשויי מדידיה לדידיה. והרמב"ן ז"ל תירץ דלעול' אית ליה לחזקי' הא דתנן מטמאה טומא' אוכלין ולא טומא' נבלות שאין טומאת נבלו' אלא לאחר גמר מיתה ומיהו כיון שהתחיל' בה מיתה אינה לאברים שאין אני קורא בה בשר בנפשו דמו ומתני' לא קשיא עליה אלא מדאמר חזקיה ויכול לגררה ולהעמידה על פחות מכזית ולאו סופה לטמא טומאה חמורה היא שמעינן מינה דלא באה לכלל מתה כלל שמשהתחילה בה מיתה סופה לטמא טומאה חמורה מקריא ואף על פי שאפשר לגררה שהרי יצאתה מכלל חיה ובאה לכלל מתה אבל השתא קשיא כיון שכחיה היא אמאי אמר אינה לאברים. ופריק יצאתה מכלל חיה וגבי אבר מן החי חיות גמור בעינן דכתיב בשר בנפשו ולכלל מתה כלל לא באה וכיון שלא הותחלה בה מיתה אין סופה ליטמא טומאה חמורה וצריכה הכשר.
<h2>דף קכב.</h2>
ת"ש ר' יהודה אומר האלל המכונס וכו' וא"ר הונא והוא שכנסו. פי' רבותא אשמועי' רב הונא דלא תימא מכונס כזית במקום אחד מתחלה אלא אפילו נחלק והוא כנסו מטמא. אי אמרת בשלמא וכו' ואם תאמר אמאי לא אוקמא למתניתין בפלטתו חיה דר' יהודה סבר עור לא מבטל ואהני ליה כנוס כר' ישמעאל ותנא קמא סבירא ליה כר' עקיבא. ויש לומר אם כן כנוס למה לי בשלמא בפלטתו סכין כיון דמחזי כמאן דמבטל ליה צריך מחשבה לגלויי דמעולם לא בטלו והיינו כנוס. אלא בפלטתו חיה אי סבירא לן עור מבטל תו לית ליה תקנתא בכנוס ואי עור לא מבטל כנוס למה לי הא לא איהו בטליה ועור נמי לא מבטיל. ואם תאמר לעולם רבי ישמעאל פלטתו חיה אמר פלטתו סכין לא אמר מפני שהעור מבטלן אלא אם כן כנסו והיינו דרב הונא. יש לומר דכיון דאמרת דעור מבטלן תו לית ליה תקנתא בכנוס.
עור אדם טהור דבר תורה. פי' רש"י ז"ל משום דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת. וכתב הרמב"ן ז"ל דמשמע דאפילו ראשון נמי לא הוי דלא אמרינן ליטמא בשר בעור משום דדמו לעור נבלה דממעוט מקרא. ובמסכת נדה בפרק דם הנדה [נ"ה ע"א] מפרש נמי בחד לישנא משום דלא דמי לעצם דעור גזעו מחליף.
שמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין. ואם תאמר והא מת אסור בהנאה ואם כן בכולהו מתים נמי אסור. ויש לומר דאלומי אלים לקושיא דאפילו בשאר מתים נמי איכא איסורא אלא דאביו ואמו איכא איסור טפי שחייב לכבדן בחייו ובמותו. ואם תאמר ואם כן והיאך עושין ממנו שטיחין. ויש לומר שיש שאינן חוששין לאיסור וחוששין לטומאה כדי שלא יתרחקו מהם בני אדם. ויש שתרצו שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמ' אינו אסור בהנאה. והיינו דאמרינן בברכות דין גרמא דעשיראה ביר. ושן הוה שגזעו מחליף ואינו מטמאתו ולאו מילתא היא דהתם מאי הנאה הוה ליה מיניה. ועוד קשיא דהא שער שאינו מטמא ונחלקו בו בשלהי פרק קמא דערכין [ז' ע"ב] אם הוא אסור בהנאה ועוד דהא בלישנא בתרא בפר' דם הנדה אמרינן דעור אין גזעו מחליף כעצם והילכך אסור בהנאה. אלא מחוורתא כמו שאמרנו למעלה דחמירא להו טומאה. והרמב"ן ז"ל תירץ דעור אביו ואמו משום חבתן הוא מפשיטן ומקיימן בידו לספוד עליהם (ושוטחין) [ושטוחין] לפניו ויש בו אסורא משום מלין מת ואינו קוברו ובזיונא נמי הוא. והכא קאמר גזרה שמא יפשיט עור קרובין לספוד עליהם ויבא לאחר זמן לעשות מהן שטיחין או הוא או אחר שנושאן ואינו מכיר בהם שהן של אדם.
<h2>דף קכב:</h2>
ואם איתא כל זמן שיונק מיבעיא ליה וכו' ש"מ. פירש ש"מ מילתיה דר' יוחנן אבל מילתיה דעולא עדיין תיבעי דדילמא הכי קאמר בן שנתו והוא שיונק או דילמא הכי קאמר עולא בן שנתו בין יונק בין שאינו יונק. וא"ל ר' יוחנן כל זמן שיונק בין בן שנתו בין שאינו בן שנתו אלא דעיקר בעיין למילתיה דר' יוחנן דרביה דעולא הוי.
ולתפילה פי' ר"ח ז"ל לנטילת ידים לתפלה ואינו מחוור דהא אמרינן בברכות [ט"ו ע"א] דרב לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. ורש"י ז"ל פי' ללכת במקום שיש שם חבר עיר להתפלל עם הצבור. ויתבאר זה בברכות בס"ד.
<h2>דף קכג.</h2>
טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרעה רובה שוב אין חבור וטהורה. פי' רש"י ז"ל וטהורה לגמרי ואפילו הקרעים יתירים על שלש שראוין עדיין לקבל טומאה. ואף על פי ששנינו [ע"ב ע"ב] שלשה על שלשה שנקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. התם שני טומאות נינהו אבל הכא חד הוא דכולה טומאה דשלשה על שלשה וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה ותו לא פש ליה מידי ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אף על פי שקרעו אותו טמא טומאת מגע מדרס והוא שנשתייר בו שיעור למגע. והרמב"ן ז"ל פי' דאפילו במדרסות אמרינן הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו אזמל טהור ואפילו לרבנן כשממעיטו מחמשה טפחים דלא חזו למדרס טהור לגמרי ולא מטמא משום מגע מדרס. ולא קשיא ההיא דשנינו שלשה על שלשה שנקרע טהור וכו' דההיא כשנקר' מעצמו וכדקתני שלשה על שלשה שנקר' אבל הכא קורעה קתני שהוא קורעה במתכוין כדי לטהרה ולבטל שם שעליה הילכך פקע שם טומאה ממנה.
אמר רבה שתי תשובות בדבר חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא מעליא. ואם תאמר ולדידיה דלית ליה קרעה מוכיח עליה אפילו כי לא טבלה מכל מקום כיון דמשתמש בו ביומא הרואה אומר בודאי הטבילה כיון דמשתמש בה ואם כן קאתו למימר טבילת בת יומא מעליא. כבר נשמר מזה רש"י ז"ל ופירשה למתניתין בשלא הוטבלה וקא משתמש בה ביום המחרת שהרואה אומר הוטבלה מאתמול. והרמב"ן ז"ל הקשה אי איכא למיחש לעולם גזרינן כדאמרינן בפרק קמא דשבת [ט"ז ע"א] חזרו לטומאתן ישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומא מעליא ולא מפלגינן בין הוטבלו ללא הוטבלו משום דזימנין דמשתמש בהו ביום טומאה. וכתב הרשב"א ז"ל ולא הבנתי קושייתו דהתם דוקא בשרתכן אבל בשלא ריתכן טהורין ולא גזרינן וטעמא משום דזימנין דמשברן ביום טומאתן ומרתכן ביומן ויאמרו אף בטבילה טהרו ביומן אבל הכא גזרה אחריתי ואף בשעת חלוקתו אם ביומן הטבילן מימר אמרי דלא מחמת קריעתו אלא מחמת טבילתו וגזרה קרובה היא אבל כשלא הטבילו מאי איכא למימר דהתם נמי כששברן ביום טומאתן ונשתמש בהן מיד לא גזרו משו' טבילה בת יומא. והרמב"ן ז"ל פי' דהכא קאמר רבא אי בשאינה טבול' יום טמאה בטבולת יום ליגזר שמא יאמרו לא קריעה מטהרת שהרי לא טהרה חברתה אלא טבילה מטהרת. אלא לאו ליכא למגזר כלל משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא. ועוד מילתא דמנכרה שהרי אינה חוזרת לקדמותה וכל שאין לה תקנה לא גזור.
<h2>דף קכג:</h2>
ועוד עולת העוף לר' אלעזר ב"ר שמעון לגזור וכו' פיר' ועוד ואפילו תמצא לומר דקרעה מוכיח עליה מכל מקום כיון דגזרת דילמא חייס עליה ולא קרע לה לרובא לר' אלעזר ב"ר שמעון נמי לגזור. הקשה הראב"ד ז"ל היכי מקשה עולת העוף לרבי אליעזר בר' שמעון לגזר דילמא לא אתי למיעבד רובא אלא מאי לעביד כולהו שנים ברוב שנים אמר רחמנא דוקא דגמרינן מחטאת העוף דכתב ביה ולא יבדיל. ותירץ דהכי אקשי' לא תבעי ליה ברובא כל דהו אלא ברובא דמינכר. וכתב הרמב"ן ז"ל דלא מחוור דילמא אין הכי נמי. ועוד דהא איכא למיגזר דאי עביד טפי אתי למיעבד שנים ועובר על ולא יבדיל. ויש לומר דהכא קא מקשה אליבא דמאן דאמר בזבחים [ס"ו ע"א] דלא יבדיל דאמר רחמנא לומר דאינו צריך להבדיל הילכך ליגזר ולבדיל מדרבנן. ובתוספות תירצו דנפקא מינה שלא יביא עולת נדבה. ואם תאמר ליקשי ליה חולין לרבנן. יש לומר שאני התם דלא חייס עלייהו אבל בעולת העוף חייס עלה מפני שדרכו ונוח לו לאחוז בראש וגוף ולהזות הוי דומיא דטלית דחייס עלה. אי נמי התם דיעבד אין לכתחלה לא ובדיעבד לא גזרינן. ואם תאמר ואמאי לא הקשה מחטאת העוף דהכשרו ברוב סימן אחד. ויש לומר דכיון דאין הכשרו אפילו בחולין בפחות מכן ליכא למגזר אבל עולת עוף כיון דעוף דעלמא סגי בסימן אחד וזה לא הצריכו רוב שנים אלא כדי לקיים בו מצות הבדלה ניחוש דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים. ובהכי מיתרצא אמאי לא אקשי מחולין דכיון דהכשר שחיטתן אינו אלא בכך ליכא למיגזר דודאי עביד רוב שנים והא דמקשינן מהפשטה ולא מתרצינן דהתם ליכא למיחש משום דילמא חייס משום דכיון שמשהו משהו הוא מפשיט איכא למיגזר נמי דילמא לא מפשיט ביה כדי אחיזה.
<h2>דף קכד:</h2>
אמר רב פפא במרודד. א"ל במרודד אפילו במגע נמי דהא תנן ברישא עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא ואוקי' במרודד אלמא דאפילו במגע נמי מטמא ועוד לבר פדא דאמר לעיל לא שנו אלא מאחריו אבל לפניו יש נוגע וחוזר ונוגע ומשום דאין שומר לפחות מכזית אצטרכינן למימר כיון דאוקימנא במרודד הוי כפחות מכזית ולית בה דין שומר והא קתני רישא הנוגע בציב ובשערה שכנגדו ואוקי' במרודד אלמא כזית מרודד יש לו יד ואם כן קשיא רישא אסיפא. תירצו בתוספו' דהאי מרודד דהכא לאו כמרודד דהתם דההיא כשאוחז בכל אחד חבירו עולה עמו אלא שהוא בשר כולו קלוש על גבי העור אבל הכא כשיש בראשו של עור כחצי זית ובראש אחר כחצי זית ורצועה מרודדת מחברתן וכשאוחז בקטן אין גדול עולה עמו וכשאוחז בגדול קטן עולה עמו ומ"ה כיון דכשאוחז בקטן אין גדול עולה עמו חשיבי שני חצאין דקסבר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו ומיהו נושא ונישא הוא כיון דכי אוחז בגדול קטן עולה עמו. ואם תאמר והיכי נחלוק במרודד דהכא מדלעיל דהא אמרינן לעיל כדאמר ר' פפא במרודד הכא נמי במרודד אלמא חד הוא. י"ל לאו למימר דשוין נינהו לגמרי אלא שמדברי רב פפא יש לתרץ וללמוד.
ופירוש נוגע וחוזר ונוגע בנוגע בשניהן כאחד ידו אחת בזו וידו אחת בזו. ואם תאמר אי ר' ישמעאל ורבי דוסא אמרו דבר אחד אלמא לרבי ישמעאל אין מאהיל וחוזר ומאהיל והא נושא וחוזר ונושא אית ליה במגביה שתיהן. ויש לומר דכיון דנושא ונישא היא טומאת הכל בבת אחת היא באה אבל במאהיל משום שתי אהלות היא באה שדבר אחד הוא מאהיל על חצי זית זה ודבר אחד מאהיל על חצי זית זה.
ר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד. ואם תאמר והיאך אמרו דבר אחד והא ר' ישמעאל מטמא במשא ואלו בדר' דוסא תנן התם בבחירתא [עדיות פ"ג מ"א] הנוגע בשני חצאי זתים מן הנבלה או נושא(י)ן ר' דוסא מטהר אלמא כר' עקיבא סבירא ליה שהעור מבטלן. יש שתרצו דהכא בשני חצאי זתים המחוברין בעור דחד משא הוא אבל התם כשאינן מחוברין דכי היכי דאמרינן אין נוגע וחוזר ונוגע אמרינן נמי אין נושא וחוזר ונושא בכי האי גוונא. אי נמי התם אפשר דאית ליה לר' דוסא כמאן דאמר נישא בעינן ובשאינו נישא מטהר ומתני' הא אוקימנא במרודד לקמן בשמעתין כך תירץ הרמב"ן ז"ל. ואם תאמר אמאי אמר ר' יוחנן לאו א"ר דוסא אינו מאהיל וחוזר ומאהיל לימא מנוגע דקתני בהדיא הנוגע בשני חצאי זתים מן הנבלה רבי דוסא מטהר וחכמים מטמאין. ויש לומר דאי מהתם הוה אמינא במחוברין בעור וטעמיה דרבי דוסא משום דקסבר כר' עקיבא דעור מבטלן ורבנן דמטמו סבירא ליה כר' ישמעאל הילכך ר' דוסא ור' עקיבא אמרו דבר אחד אבל השתא ליכא למיתלי טעמא בבטול עור דקתני כל הטמאין באהל שנחלקו אלמא ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד ומאי דמטהר לאו במחוברין בעור ומשום שהעור מבטלן אלא משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. והראב"ד ז"ל תירץ משום דאיכא לדחויי בהך נגיעה דקאמר רבי דוסא דהיא בשני חצאי זתים המחוברין בעור ובנוגע מאחריו כבר פדא ומשום דאין שומר נעשה יד לפחות מכזית אבל בנוגע מלפניו דילמא יש נוגע וחוזר ונוגע הילכ' ליכא למיגמר מנוגע אלא ממאהיל.
בעי מיניה רב אויא סבא אית ליה לר' ישמעאל את שבא וכו'. פיר' אליבא דבר פדא בעיא ר' אויא דאלו לרבי יוחנן פשיטא דלית ליה דבמתניתין נמי לא בא לכלל מגע כלל ובא לכלל משא הוא.
מאי טעמא כתיב נשא וקרינן נושא. פיר' אליבא דרבי ישמעאל קא דריש מדאמר אין נוגע וחוזר ונוגע אין נושא וחוזר ונושא אלא בנישא אבל לר' עקיבא כיון דאמר יש נוגע וחוזר ונוגע ויש מאהיל וחוזר ומאהיל לאו במחוברין הן דהא כל הטמאין באהל שנחלקו תנן תדע דהא מלא תרוד רקב מטמא במשא ולא נישא הוא והיינו דתנן בבחירתא בנוגע שני חצאי זתים או נושאן וחכמים מטמאין. ואם תאמר ואם כן והיאך אמר ת"ש מודה ר' עקיבא בשני חצאי זתים והא אנן לר' ישמעאל מיירינן. יש לומר דכיון דקתני מודה ש"מ דר' ישמעאל בר פלוגתיה הכי סבירא ליה כדאמרינן בעלמא למאן מודה לאו לפלוני דהוא בר פלוגתיה אבל ודאי ר' עקיבא דנפשיה לא בעי נישא והוא דנושא ולית ליה אלא מקרא.
<h2>דף קכה.</h2>
נוגע אין מאהיל לא. ואם תאמר ומנא לך דמאהיל לא משום דקתני נוגע ולא קתני מאהיל והא לא קתני משא וה"ה מטמא. יש לומר דמשא ודאי לא אצטריך ליה דעצם גופיה מטמא במשא אבל אהל דצריכא ולא קתני שמע מינה דאינו מטמא באהל. ואם תאמר ודילמא הא דלא קתני אהל משום מוקדשין דלא מיתני לה. יש לומר דמתניתין מילי מילי קתני ואלו במת מטמא הוה ליה לאשמועינן וא"ת ודילמא מ"ה לא קתני ליה משום דנוגע בכל הצדדין טמא ומאהיל אינו מטמא אלא בכנגד המוח דטומאה בוקעת ועולה כנגדו. ויש לומר דאדרבא דהאי הויא רבותא טפי מכולה מתניתין והוה ליה למתנייה.
אי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכ' מבחוץ אבר מעליא הוא. פירש רש"י ז"ל דאף על גב דליכא מוח הואיל ובמחובר סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וחוזר ועל ידי המוח גדל הבשר מלמעלה. והוצרך הוא ז"ל לפרש כן משום דאי בעי' מוח לוקמא כגון דליכא מוח כלל. ולא מחוור דאם איתא דאפילו בלא מוח כלל מטמא משום אבר היכי בעינן בעצמות רוב בנין ורוב מנין לטמא באהל והלא ברוב בנין וברוב מנין אי אפשר שלא יהיה בהם עצמו' שהיה בהן מוח ונימא שהן כאבר מן המת ומטמאין באהל בפני עצמן ועוד דהא אמרינן לקמן בסמוך דמוח המתקשק' אינו מעלה ארוכה מבחוץ. ואי אפשר לומר דגריע טפי מוח המתקשקש ממי שאין שם מוח כלל אלא ודאי מוח ממש בעינן. וא"ת א"כ תיקשי לן לוקמא בשאין שם מוח. לא היא דמ"ה נקט קולית דבשיש שם מוח קא מיירי.
<h2>דף קכה:</h2>
פרסן על פני המת. כלומר שנטלן מן המטה ופרסן באויר על פני המת דכיון שאינו מסורג במטה אינו מקבל טומאה שהרי אינו מקבל טומאה אלא על ידי מטה הילכך הנוגע שלא (כדרך) [כנגד] הנקב טהור ואף על פי שלא בטל את החבל לגבי המת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ואם תאמר כיון דלא מבטל ליה אפילו שלא כנגד הנקב יהא טמא כדמוכח בפרק לא יחפור [ב"ב י"ט ע"ב] דכל דבר שאינו מבטלו אינו חוצץ בפני טומאה. תירצו בתוס' דכל דבר שסותם כל החלון אינו צריך ביטול וחוצץ דדוקא כשאינו אלא ממעט הוא דבעי' בטול אבל בממלא את כל האויר אינו צריך בטול. והכא נמי אף על פי שאינו (מבטל) ממלא את כל האויר (ו)כיון דכשהוא ממלא את כל האויר חוצץ ואינו צריך בטול כנגדו מיהא חוצץ.
ר' יוסי מטהר מפני שיכול להוציאה חצאין ולשרפה במקומה. פירשו בתוספות דרבי יוסי מודה הוא בהך ברייתא דקתני בית שיש לו פתחים הרבה כל הפתחים טמאים מפני שדרך טומאה לצאת. וטעמא דהתם מיירי במת שלם ומת שלם אין דרכו לשרפה ולנתחו פחות מכזית.
<h2>דף קכו.</h2>
מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי רבי שמעון היא. פי' רש"י ז"ל מאן תנא דאמר לעיל נוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור דלא מצטרף אלמא תרי שמא נינהו ואהל לא מיקרי נגיעה. ואינו מחוור דאלו לרבא דאמר למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא והיכי דמי אהל גרידא בהמשכה מתני' דהנוגע בכחצי זית שפיר אתיא כר' יוסי דכשנוגע בכחצי זית והוא עצמו מאהיל על חצי זית אי נמי חצי זית מאהיל עליו היינו אהל נגיעה אבל כשהדבר האחר מאהיל עליו ועל חצי זית היינו אהל המשכה. ולאביי נמי כל מעלה מטפח הוי אהל גרידא אפילו לרבי יוסי ומתני' איכא לאוקמא בלמעלה מטפח אלא משום דקאמרי לעיל מאן תנא דקרי למאהיל נוגע משמע דאיכא תנא דפליג עליה ולפיכך קא בעי השתא מאן נינהו תנא דפליג עליה והכין אורחא דתלמודא בכמה דוכתין והכין פי' בתוספות. ר' שמעון היא. פי' לאו משום דקאמר מלא תרווד רקב אינו מטמא במגע דדילמא מאי מגע מגע ממש ור' יוסי מודה דהא לא נגע ביה בכוליה אלא משום דקתני שלש טומאו' פורשות שתים בכל אחת והשלישית אין בהם ואי כר' יוסי הרי מצינו בתרוד רקב השלישית שהרי יש בו שם מגע ובשתים האחרונות אין בהם שם שלישית כלל אלא ש"מ דאהל ומגע שתי שמות הן.
<h2>דף קכז:</h2>
ומ"ס אין בהמה נעשית יד לאבר. ואם תאמר ואפילו כי הויא יד לאבר מאי הוי והא אבר לא אתכשר לר' שמעון דהא אית ליה לר' שמעון דשחיטה מכשרת ולא דם וכיון שכן שחיטה זו אינה מעלה ולא מורדת לגבי האבר והבש' המדולדלין שבבהמה דהא אסורין נינהו ולא מהניא להו שחיטה להתירן באכילה והילכך לא מהניא להו גבי הכשר. תירצו בתוספות דהכא קאמר אין נעשה יד לאבר דאלו נעשה יד לאבר היה מוכשר בשחיטת הבהמה כיון דמדאורייתא שרו וכדאמרינן בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א] אין להם בהם אלא מצות פרוש בלבד. וכן יש לפרש לכולי אמוראי לבר מר' אחא דקאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי דלדידיה דם מכשיר לר' שמעון ולא שמיע ליה ההיא ברייתא דקתני שחיטה מכשרת ולא דם. והא נמי דאוקים רב פפא פלוגתייהו בהכשר קודם למחשבה בהכשר שחיטה קאמר על כרחין דהא רב פפא ידע ליה לההיא ברייתא דשחיטה מכשרת ולא דם דהא איהו פריש לה התם בפרק השוחט [ל"ו ע"א]. וטעמא כדאמרן הואיל ומן התורה שחיטה זאת מתרת האבר והבשר המדולדלין. ואם כן פליגי אדרב אשי דאמר בסמוך דבשחיטה מכשרת ולא דם קמפלגי דלרב אשי כיון דשחיטה זו אינה מתירת' באכילה אף היא אינה מתכשרת והנך אמוראי לית להו הכין כדכתיבנא. ואם תאמר ולרב אשי נמי כיון דמדאורייתא שחיטה מתרת האבר והבשר היאך אפשר לומר שאינה מכשרת דהא טומאה דאורייתא היא. תירצו בתוספות דטעמיה משום דשחיטה מכשרת לר' שמעון אינה אלא מדרבנן וכדמשמע לעיל בפרק השוחט כדאמרינן התם [שם ע"ב] עשאוהו כהכשר מים מדרבנן וכיון דמדרבנן היא שמכשר' הכא שהוא אסור באכיל' מדרבנן אתי דרבנן ומפקע דרבנן ואם תאמר הנך אמוראי דלעיל כיון דשמיע להו פלוגתא דר' שמעון ורבנן בשחיט' מכשרת ולא דם למה להו לדחוקי נפשייהו בכל הנך פירושי נימא דאזדו לטעמייהו וכדר' אשי. יש לומר דהנך אמוראי אמרי ההיא כבר איפלגי בה חדא זימנא במתניתין בהשוחט ולא יצא מהן דם בפ' השוחט [ל"ג ע"א]. ואם תאמר ולרב אשי מאי נעביד. יש לומר אמר לך אי מהתם הוה אמינא לר' שמעון דם נמי מכשיר קמשמע לן הכא דשחיטה מכשרת ולא דם. ולדידי לא ניחא לי בתירוץ התוספות דכיון דלרבי שמעון מדינא שחיטה מתרת האבר אפילו באכילה ואם כן מדינא הוכשר האבר דמגו דמהני שחיטה לאבר שהתירו באכילה מדאורייתא מהניא ליה לשוויי אוכלא. אם כן אפילו תימא דאין הבהמה נעשית יד לאבר מכל מקום כיון שנשחטה הבהמה הותר האבר ממילא וכיון שהותר האבר הוכשר ואם כן מאי טעמא דר' שמעון דאמר לא הוכשר. דבשלמא אי אמרינן דלר' שמעון אין שחיטה מתרת אלא דם מידי דלא ניתך הדם באבר ואפילו הכי לרבי מאיר כיון דבהמה נעשית יד לאבר הוכשרה הבהמה הוכשר הבשר והאבר דיש יד להכשר ולרבי שמעון דסבירא ליה דאין הבהמה נעשית יד לאבר במאי אתכשר האבר הדם לא ניתך עליו שחיטה אינה מכשרת דבהמה לא נעשית יד לאבר דנימא דאתכשר על גבי הבהמה אלא לדברי התוס' דסבירא ליה דלר' שמעון שחיטה מכשרת ואפילו האבר מדאורייתא אם כן אפילו אמרת דאין בהמה נעשית יד לאבר מכל מקום כיון שניתר האבר בשחיטת הבהמה הוכשר גם כן מצד עצמו ואם כן מאי נפקא לן מינה אי בהמה נעשית יד לאבר או לא אלא בודאי כולהו אמוראי סבירא ליה דלרבי שמעון דם מכשיר ולא שחיטה ולא שמיע להו ההיא דלעיל בר מרב פפא דלרב פפא ודאי שמיע ליה ההיא ברייתא ולרב אשי נמי אבל רבה ורבי יוחנן ורבא כולהו לא שמיע להו ההיא דלעיל ולכך אוקמו פלוגתייהו בבהמה נעשית יד או באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל דאפשר דלרבה ביד ולאביי בקטן ואין גדול עולה עמו טעמא דר' מאיר מפרשי ור' שמעון אי פליג בטעמיה פליג ואי לא טעמי' משום שחיטה מכשרת ולא דם הוא. ומאי דקאמרינן ומ"ס אין נעשית אי נמי אינו כמוהו לרוחא דמילתא איתמר.
<h2>דף קכח.</h2>
בנתקנח הדם בין סימן לסימן. פי' רש"י ז"ל בשנתז הדם על האבר. ואם תאמר ולשמעינן ניתז על הדלעת כדפליגי בה רבי ור' חייא בפרק השוחט [ל"ו ע"א]. ויש לומר דרבותא אשמועינן שאין בהמה נעשית יד לאבר. א"נ אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו.
המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה. פיר' אם נגע טומאה באותו חצי של ע"א מהו שיהא יד להכניס לה טומאה מי אמרינן כיון שהוא אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים עבירה בעלמא הוא ולשרוף הוא עומד ולחתוך ממנה ואינו יד או דילמא כיון דמחובר יד הוא והוה ליה כשאר ידות אוכלין שאף על פי שאינן אוכל אלא עץ בעלמא נעשין יד לאוכל. ואם תאמר הרי היא עצמה טמאה כנדה או כשרץ ומטמא צדה שני ואפילו למאן דאמר טומאת בית הסתרים אינה מטמאה בשעת פרישתה ממנה מקבל טומאה. אי נמי חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו כדאיתא בפרק בהמה [ע"ג ע"א]. איכא למימר שאני טומאת ע"א דרבנן היא כדאיתא בפרק אמר רבי עקיבא וכי בעינן לענין טומאה דאורייתא. ויש לפרש דהכי מיבעי לי' אם נעשה חצי' המותר יד לחצי' אסור להוציא טומאה שבה לנוגע או דילמא כיון שזה מותר וזה אסור ולחתוך ממנו הי' עומד אינו יד שכל העומד לחתוך ולשרוף כשרוף וכחתוך דמי.
<h2>דף קכח:</h2>
אי הכי אפילו בשר נמי לא סלקא דעתך וכו'. הקשה בתוספות דהכא משמע דבשר נעשה חליפין חוץ מכוליא וניב שפתים ואלו בנדה פרק דם הנדה [נ"ה ע"א] אמרינן מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף וכו' ופריך והרי בשר דגזעו מחליף ומשני מקומו נעשית צלקת. ותירצו דהכא מעניינה דקרא והתם מעניינה דקרא התם מעניינה דקרא דומיא דעצם דעצם נמי פעמים מתרפא קצת ואין המכה נראית אלא משהו אבל אינו מתרפא כבתחלה ובשר נמי אינו מתרפ' כבתחלה שהרי נעשה מקומו צלקת. הכא דומיא דמת מה מיתה שאינ' עושה חליפין אף כל שאינו עוש' חליפין כלל אבל בשר אע"פ שמקומו נעשה צלקת ואינו חוזר לכמות שהיה ממש קצת נעשה חליפין.
<h2>דף קכט.</h2>
אמאי טומאת בית הסתרי' היא. הכא לא מצי למימר בשעת פרישתן מאביהן מקבלת טומא' מאביהן א"נ חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו דמיירי כגון שלא נשא' בו יותר בשר ואין עליו שום דין אבר מן החי כך פירשו בתוספות וכתב הרמב"ן ז"ל דמיהו הוה מצי לאוקומא כגון שיש עליו בשר הרבה שעדיין נשאר עליו כדי להעלות ארוכה אלא שהחותך בשר לגמרי משמע.
ואמרי לה שני ליה לרבי מאיר בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר. פירש ההיא דפרק בהמה המקשה הוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמא אבל במשנתינו תנן הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר ולא הוכשר קודם חתיכה היאך קיבל טומאה מאביו. ואם תאמר פשיטא וכי עדיפא טומאת בית הסתרים משאר טומאת דלא תבעי הכשר ורבי אבא בר ממל איך יחלוק על זה. ועוד דהוה ליה למימר והא לא יוכשר ואיך מקבל טומאה מאביו. יש לומר דרבי אבא בר ממל הוה סבירא ליה דכיון דמטמאה טומאה חמורה על גב אביו לא הוה צריך הכשר ובא ר' אסי לחלוק על ר' אבא בר ממל ואמר דשני לר' יוסי בין טומאה דבעיא הכשר כלומר דודאי ר' מאיר סבירא ליה הכא דבעיא הכשר כלומר דלא סביר רבי מאיר דלא ליבעי הכשר משום דמטמא טומאה חמורה על גבי אביו כיון דמעשה עץ בעלמא שמש וכיון שכן אפילו לר' מאיר צריך הכשר, והכא מדלא קתני אלא מחשבה משמע דל"צ הכשר ואם כן קשיא. ופריק דילמא כשהוכשר ופשיטא ליה לתנא שצריך הכשר ולא תני לה. ורבה בר בר חנא לא הבין דברי רבא ורב אסי עד שפירש לו רבא ואמר לו דמעשה עץ בעלמא שמש ולכך פשיטא דצריכה הכשר. ואם תאמר למה לן לאוקומא כרבי מאיר דאמר טומאת בית הסתרים מטמא והא מצי לאוקומא אפילו לרבנן דבמסכת נדה אמרינן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ והכי מפורש במסכת נדה פ' בא סימן [נ"א ע"א]. י"ל דהתם דוקא בשסופו לטמא טומאה חמורה מחמת עצמו אבל אגב אביו כי הכא צריך הוא למגע טומאת אביו.
<h2>דף קכט:</h2>
ודלמא טעמא דרבי שמעון או כדרבא או כדר' יוחנן. ואם תאמר אמאי לא אקשי מינה בפי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא רב אסי משמיה דר' יוחנן אמרה. יש לומר דאי מהתם הוה אמינא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ודעדיפא מיניה אקשי לרב אסי גופי' מאי טעמא דחיק נפשיה כולי האי דילמא טעמא דר' שמעון או כדרבא או כדר' יוחנן. אי נמי משום דר' יוחנן לאו טעמיה דר' שמעון מפרש לעיל אלא טעמא דרבי מאיר דאבר מדולדל בבהמה אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הוא ונעשה לו יד דר' שמעון כר' יוסי סבירא ליה.
אלא לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר. הקשה הרמב"ן ז"ל כיון דר' יוחנן גופיה אמר בשלהי פרק גיד הנשה [ק"ב ע"ב] ולא תאכל הנפש עם הבשר זו אבר מן החי ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי אם כן בשר מן החי דאסור לבני נח מנלן דפסוק זה לישראל נאמר ולא לבני נח. ותירץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר' יוחנן דבר שהוא כנפש שאינו עושה חליפין כלל והיינו אבר ואין בכלל זה בשר אבל בבני נח כתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כלומר לא [תאכלו] הבשר בנפשו בו ואפילו בשר מן החי משמע ולפיכך קרי ליה ר' יוחנן אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים. ולמאי דקס"ד מעיקרא דטעמיה דר' שמעון דאמר לא הוכשרו משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אמאי קתני לא הוכשרו הוה ליה למיתני ר' שמעון מטהר. יש לומר דאיידי דקאמר תנא קמא הוכשרו אמר איהו נמי לא הוכשרו.
<h2>דף קל:</h2>
קא מעייל חולין לעזרה. מכאן משמע דחולין בעזרה דאורייתא דאי לאו מאי קושיא דלמא חולין חייבים בחזה ושוק מדאורייתא ומניף להו בעזרה מדאורייתא. והכי נמי משמע בפרק המוכר את הספינה [דף פ"א ע"ב] ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. וא"ל דהא בזבחים בפרק כל התדיר [דף צ' ע"ב] משמע דאינו דאורייתא דתנן התם ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין ואי דאורייתא היאך מביאן שם תבלין של חולין. ויש לומר שלא אסרו אלא כשהביאן לעשות בהן כעין הקרבה כי הכא דמניף להו. וכההיא דבכורים דמניף להו נמי. ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול. והלל שהיה מביא כשבתו חולין לעזרה ומקדישו וסומך ידו עליה. והרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שחיטה פרק שני דאסור להכניס שם אפילו לחם ופירות. כתב הרשב"א ז"ל דלא נראו דבריו אלא אם כן דעתו לומר לחם כלחמי תודה ופירות כבכורים.
מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ. א"ל דתנן במסכת חלה פרק בתרא ואלו נותנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז והבכורים רבי יהודה אוסר בבכורים אלמא מתנות ניתנו לכל כהן אפילו לעם הארץ. וכן מפורש בירושלמי ונתת לכהן לכל כהן שירצה בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ. ואף על פי שאמרוה בירושלמי גבי חלת כותי בארץ ובחוצה לארץ מכל מקום מינה שמעינן דכל כהן שירצה דקאמרינן ר"ל בין חבר בין עם הארץ אלמא מתנות לכל כהן ניתנות והכא אמרינן דאין נותנין מתנות אלא לחבר תירצו בתוספות דהכא מיירי בשיש כהן חבר ועם הארץ ואז אסור ליתן לעם הארץ. וההיא דמסכת חלה בשאין שם כהן חבר שמוטב שיתנם לכהן עם הארץ ממי שלא יתנם לשום כהן וקמשמע לן נמי דבזמן שאין שם כהן חבר אינו צריך לעכבם עד שימצא כהן חבר או ישכור וישלח למקום אחר.
לא צריכא דאתי לידיה. ואקשינן אי דאתי לידיה מאי למימרא. ה"ה דהוה מצי לאקשויי אי הכי אפילו חזה ושוק נמי אלא דעדיפא ליה לאקשויי במתנות גופייהו דמיירי בהו ופריק דאתי לידיה בטבלייהו ושאני חזה ושוק דכהנים משלחן גבוה קא זכו ולאחר הקרבה והפרשה אבל מתנות ממון כהן הם.
אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. איכא למידק אדרבא את אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר ומיניה גמרינן בפרק אלו הנשרפין [סנהדרין פ"ג ע"א] דהאוכל טבל במיתה דבעתידים לתרום הכתוב מדבר. ותירצו בתוספות דודאי מדכתיב אשר ירימו ולא כתיב אשר הרימו שמעינן דבטבל במיתה דבעתידים לתרום הכתוב מדבר ומיהו מדסמך אשר ירימו לה' אשמועינן דאין לגבוה אלא משעת הרמה ואילך.
הא עשיר משלם אמר ר' חסדא מדת חסידות שנו כאן. ואם תאמר והא משלם קאמר וכדאקשינן לעיל. יש לומר דרבנן לאו משלם קאמר אלא שמכלל דבריהם אנו אומרים הא עשיר אינו פטור אלא משלם ומשום מדת חסידות. ורבנן בתרתי פליגי אדרבי אליעזר דבעני באותה שעה פטור לגמרי ואפילו מדת חסידות אין כאן. ובעשיר אף על פי שעשה שלא כהוגן אינו משלם בדיינין אלא נותן משום מדת חסידות.
<h2>דף קלא.</h2>
ה"ג שבעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר והחלה והדמאי והבכורים הקרן והחומש. ואף על פי שיש אחרים שהם ממון כהן כגון המתנות וראשית הגז ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכיוצא בהן הכא לא חשיב אלא אותן שיש בהן קדושה אבל בהנך פשיטא דחולין גמורין נינהו אבל בהני שבעה אשמועינן דאף על גב דיש בהן קדושה ממונו הן. וקרן וחומש של אוכל תרומה בשוגג קאמר ולא בגזל הגר כמו שפי' רש"י ז"ל והא דקתני ספר תורה פי' הרמב"ם ז"ל דהא קמ"ל דאפילו ס"ת שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה שבו ומילי לא מקנו בכספא אעפ"כ לוקחין אותו בהן.
מעשר עני המתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים. פי' רש"י ז"ל דכיון דמתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים דבידו לתת לכל מי שירצה. ואינו מחוור דאם כן אפילו מעשר ראשון נמי. ובתוספות פירשו דהכי קאמר מעשר עני בזמן שמתחלק בתוך הבית לפי ששני זמנים יש במעשר כדתניא בספרא כתוב אחד אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך וכתוב אחר אומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת הא כיצד עד הפסח מחלקו בתוך הבית ומכאן ואילך מניחו בחוץ. כלומר עד הפסח שהוא זמן גשמים אם מניחו בחוץ מתפסד בגשמי שנה לפיכך אמרה תורה שיכניסנו בתוכה ונתת מלמד שיש לו טובת הנאה בו שיתננה למי שירצה דכתיב ונתת אבל מפסח ואילך שכבר כלו גשמים מוציאו ומניחו בחוץ וכל הרוצה ליטול יבא ליטול ואין לו בו מאותה שעה ואילך שום טובת הנאה. והכי מוכח נמי בפרק בתרא דנדרים [נ"ו ע"א] דבמתני' אוסר מעשר עני במודר הנאה ובברייתא שרי ומשני כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה כאן במעשר עני כשמתחלק בגורן דכתיב ביה הנחה.
<h2>דף קלא:</h2>
לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. פיר' דהוה ליה למכתב ולקט קצירך לא תלקט תעזוב אותם לעני ולגר דהכי אורחא לא תעשה זה ותעש' זה לא תלקט אלא תעזבם לעני ומדשניה בדיבוריה שמע מינה להזהיר העני על שלו כלומר דרחמנא אמר לעני לא תלקט.
והא דאמרינן מעשר ראשון ולבתר דקנסינהו עזרא אליבא דר' אלעזר בן עזריה אתא דסבירא ליה דמדינא מעשר ראשון אף לכהן וקנסא דקנסינהו עזרא לתנינה לכהן ולא ללוי אלא דכיון דדבר שאינו בקדושה הוא לא קפדינן להוציא מידו אבל לר"ע דסבירא ליה דמדינא מעשר ראשון ללוי דוקא קנסא דעזרא הוי שיתננו אף לכהן לאיזה שירצה. ואם כן לא מיתני ליה דבר שאינו בקדושה (אלא) [אין] מוציאין דאפילו לכתחלה נותנין לו דקנסא דעזרא לתתו לאיזה שירצה והילכך פשיטא דאין מוציאין ואפילו הוי דבר שבקדושה.
וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע והלחיים והקיב' אין מוציאין אותן מידם אלמא לא איקרי עם כגון זרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון ולבתר דקנסינהו עזרא. ואם תאמר ולמה לא תירץ דמ"ה קתני דאין מוציאין אותן מידן משום דמספקא ליה לברייתא אי איקרו עם או לא עם ואתיא כרב. יש לומר דניחא לי' לתרוצי דבמעשר ראשון מיירי דכיון דקתני וכל דבר שאינו בקדושה משמע דמיירי בדבר דמדינא הוא לכהן אלא דכיון דאינו דבר שבקדושה לא קפדינן אי איתיה ביד לוי וניחא במעשר ראשון דמדינא הוא לכהן אחר קנסא אלא דכיון דדבר שאין לו קדושה הויא לא קפדינן אי איתי' ביד לוי אבל אי תירץ דבמתנות מיירי ומשום דמספקא לן אי איקרי עם אי לא איקרי עם קשה למה אמר וכל דבר שאינה בקדושה דהא טעמא לאו משום קדושה ואינה קדושה הוא אלא משום דמדינא אין מוציאין מספיקא דהמע"ה. ואם תאמר ומקשה מאי סבירא ליה. יש לומר דמקשה סבירא ליה דכל דבר שאינו בקדושה לאו דוקא דקושטא קא נקיט ואגב גררא דרישא. כן נראה לי.
<h2>דף קלב.</h2>
דאמר רבא הדין עם הטבח. וקשה לי ולרבנן הדין עם הטבח מנא ליה. יש לומר דהוה ליה למימר זובח הזבח מאי זובחי שמע מינה הדין עם הטבח ור' אלעזר זובחי לא דריש.
<h2>דף קלב:</h2>
זאת אמרת הדין עם הטבח. פי' שאף על פי שהטבח שחט לישראל אחר אינו יכול לדחות הכהן ולומר לו לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים אלא הדין עמו דנותן לו. ולאו למימרא שאם נתנן לבעלים או מכרן לאחר שיהא הטבח חייב לתת לכהן דהא קיימא לן כרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה הויא בהמה אלא שאם הם בעין שחייב השוחט לתתם לכהן ואינו יכול לדחותו.
אפילו כהן טבח במשמע. פירש רש"י ז"ל אפילו בשוחט בהמתו למכרה לאחרים דלא פטרתו תורה אלא בשוחט לעצמו. ושתים ושלש שבתות דפטור היכא דלא קבע מסחתא לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהיה שוחט לאחרים אלא שמא הוא שוחט לעצמו ואם ירצו אחרי' ימכור להם ממה ששחט לעצמו. ואם קבע מסחתא מוכחא מילת' וחייב מיד. אבל בתוספות פי' דדוקא בשוחט לישראל אבל בשל עצמו פטור לעולם דרחמנא פטריה לעולם תדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי רבי טבלא בדאורייתא אלא ודאי מדינא כל היכא דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר פטור לעולם מדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזור בשלו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם לפטור את המתנות ונמצאת תורת מתנות משתכחת והילכך עד שלש שבתות דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמוה אדינא דאורייתא מכאן ואילך לא ואי קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד ור' טבלא לא שמיע ליה האי תקנתא.
זיל אשתתיף בהדי טבח דמגו דפטרת להו מתנתא משתתפי לך. הקשה הרשב"א ז"ל ומאי שנא מצבי הבא על התיישה למאן דחייב בחצי מתנות. ויש לומר דהתם כל שיות שבו חייב דהא אית להו לרבנן שה ואפילו מקצת שה וכיון שאין כאן אלא חצי שה נותן כל שיות דבו דהם חצי מתנות אבל כאן שכולו שה לא מצינו במתנות שיהיו חציין פטורות וחציין חייבות כיון דמקצתן פטורות משום חלקו של כהן כולן פטורות.
בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. נראה לי דמצות לא תעשה ועשה לאו דוקא אלא הכי קאמר במה דברים אמורים דמלקין אותו ארבעי' ותו לא במצות לא תעשה ר"ל שמכין אותו ואומר לו לא תעשה עוד מה שעשית ואז כיון שהעבירה עשויה לא מלקינן ליה תו וכן כיון שעבר סוכות ולא נטל לולב או שלא ישב בסוכה כיון דלית ליה תו למיתב בסוכה ויטול לולב מלקינן ליה ארבעי' חסר אחת ותו לא וכן אם אכל חמץ בפסח אחר שהעבירה עשויה אבל אם היה בפסח והיה אוכל חמץ מלקינן ליה ולא רצה לעמוד מלאכול חמץ אע"ג דמצות לא תעשה הוא מחינן ליה תו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו כנ"ל.
אין נאכלות אלא צלי לאו דוקא דהא תנן בזבחים בפרק התדיר [צ' ע"ב] ובכולן הכהני' רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלים ועלה אתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. ואמרינן נמי בסמוך אי בטוייא מדיב דאיב דמא אי לקדרה איידי דמחתך להו וכו' אלמא אפילו בקדרה אכיל להו. אלא הכא הכי קאמר אינן נאכלות אלא להנאה ולתענוג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מטעמים אשר אהב.
<h2>דף קלד.</h2>
לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח. יש שפירשו דהדין אף עם הטבח קאמר ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה. ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא שהוא הזיקן שאכלן. ותרווייהו סבירא ליה דלא כרב חסדא קמייתא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. ואין פירוש זה עיק' דמדקס"ד לאוקומי פלוגתייהו בדרב חסדא דאמר גזל ולא נתיאשו בעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה שמע מינה דהאי פירושא ליתה דלפי פי' זה רב כרב חסדא ורב אסי דלא כרב חסדא אלא כבר פלוגתיה ואם איתא היכי קאמר רב אסי הדין עם השני והא בר פלוגתיה דרב חסדא סבירא ליה הדין עם הראשון דהיינו הגזלן על כן יש לפרש דמעיקרא קא סלקא דעתך דרב הדין עם הטבח דוקא קאמר שהוא הגזלן דלית ליה דרב חסדא דגזל ורב אסי סבר הדין אף עמו קאמר כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולפי זה הפי' נמי דכו"ע לית ליה דרב חסדא דמזיק מתנות וכו' דהכא בשאכלן עסקינן דאי לא אכלן אפילו למאן דלית ליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה הדין עם האחרון דבגזילה קיימת ליכא מאן דפליג אלא כשאכלה. ומיהו למאי דאסיקנ' דפליגי במתנו' כהונה אי נגזלת בדאיתנהו בעינייהו פליגי דרב סבר הדין עם הטבח שהרי משתרשי ליה זוזי דכהן וחייב לשלם ואסור לו למכור חלק כהנים ולעשות עליהם גזלן לפיכך חייב להחזירן לכהן ורב אסי סבר קמאי לאו מידי עבד ושני חייב להפריש דאיתנהו ברשותיה. וכתב הרשב"א ז"ל ומיהו למאי דאסיקנ' דבמתנות כהונה נגזלות או אינו נגזלות פליגי [רב] (ד)אף עם הטבח קאמר ורב אסי דוקא עם הלוקח והכי איתא בבבא קמא פרק הגוזל [קט"ו ע"א].
<h2>דף קלד:</h2>
הכי גרסת רש"י ז"ל מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע. פירש דאף על גב דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט דמנא תיתי דאי מהזרוע הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאיתא בסמוך. אלא אהני מנהגא למיתן ליה עם העור ומשום עין יפה. אבל הריא"ף ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע כלומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע ולפיכך לא ימלוג כדי שלא יפסיד העור ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי יש לומר דהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע ותדע לך דהא לא מרבינן מהא דהלחיים עור שבלחי אלא צמר שבראשי כבשים וזקן שבתיישים וא"נ איכא למימר דמהזרוע מרבינן ליה ואתיא כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו. וא"נ כאידך תנא דמייתי זרוע שבחולין מתתנו כדאיתא בסמוך.
אלא תעזוב יתירה למה לי. פירש אי אמרת בשלמא דכל היכא דליכא עניים מחיי' להניחם בביתו עד שיזדמנו לו עניים ויתנם להם ניחא תעזוב יתירא דלהכי הוא דאתא לרבויי דאפילו דליכא עניים תעזוב לעניים ואי במקום שאינו משתמר הוא יביאם לביתו אלא אי אמרת דכל היכא דליכא עניים יזכה הוא במתנות ויהיו שלו תעזוב יתירא למה לי ותירץ למפקיר כרמו כן נראה לי.
<h2>דף קלה.</h2>
לפדות הא בעיא העמדה והערכה. לאו למימרא דמקדיש גיזה בעי העמדה והערכה אלא כיון שהקדיש הבהמה כמו שהבהמה צריכא העמדה והערכה אף כל שבבהמה צריך כן. ואם תאמר אמאי לא קאמר שהעמי' והעריך ואחר כך גז ופדה. תירצו בתוספות דבשעת פדייה צריך העמדה שהעמיד והעריך כתוב והערכה היינו פדייה.
<h2>דף קלה:</h2>
ואב"א תרווייהו לרבי אלעאי מצאנך נפקא. נראה לי דה"פ ר' אלעאי פליג אהני תנאי דאמרן וסבירא ליה דשותפות כותי פטור בתרומה הילכך יליף מראשית דגנך פטורא דכותי ואייתר ליה צאנך למעוטי שותפות ישראל. ואי בעית אימא דלר' אלעאי ג"כ סובר כהני תנאי דשותפות כותי בתרומה חייב ושותפות כותי ושותפות ישראל מצאנך נפקן.
<h2>דף קלו.</h2>
ביתך דרך ביאתך. ואם תאמר ואמאי לא אמרינן ביתך למעוטי שותפות דכותי כדאמרינן בכל הני דלעיל תירץ הרשב"א ז"ל משום דמזוזה חובת הדר הוא ולשמירה עשוי ואפילו בשותפות דכותי ישראל הדר בה חייב דאטו מי גרע בית זה של שותפות מבית של כותי שישראל הדר בו חייב לעשות בו מזוזה. וקשה גבי בכורים אמאי לא אמר ארצך למעוטי שותפות כותי. וצ"ע.
הא דתנן מנה ופרס דברי ר' דוסא. פי' רש"י ז"ל כל אחת ואחת גוזזת מנה ופרס אבל בתוספתא משמע שבין כולן גוזזת מנה מנה ופרס שהם שבעים וחמש סלעים דתניא חמשה רחלות גוזזות מנה מנה ופרס שהן חמש ושבעים סלעים חייב בראשית הגז דברי רבי דוסא אלמא מנה מנה ופרס בין כולן קאמר. ואם תאמר אמאי קתני מנה מנה ופרס ליתני שלש' מנין. תירץ הרמב"ן ז"ל שהרחלו' גוזזות שתי פעמים בשנה ומצטרפו' הן דמחדש על חדש הוא ולהכי קאמר רבי דוסא מנה פרס בכל גיזה שהן שלש מנין מצטרפות וחייבות וחכמים אומרים אפילו גוזזות כל שהן בפעם אחת ובלבד שיהיה בהם בסוף כדי הפרשה דהיינו ששים. ומיהו איכא למידק למאן דאמר כל שהן דמתני' הוי ששים היכי קתני כל שהוא דהא ליכא בין רבי דוסא לרבנן אלא פורתא דלרבי דוסא שבעים וחמש סלעים ולרבנן ששים. אבל לפירש רש"י ז"ל ניחא דאיידי דאמר תנא קמא שיעורא רבא אמר איהו שיעורא זוטא. וכתב הרמב"ן ז"ל דאפשר דהכא קאמר כל שהן ראויות להפרשה חייבות בראשית הגז דהיינו ששים. והראב"ד ז"ל פי' דבמנה של קדש א"ר דוסא דהוה להו מנה ופרס שבעים וחמש דמנה של קדש כפול היה. וכתב הרמב"ן ז"ל דאינו נכון.
מתניתין. לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור. פי' רש"י משום דקנייה בשנוי והויא ליה כמזיק מתנו' כהונה או שאכלן ואם תאמר אם כן אמאי לא אמר מסייע ליה לרב חסדא. יש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא כגון שגזז אחת וצבעו וכן כולם שלא באו לכלל חיוב וקמ"ל שאין מצטרפים לאחר צביעה. ונמצא בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שבפירושים הראשונים (ז"ל) מכתיבת ידו נמצא מכתב ידו שפירש בתחילה שלא הספיק ליתן עד שצבען קודם שגזז חמש צאן שלא בא לכלל חיוב עד שצבעו והעביר עליו קולמוס ופי' כמו שנמצא היום כתוב בפירושיו וכתב הרמב"ן ז"ל ונמצא הועיל לו כתיבתו והגהתו. והרשב"א ז"ל שהוא תמה אמאי אינו חייב אף על פי שצבעו דהא משתרשי ליה ואטו מי גרע מפורע חובו. וצ"ע.
נהוג עלמא כתלת סבי כר' אלעאי בראשית הגז. כתב רש"י ז"ל וה"ה למתנות ובודאי דלכאור' הכי משמע דלר' אלעאי תרווייהו מנתינה נתינה גמר לה וכיון דבחדא נהוג כותיה באחרת נמי ינהגו כותיה. אלא דאיכא למידק אמאי נקט הכא ובפרק שלוח הקן [קל"ח ע"ב] ראשית הגז לימא במתנות ובראשי' הגז ומה שכתב רש"י ז"ל דמ"ה נקט ראשית הגז משום דברייתא בראשית הגז איירי ועלה אמר ר' אלעאי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ליתא דאדרבא במתנות פתח בברייתא דר' אלעאי וכדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אין נהוגות אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ולפיכך כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בראשית הגז נהוג כותיה וכיון דנהוג כותיה נהוג אבל במתנות לא נהוג הילכך מתנות נוהגת אפילו בחוצה לארץ. וכדבריו נראה עיקר דהא בכולה פירקן דהזרוע משמע דאפילו בבבל נהגו דאמרינן [קל"ב ע"ב] דרבא קניס אטמא ורב נחמן קניס גלימא אלמא מתנות נוהגת הן בחוצה לארץ וכן במסכת יבמות אמרינן אתו חברי בבבל וגזרו שלש בשביל שלש וחדא מינייהו על הבשר מפני המתנות. ואם תאמר ומה ראו על ככה לנהוג בראשית הגז כר' אלעאי וכרבנן במתנות. יש לומר דטעמא דמנהגא משום דאתקוש ראשי' דגנך וראשית גז צאנך דוא"ו הדר וערביה ואם כן מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז כן אבל מתנות דלא אתקוש נהוג דלא כר' אלעאי. וכר' אלעאי בראשית הגז ולאו מטעמיה. וקשה על מה סמכו דורות הללו כר' אלעאי במתנות. והרשב"א ז"ל כדי לקיים המנהג דמנהגן של ישראל תורה כתב דבבבל ובמקומות דבחוצה לארץ הסמוכים לארץ שתקנו בהם חכמים לנהוג בהם תרומה ומעשרות תקנו להם לתת להם מתנות כתרומה ואפילו באותן מקומות במתנות הוא שתקנו אבל בראשית הגז לא תקנו אלא נהוג כר' אלעאי אבל בשאר מקומות חוצה לארץ כל שאין תרומות ומעשרות נהוגות שם אף מתנות כן. ועוד דכיון דקיימא לן כר' אלעאי משום דנהוג וכיון דנהוג נהוג אנן נמי כיון דנהגו במתנות כר' אלעאי כיון דנהוג נהוג דאין כאן איסור דמן התורה נתינה נתינה גמרי מתרומה. והרמב"ן ז"ל כתב שאפילו לדברי ר' אלעאי דוקא בראשי' הגז אמר דבחוצה לארץ לא אבל מתנות תקנו בכל מקום כמו שתקנו חלה בכל מקום ולא ראשית הגז כמו שלא תקנו תרומה ואפילו באותן מקומות שתקנו תרומה לא משמע דחשו לראשית הגז משום דלא קדיש ולא טביל כתרומה והילכך נהגו ביה קולא אבל מתנות עשאום כחלה שנוהגות בכל מקום. והטעם משום דלכל יש חלה ואין לכל שדה וחשו עליה שמא תשתכח תורת חלה. וכן במתנות הכל שוחטין ולוקחין הזרוע והלחיים וכו' ותבא להשתכח תורת מתנות כהונה מ"ה אי דאורייתא אי דרבנן נוהגין כן בכל מקום ובכל זמן אלא שאין כח לשמת ולקנוס. ובודאי דכיון דבכולהו מכילתן משמע דמתנות נוהגות בכל מקום ובכל זמן משום דאשכחן דנהוג בראשית הגז כר' אלעאי לא מצרפי' מילתא למילתא להנהיג קולא במתנות. והמחמיר תבא עליו ברכה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות בכורים ושאר מתנות כהונה דמתניתין דנהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ובראשית הגז פרק י' פסק כרבי אלעאי דדוקא בארץ נוהג אבל לא בחוצה לארץ.
<h2>דף קלו:</h2>
ר' יצחק אומר משום ר' אלעאי בית שמאי אומרים אין תורמין ובית הלל אומרים תורמין. הקשה הרשב"א ז"ל מידי הוא טעמא אלא לר' אלעאי הא בהדיא קתני בית שמאי אומרים אין תורמין ובית הלל אומרים תורמין ותירץ דמת"ק דר' יצחק הביא ראיה דכיון דסבירא ליה דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה ור' אלעאי לא אמרה. ויש שכתבו דהכי גרסינן ר' יצחק משום ר' אלעאי בית שמאי אומרים תורמין ובית הלל אומרים אין תורמין ומדר' אילעאי אליבא דבית הלל מוכחא אלא שבנסחאות לא נמצא כן וגם בנסחאות שלנו לאו משמיה דרבי אלעאי אמרה ר' יצחק אלא משמיה דר' אלעזר ומכל מקום מדתנא קמא הביא ראיה וכן עיקר.
ה"ג ר' חננאל ז"ל שכן כהנים זכרים טמאים. ופירש כהנים דבכור אפילו בהמה של כהנים קדיש בבכורה אבל במעשר בהמה ובראשית הגז פטורין וקשה דהא ראב"ע דכהן הוה והיה מעשר תריסר אלפי עגלי ולדברי רש"י ז"ל נמי קשה שהוא גורס בפני כהן ופי' בפני הבית מה שאין כן במעשר שאינו נוהג אלא בפני הבית. ואינו מחוור דהא ר' אלעזר לאחר חורבן הוה. אלא ה"ג לפני ופי' שמעשר בהמה קדיש לפניו ולאחריו וכדתנן קר' לתשיעי עשירי ולא' עשר עשירי וכו' מה שאין כן בבכור וראשית הגז. והקשה הרשב"א ז"ל שאם כן היה לו לומר לפני ולאחר. וצ"ע.
<h2>דף קלח.</h2>
אתמר גזז ומכר רב חסדא אמר חייב רב נתן בר הושעיא אמר פטור וכו'. פירש נראה לי דבהכי פליגי דרב חסדא סבירא ליה כיון דרחמנא אמר חמש צאן עשויות שמעשות את בעליהן משמע דכיון שעלה בדעתו לגוז צאנו והרי שם חמשה אתחילה לה מצות ראשית הגז אף על גב דכי גזז שתים או שלש ותו לא גזז לא איחייב מכל מקו' כיון שהתחיל לגוז אתחילה לה מצוה וכיון דהתחיל' מצוה אף על גב דקא מכר לה לצאן ובסוף גזה לא אשתכח חמש חייב דכיון דאתחילה לה מצוה תו לא פקעה ורב הושעיא סבר כיון דרחמנא אמר ראשית גז צאנך תתן לו אין לך בו אלא מראשית הגז ואילך אם כן חיובא דראשית הגז לא אתחיל עד דגייז להו לחמשה וכיון דבהאי שעתא כבר מכר אותם ולא מצא חמש צאן לא אחייב מעולם בראשית הגז והילכך פטור. וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו) [פ"י] מהלכות בכורים ראשית הגז [חולין] לכל דבר לפיכך אני אומר שנותנין אותו לכהנת אפילו שהיא נשואה לישראל כמתנות בהמה ויראה לי שדין שניהם א' הוא. (וג"כ להרמב"ם) [עכ"ל הרמב"ם] ז"ל.
<h2>דף קלח:</h2>
אינו נוהג אלא בשאינו מזומן. ואם תאמר ליתני נמי חמור בכסוי הדם שנוהג בזכרים ונקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות. יש לומר משום דהא איכא ר' אליעזר דמחייב בקורא זכר. גמרא. ומאי טעמא אוקי' לאו משום דקשיא לן. ואם תאמר והא אצטריך לאשמועינן דולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים. יש לומר אי משום הא לשמעינן בעלמא בלא גיד הנשה. כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך לבר מגיד הנשה. ואם תאמר והיאך אמר כל היכא דתנן וכו'. והא ליתיה אלא באותו ואת בנו ובגיד הנשה. יש לומר דהכי קאמר כל היכא דתני בחולין ובמוקדשין או בחולין ולא במוקדשין דאדכר במתני' מוקדשין לצורך כך (מפורש) [וכדמפרש] בהדיא בכולהו.
מוקדשין מאי טעמא לא. ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דמשלח האם דהא של הקדש היא. יש לומר דהוה אפשר לומר שלא יקח הבנים כיון שאינו יכול לשלח את האם קמשמע לן שלח תשלח פרט לזו הילכך נוטל הבנים ונוטל האם אלא שמביא האם ליד הגזבר. ואם תאמר ותיפוק לי מתקח לך פרט לזו שאי אתה יכול ליקח לעצמך כדפטרינן נמי טהור רובץ על ביצי טמא והכא כיון דשל הקדש הם הרי הבצים אסורין. יש לומר דכי אצטריכא קרא לקדשי מזבח שאין מועלין בהן ומדרבנן בלחוד הוא דאסירי ביציהן אבל בשל בדק הבית שמועלין בהן לא צריך קרא. וברייתא לכולי עלמא בקדשי מזבח מתוקמה. והרשב"א ז"ל תירץ דנפקא מינה ביונה של הקדש הרובצת על ביצי תרנגול דבעלמא חייב לשלח כדאיתא לקמן.
אי דגמר דיניה בר קטלא. פי' רש"י ז"ל בר קטלא הוא ואיך נמלט. וקשה לי לאוקמי בשברח אחר שנגמר דינו. ונראה לפרש דמימרא דרבינא קא דייק דאמר להביאו לב"ד הא בר קטלא הוא ומצוה להמיתו. פירש אחר בר קטלא הוא ואסור בהנאה ופשיטא דאינו משלחו שלא אמרה תורה שלח לתקלה.
<h2>דף קלט.</h2>
וקיומה ביה ובערת הרע מקרבך. ויש שהקשו וליתי עשה ולא תעשה דשלוח ולידחי עשה דובערת. ותירצו דעשה ובערת עדיף טפי מפני שזה על כרחו מצוה עליו לבערו אבל שלוח מי הוה מצוה המוטלת עליו הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח והילכך עשה כי הא לא דחי אפילו לאו גרידא. ותמהני דאפילו עשה ולא תעשה לא דחי עשה ואנן אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא אבל עשה דידחה עשה ואפילו דאלים דאית ביה לאו לא. וצ"ע.
אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדו פקעא להו קדושתייהו. ואם תאמר וקדושה שבהן להיכן הלכה. י"ל דהקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכיון שנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הוה לי' כהפקר ופקע לי' שעבוד ממון שיש לגבוה עליו דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כי האי גוונא הפסידו בעלים וכדאמרינן לענין שיירה שעמד עליה גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולין להציל יכול מימר מהפקרא קא זכינא אלמא הפקר הוא ויצא מרשות בעלים וזו היא דאמרינן דאיצטריך קרא למעוטי קדשי מזבח לרב דאי לאו דמעטיה קרא הוה אמינא דאפילו בקדשי מזבח יצא מרשות הקדש ופקע הקדשו ואליבא דרב ההוא הוא דאצטריך קרא למעוטי אבל קדשי בדק הבית לא ימעט דלגמרי נפקי מרשות גבוה.
<h2>דף קלט:</h2>
ועוד לפניך למה לי נראה לי דה"פ אפילו תמצא לומר דכי יקרא מצריך לידרוש במאורע לפניך לאפוקי שלא יסור אחר מצות שלוח לפניך למה לי דהא כיון שאמרת דכל שאין קנו בידך חייב לשלח מה לי ברשות הרבים מה לי ברשות היחיד כיון שאינו בידו אלא אצטריך לפניך וכו'. דרך לכדרבי יהודה אמר רב. פי' דמעיקר' דרשי' פרט למזומן ובמאורע לפניך דכולא חדא דרשא היא וחדא משמעותא הוא הילכך אתא דרך לכדרבי יהודה אמר רב וכו'.
<h2>דף קמ.</h2>
מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא. דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר וכו'. ואם תאמר חיות למה לי לחיין ראשי איברים שלהן מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא. יש לומר טרפה נפקא מדתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאיסור טרפה שוה בבהמה ובעוף ואסורין להדיוט אבל למעוטי מחוסר אבר לא שהרי אי אפשר להקיש מכשיר שבחוץ למכפר שזו בהמה ומומין פוסלין בה וזה עוף שאין תמות וזכרות בעופות הילכך לא נעשה מכשיר כמכפר בחוץ במומין ולענין מחוסר אבר נמי אין מכשיר כמכפר משום דמום קבוע נאסר לגבוה ולהדיוט שרי ומ"ה אצטריך קרא דחיות. ויש שתרצו שאין הכי נמי דלחיין ראשי אברים לא צריך קרא דמדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא אלא להכי אצטריך חיות לרבא דאצטריך ליה טהורות לשלא לזווג לה אחרת ואצטריך חיות למעוטי החליפין בדמי ע"א. ולרב נחמן בר יצחק טהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת וחיות שלא יזווג לה. אי נמי החליפין בדמי ע"א. וכן לרב פפא חיות למעוטי עיר הנדחת. וכתב הרמב"ן ז"ל דלא מחוור דהא מעיקרא לא קשיא להו בגמרא אלא הטהרות דמדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא. ואם תאמר והא צפרי עיר הנדחת והחליפן בע"א מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא דהא משמע שאסורין לגבוה דהשתא ומה להדיוט אסירי לגבוה מיבעיא ועוד דכיון דאסורין בהנאה לא קרינא בהו ממשקה ישראל מן המותר לישראל. תירצו בתוספות דשמא לא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כעין ערלה וכלאי כרם שלא היתה להם שעת הכושר. וכתבו שכן מוכיח במנחות אבל צפרי עיר הנדחת שהיתה להן שעת הכושר לא. ואי משום שנהנה מהן מצות לאו ליהנות נתנו. ומשום כך אמרו שהצפרין שהחליפן בדמי ע"א כשרין לכפרה דאי לאו היכי מוקי לה רב פפא בהכי תיפוק לי מדתנא דבי ר' ישמעאל. וכתבו דמ"ה נקט שהחליפן ולא נקט בצפרין שנעשו תקרובת לע"א משום דאי נעבדין הוו אסורין היה ולא היו ראוין לכפרה. וזה דוחק דכיון דהתורה אמרה והיית חרם כמוהו ואמרינן כל מה שאתה מהייה ממנו כמוהו והיאך אפשר דאתכשר לכפרה לכך יש שתירצו דהא דרב נחמן ורבא ורב פפא כולהו לר' יצחק משנו ליה ודלא כתנא דבי ר' ישמעאל דהא דתנא דבי ר' ישמעאל סליק בקושיא. וגם זה דוחק וצ"ע.
<h2>דף קמ:</h2>
שני סדרי ביצים זו על גב זו. פיר' רש"י ז"ל ביצים בני קיימא אם נתכוון ליטל את התחתוני' מי הוי אמצעיי' חציצה ופטור מלשלח. והקשה הרמב"ן ז"ל דהא מכל מקום האם רובצ' על הביצים העליונים ואפילו לא יטול לא עליונים ולא תחתונים הוה ליה הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים דהיינו העליונים שהוא חייב כדתנן במתניתין. ותירץ דעליונים ביצים של עוף טמא לכך בעי אי הוי העליונים חציצה לתחתונים. והרשב"א ז"ל פירשה בביצים מזומנין וכגון ששלח ידו על הקן ושם על הביצים ביצים כדי שיעשו חציצה בין האם לביצים.
זכר על גבי ביצים ונקבה על גבי זכר מהו תיקו. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ג מהלכות שחיטה שכן הדין באם על גבי אם שצריך לשלח שניהם מספק.
קן קן מכל מקום. פירוש נראה לי מדכתב רחמנא קן צפור בפת"ח שהוא סמוך ולא כתב קן בצר"י שהוא מוכרת שמע מינה שהתורה הקיש קן לאם מה האם שאינה אלא אחת אף הקן אפילו אינו אלא אחד חייב לשלח.
מתניתין. ביצים מוזרות. פי' ביצים שנתחממו תחתיה ושאין אפרוח נוצר מהם כגון שהיו מספנא דארעא אין האם בדין שלוח כלל. ואין צריך לומר אם הביצים נוצר בהם אפרוח שזה אינו חייב לשלח דכיון שהביצים אסורין קרי כאן תקח לך ולא לעצמך אלא שיש לומר שאם היה יכול לשום הביצים תחת עוף אחר חייב לשלם.
<h2>דף קמא.</h2>
גמרא אימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימני. פי' הוה סבור המקשה דלתנא דמתניתין לא משמע ליה משלח אלא חדא זימנא מדאיצטריך ליה תשלח ולפיכך אקשי' ליה אמאי דריש טפי מתשלח יותר משלח כי היכי דשלח חדא זימנא תשלח נמי חד זימנא והוו להו תרי זימני ותירץ דשלח אפילו מאה פעמים פי' דשלח מיקרי ומדלא כתיב שלח דהוה ציווי וכתב שלח דהוי מקור משמע אפילו מאה זימני כמו שאמר באבידה השב תשיב אפילו מאה פעמים.
<h2>דף קמא:</h2>
ואי בעית אימא לעולם אביצה ולא אאימן דהואיל ואינה נוחה לתפסה לא סמכה דעת בעל השובך. ויש מפרשים דהכי אקשינן אי אמרת דבאדקא בגופא עסקינן אף על גב דאאימן איכא משום דרכי שלום משום דהדרי לכלוב אביצה אפילו מפני דרכי שלום ליכא דלא סמכא דעתיה מימר אמר פרחא ורמי ליה בחצר אחרת. ומפרקינן לאו אביצה אלא אאימן בלחוד ואב"א לעולם אף אביצה דכיון דנפקא רובא סמכא דעתי' דודאי הכא שדי ליה ואיכא מפני דרכי שלום ולעולם בין למאן דקסלקא דעתך מעיקרא בין לתרי לישני דמתרצינן השתא אאימן איכא מפני דרכי שלום אבל לפי רש"י ז"ל למאי דקסלקא דעתך מעיקרא וללישנא בתרא ליכא משום גזל אפילו משום דרכי שלום. וכתב הרמב"ן ז"ל ותמיהא לי דהא תניא במסכת סנהדרין יוני שובך ויוני עליי' יש בהן גזל מפני דרכי שלו'. והרשב"א ז"ל תירץ דלא קשיא דהתם בביציהן קאמר כי היכי דפרשינן הך ברייתא בביצים אף על גב דלא קתני ביצים ומפרשינן לה בביציה' הכי נמי אהא דסנהדרין מפרשינן לה בביצים דיש בהן גזל מפני דרכי שלום.
אי הכי אמאי אסורות משום גזל. פי' אי אמרת בשלמא ליתא לדר' יוסי בר חנינא הב"ע בדנפלו לחצירו ולכך חייבים בשלו וגזל גמור ליכא משום שאין חצירו קונה לו אלא מפני דרכי שלום ודרכי שלום מיהא איכא דכיון דרמו בחצירו דעתו עילוייהו אלא אי אמרת איתא לדר' יוסי בר חנינא והכא בשלא יצאה כלהו אמאי אסורות אפי' מפני דרכי שלום דהא אאימן ליכא מפני דרכי שלו' מדלא קתני חייב אאימן וביצ' כל זמן דאדקא בגופה דמיא כגופ' ופרחה לה. ומפרקינן אאימן כלומר אפילו אאימן נמי איכא מפני דרכי שלום דדעתיה עילוייהו וביצה כגופה. זהו דרך רש"י ז"ל. ומה שכתב רש"י ז"ל אי הכי דלא קנתה חצירו לא מחוור דהא אנן לאותובי לר' יוסי בר חנינא אתינא ואפשר דהכי קאמר אי הכי דלא קנתה חצירו משום דכמחברא בגופה דמיא עסקינן וכר' יוסי בר חנינא קשיא על הדרך שכתבנו וכן פי' בפ' השואל [ב"מ ק"ב ע"א].
